ההצלה הכפולה

בזכות מה ניצל יהודי פעמיים בעמדו מול משרפות אושוויץ? בתורה מובטחת אריכות ימים למקיים מצוות שילוח הקן – המצווה שמוגדרת בחז"ל כ"קלה שבקלה". לצד זאת מבטיחה התורה אריכות ימים למקיים את המצווה "החמורה שבחמורות": כיבוד אב ואם. מה ניתן ללמוד מלשון התורה בשתי מצוות אלו?
חיים ארבלי

מאז ומתמיד התקשה ר' משה אהרן טאשביורוביץ', במה נתייחדה מצות כיבוד אב ואם שעליה מובטחת אריכות ימים. רק כאשר הוא עצמו הגיע לזקנה, הרהר בעניין ואזי צמח אצלו פשט חדש בסגולה של מצווה זו:



לפני 67 שנה , בחודש אלול תש"ב, כינסו הגרמנים את כל יהודי עיר מולדתו 'ויילון' בכנסיה הנוצרית. היהודים שהו שם דחופים וצפופים בסחי ובלכלוך, רעבים וצמאים, מוכים ומעונים. "קשה לי לתאר - - - רבים היו האנשים דעתם נטרפה עליהם מרוב ייסורים".



לאחר שהגרמנים החליטו לשלוח את כל 3,000 היהודים למוות, הגיעה דרישה מגטו לודז' לצעירים בעלי כושר עבודה, ואז ערכו בהם סלקציה. במקום לעמוד עם הצעירים, הוא העדיף להצטרף להוריו, ואז התפתחה בינו לאביו הי"ד שיחה כדלהלן:

אבא: משה'לה, מה אתך? מדוע אינך הולך לצד השני? הלא יודע אתה כי אלה בטוח שהולכים למחנה עבודה, ואילו "הצד שלנו", רק אלוקים יודע לאן ... אנא, משהל''ה חזור אל הצעירים!

אני: אבא'לה דווקא בגלל זה שהם מפרידים בין הצעירים והקשישים, דווקא בגלל זה אני רוצה ללכת יחד אתכם אולי אוכל במשהו להקל עליכם את החיים, ואלי גם להצילכם...

אבא: אתה לא תוכל להקל עלינו במאומה או להציל, רק הקב"ה, הוא יכול לעזור לנו. בני, חזור אל קבוצת הצעירים, אתם יש לך יותר סיכויים להישאר בחיים, אני מבקש ממך אנא, קיים מצות "כיבוד אב ואם".

אני: אבא'לה, הלא יודע אתה יודע שיש מצבים של "פיקוח נפש", שהיא גם דוחה את קיום מצות "כיבד אב", יתכן שהצטרפותי אליכם עשויה לסייע בהצלתכם...

אבי: משה אהרון, בשעה נוראה זו, אין ברצוני לדעת שום "פשטלעך", שום דרשות או התחכמויות, גוזרני עליך לקיים את המצווה של "כיבוד אב", בכך כי תלך ותחזור ותצטרף אל קבוצת הצעירים, תיכף ומיד- "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"! הבנת אותי?

"אבא ואמא חיבקו ונישקו אותי התרפקו עלי בבכיה גדולה, ונפרדנו. לאט לאט בצעדים מדודים חזרתי – תוך בכי חנוק - אל קבוצת הצעירים, אותה קבוצה שבסופו של דבר הגיעה לגטו לודז'. מיד עם שובי לקבוצת הצעירים, שמעתי מעבר השני של הקבוצה המיועדת ליעד המוות, קולות של בכי ויללה. קשה היה להם לאנשים להיפרד מיקיריהם, ילדים מהוריהם, נשים מבעליהן. "



מ'ויילון' הוא נשלח עם קבוצה קטנה של בעלי כושר עבודה לגטו לודז', שם התגורר ברחוב צישלנה 4 ועבד בסדנת הכובענים (שהייתה ממוקמת בבז'ז'ינסקה 92).

"על גיטו לודז' אני לא צריך להרחיב את הדיבור. רבים כבר קידמו אותי ותיארו את הצפיפות והדחיסות בתנאי המגורים העלובים. חוזר כל תנאים היגייניים, קור מחריף בחורף וחום מחניק בקיץ הלוהט. הרעב האכזרי שגרם לתמותה המונית וכו'.

בגיטו הזה שהייתי משך שנתיים בדיוק. בקיץ בחודש אוגוסט 1944 (למניינם) עם חיסול גיטו לודז' נמצאתי בין המגורשים למחנה ההשמדה באושוויץ. כמו רבים שהתייסרו במצוקת הרעב בגיטו לודז' נהפכתי לשלד הולך על שתיים ומשום כך דן אותי יוזף מנגלה לשריפה. ואכן פעמיים עמדתי ליד הכבשנים כדי להיכנס "למקלחות". אולם ברגע האחרון יד נעלמה הצילה אותי. פעמיים קרה לי אותו למחנה. יד ההשגחה העליונה הייתה שאמשיך לחיות.

מאושוויץ נשלחתי עם עוד יהודים אסירים למחנה בפרידלאנד, בשלזיה עילית. שם עבדנו במפעל צבאי שייצר נשק (בעיקר חלקים בשביל המפציצים הגרמנים "המסרשמיטים") במחנה הזה בפרידלאנד היינו כלואים עד החמישי במאי 1945 (למניינם) עד בוא הרוסים ששחררו אותנו מהסיוט הנאצי".



חייו של ר' משה אהרן לא רק ניצלו פעמיים, אלא שזכה להגיע לזקנה, ואז החל להרהר באיזו זכות הגיע לכך:

"אני משה אהרן טאשבירוביץ, שעמדתי כבר פעמיים ליד כבשני הגז באושוויץ - - - כדי להיכנס לקרמטוריום ולהישרף שמה כפי שנשרפו שם מיליונים של יהודים. במה זכיתי שברגע האחרון ממש ניצלתי באופן בלתי צפוי? איזו זכות עמדה לי אז?-

מצות "כיבוד אב"! קיימתי את צוואתו ובקשתו של אבי הי"ד.



- - - "הורי, אבא וגם אמא הסכימו שניהם. הם ביקשו וציוו עלי להציל את חיי. שעה שקיימתי את בקשתם והצטרפתי את קבוצת הצעירים, הייתה זו הפעם האחרונה בחיים שראיתי אותם. כיום אני מבין את משמעות המצווה של "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה".



במצווה זו של כיבוד אב ואם, וכן במצוות שילוח הקן שבפרשת השבוע, מבטיחה התורה אריכות ימים בלשון "והארכת ימים", "יאריכון ימיך", ולא שהקב"ה אומר שאני אאריך ימיך. מבאר האוה"ח וזה לשונו: "אמר יאריכון שמשמע מעצמם, ולא אמר אאריך ימיך, אולי שירצה לומר כי מצווה זו סגולתה היא אריכות ימים מלבד שכרה מהשם, כי יש מצות שיש בהם סגולות נפלאות מלבד שכר אשר קבע להם השם"(שמות כ, יב). זאת אומרת שהאריכות ימים אינה בבחינת "שכר" רגיל , אלא שזו המציאות הרוחנית של המצווה שהיא מסוגלת לאריכות ימים , מלבד השכר שמובטח בעתיד!

דברי האוה"ח מוכחים ממאמר חז"ל הידוע במדרש תנחומא (עקב) שהקב"ה גילה מתן שכרן של שתי מצוות קלה שבקלות וחמורה שבחמורות. קלה שבקלות – שלוח הקן. חמורה שבחמורות- כבוד אב ואם. ששתיהן שוות במתן שכרן בעולם הזה. זאת אומרת שכאשר התורה מבטיחה אריכות ימים על מצוות אלו, היא לא מגלה את כל שכר המצווה - שהרי לא יתכן ששכר המצווה הקלה ביותר תהיה כחמורה ביותר- אלא שהשכר בעולם הזה שווה והוא אריכות ימים. אך השכר לעתיד לבוא:

מה רק טובך אשר צפנת ליראיך!



רמז יפה בשתי מצוות אלו המסוגלות לאריכות ימים (מובא ב'הבנים תקח לך') בספר 'פני דוד' (נצבים) מביא ממה ששמע מהרב המובהק גדול בדורו שקדן בתורה כמהר"ר יהוסף קונקי זלה"ה על הפסוק "הנסתרות לד' אלוקינו וגו' (דברים כט, כח).

התורה לא פירטה את שכר המצוות, וזהו "הנסתרות , לד' אלוקינו" לפי שרק הוא יודע שכרן. "והנגלות" הם שתי מצוות שכן נודע שכרן, אחת מהן "לנו" שהיא מצוות שילוח הקן והשנית "לבנינו" – מצוות כבוד אב ואם ... והם חמורות שבחמורות וקלה שבקלות ונכתב שכר שווה בהן כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת" כי כיון ששכר המצות נעלם ומצינו שילוח הקן שווה שכרה הנכתב לכבוד אב ואם זה יתחייב לעשות את כל דברי התורה הזאת שאין אנו יודעין מתן שכרן של מצות וצריך לקיים כולם.

לחץ כאן להמשך...

הנס הגלוי בטיסה מישראל לאנגליה

כשר' משה קורמורניק ובני משפחתו עלו לטיסת חברת jet2 מישראל לאנגליה, הם לא שיערו לעצמם את החוויה הנוראית הצפויה להם בהמשך הטיסה.
יעקב רייניץ / עיתון 'המודיע'

קורמורניק משחזר את רגעי האימה: "הנוסעים החלו לשאוג שאגות אימים של אדם העומד דקות ספורות לפני מותו", הוא נזכר מה עשה באותם רגעים: "אמרתי 'שמע ישראל ו'וידוי' כמו בתפילת נעילה ביום הקדוש" ומספר את הרגשתו הנוראית: "הבטתי על שני ילדי החמודים והרהרתי לעצמי בעוגמה שככל הנראה זו הפעם האחרונה שאני רואה אותם". רק בתפילת מעריב לאחר מכן, הבין את משמעות המילים:"השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו".



ר' משה קורמורניק, אברך הלומד בכולל מיר בירושלים, שנסע יחד עם בני משפחתו לחופשה קצרה בבית הוריו המתגוררים במנצ'סטר, מספר: "טסתי בטיסה שרבים מכם אולי טסתם פעמים רבות בימי חייכם: קו ישראל – אנגליה. זו טיסה קלה וקצרה שאורכת חמש שעות בלבד. אבל הפעם, בניגוד לשאר הפעמים, זה היה לא קל ולא מהיר. למעשה, טיסה זו נצרבה עמוק- עמוק בבשרי ואני אף פעם לא אוכל לשכוח אותה".



הסיפור הוא הסיוט הגדול, ממנו חושש כל מי שדרך אי פעם על סיפונו של מטוס. נחשש שמא תתרחש תקלה במטוס בדיוק כשהוא ירחף בין שמים וארץ, מלווה בלב פנימה כל נוסע – אם כי ברוך ה' כל הטיסות, מלבד מיעוט שבמיעוט ממש, צולחים את הדרך בשלום אל מקום היעד.

איתרע מזלו של ר' משה קורמורניק ולפני כשבועיים, ביום חמישי בלילה , ט"ז מנחם-אב, טס יחד עם בני משפחתו מישראל לאנגליה כדי לשהות בימי בין הזמנים אצל הוריו המתגוררים במנצ'סטר. גם כשפסע מעדנות לתא נוסעים במטוס הבואינג- 757 של חברת jet2 , לא שיער לעצמו לרגע מה צפוי לעבור עליו ועל בני משפחתו בעוד כשעתיים.



"כשעתיים וחצי לאחר ההמראה, הודיע הקברניט ברמקול הפנימי, כי המטוס הקלע לכיס אוויר וכי על כולם לחגור את חגורות הביטחון", מספר קורמורניק ומוסיף: "היות וזהו מקרה די מוכר בטיסות ואין מה להתרגש, עשינו את המוטל עלינו בתקווה לצאת כמה שיותר מהר מכיס האוויר. במקביל החל הטייס להנמיך טוס כפי שמקובל לעשות במקרים כאלו, ומגובה של 39 אלף רגל צנח ל- 30 אלף רגל".

ואולם, אם חשבו הנוסעים כי בזה הסתיים העניין, התברר להם עד מהרה כי זו הייתה רק ההתחלה.

"לפתע ללא כל הודעה מוקדמת צלל המטוס בבת אחת מגובה של 30 אלף רגל ל-9 אלף רגל בלבד מעל פני הים. הסיבה לצלילה המהירה הייתה בגין תקלה פתאומית במד הלחץ, אבל את הנוסעים זה ממש לא עניין. כולם נכנסו לפאניקה אדירה ונוראה שלא ניתן לתאר זאת במילים. בתחילה, כשעוד לא קלטנו מה בדיוק קרה ברגעים האחרונים, עוד שרר שקט מקפיא בקרב הנוסעים ואנשי הצוות אמרו לנו להתכונן לנחיתת חירום, תוך כדי שמסכות החמצן הורדו לכיוון המושבים . הקברניט הורה לכולם לחבוש במהירות את מסכות החמצן בכדי שנוכל לנשום אוויר. הלבשתי בכוח את המסכות לשני ילדי הקטנטנים שהתנגדו להלביש את המסכה המוזרה, ואז החלו הצרחות במטוס.

"על סיפון המטוס היו 242 נוסעים ואנשי צוות שהחלו לשאוג שאגות אימים של אדם העומד דקות ספורות לפני מותו. גם אנשי הצוות היו חיוורים ונראו כמי שעולמם חרב עליהם. כאילו לא די בכך, החלה המערכת האזעקה הפנימית לפעול, מה שהלחיץ יותר ויותר את הנוסעים".

"היינו במטוס כארבעים אנשים שומרי תורה ומצוות ושאגנו בקולי קולות שוב ושוב את הפסוק, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. לאחר מכן התחלתי לומד 'וידוי' מתוך הזיכרון, כשאני מעביר במהירות למול עיני את ימי חיי הקצרים. הבטתי על שני ילדי החמודים שפניהם היו מכוסות עם מסכת החמצן השחורה, והרהרתי לעצמי בעוגמה שככל הנראה זו הפעם האחרונה שאני רואה אותם ואת בני משפחתי. רק מלהיזכר מכך עוברת כעת צמרמורת בכל גופי".



"אני ובני משפחתי התמקדנו בעשיית 'חשבון נפש' לפני בורא עולם. על סיפונו של המטוס המיטלטל מצד לצד ללא אוויר הבנו את המשמעות האמיתית של 'מה אנו מה חיינו'. שוב ושוב הרהרנו בתשובה שלמה, כי חששנו שאלה הם הרגעים האחרונים שלנו בעולם השפל.האווירה במטוס הייתה כאילו אנו נמצאים בעיצומה של תפילת 'נעילה, ברגעים האחרונים של יום הקדוש – במאמץ לזכות בחיים טובים".

"סיוט נורא זה נמשך במשך כעשרים דקות, שדומה היה בעינינו לנצח. הרגשנו שעוד מעט אנו מוצאים את עצמנו נופלים לתוך הים, ולא נתראה לעולם שוב חלילה".

"רק כעבור 20 דקות ביצע המטוס בסייעתא דשמיא נחיתת חרום מוצלחת, ונחתנו בצורה בטוחה בשדה התעופה בבודפשט- הונגריה. הנוסעים רקדו מרוב שמחה ברגע שהרגישו שהמטוס נחת על הקרקע בשלום. כולנו חשנו שקיבלנו את החיים בחזרה במתנה גמורה משמים".

"כעבור שעה נעמדנו להתפלל תפילת מעריב בתחומי הטרמינל. זו הייתה תפילת מעריב שמעולם לא התפללתי בכוונה עצומה כזו מתוך שבח והודאה לקב"ה על פדות נפשנו. מעולם לא התפללתי בכוונה כזו את המילים, "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו".

לחץ כאן להמשך...

האמא שזכתה לברכת השבת

רופאים יכולים לפעמים לרפא לב חולה בעזרת תרופות אבל להחליף לב הרוס בלב חדש ובריא בזכות כבוד השבת רק החפץ חיים מסוגל * מעשה שהיה

בימים טרופים אלו רבים מחפשים סגולה לפרנסה קלה ולשפע כלכלי.



לא צריך לחפש רחוק.



בפיוט "לכה דודי" אנו אומרים בכל ליל שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". בספרים הקדושים מבואר שכדי לזכות בברכה זו לא די בשמירת שבת אלא צריך גם להדר בכבוד השבת.



כיצד מהדרים בכבוד השבת?

סיפור נאה על כך שמענו מפי הרב נתן קפלן המתגורר היום בצפת. בצעירותו למד הרב נתן קפלן בישיבת מיר והתגורר בביתה של משפחה מקומית. בבוקר יום ששי נהג בעל הבית לצאת לקניות בשוק ואשתו הייתה מזרזת אותו - "חזור מהר".



פעם הקדים הרב קפלן לשוב מלימודיו בישיבה ומצא את בעלת הבית עומדת ליד החלון וממתינה לבעלה. "למה את מודאגת?", שאל בחור הישיבה, "הרי עוד מוקדם. יש הרבה זמן עד כניסת השבת".אסביר לך את הענין" - השיבה האשה.



"יש לנו בן יחיד שנולד אחרי שנות נישואין ארוכות. בהיותו בן חודשים אחדים שמנו לב שהילד אינו מתפתח כראוי. היפנו אותנו לרופא מומחה בעיר וילנה שבדק את הילד וקבע שהוא סובל ממום בליבו. 'זהו מצב חשוך מרפא', קבע הרופא, 'עליכם להשלים עם כך שילדכם יהיה תמיד חלש וחולני'.



"אותו הלילה לא הפסקתי לבכות. אחד האורחים בפונדק הבחין במצוקתנו והציע לנו לעבור דרך העיירה ראדין כדי לקבל את ברכתו של הגאון הצדיק בעל ה'חפץ חיים'.



"בהגיענו לראדין נאמר לנו שהחפץ חיים זקן וחלש מאוד ואינו מקבל אורחים. לפתע זיהינו במקום את נכדו של ה'חפץ חיים' שהיה גר אצלנו בתקופת לימודיו בישיבה. התחננתי לפניו עד שנכמרו רחמיו והוא ארגן עבורנו רשות כניסה מיוחדת לסבו הקדוש.



"החפץ חיים אמר לי: 'אל תבכי, בתי. הבטיחי לי שבכל יום ששי שולחן השבת יהיה ערוך לפני הצהרים והנרות מוכנים. סיימו הכל מוקדם והכניסו את השבת בכל הכבוד הראוי. הבטחתי וקבלנו ברכה לרפואה שלמה.



"קיימתי את הבטחתי ל'חפץ חיים'. כעבור חודשים אחדים שבנו לוילנה. הרופא בדק את הילד וקבע: "זה לא ז אותו ילד שהבאתם לכאן בפעם הקודמת! ליבו של הילד תקין לחלוטין. לא רציתי לומר לכם בפעם שעברה אבל ליבו של הילד היה פגום בצורה חסרת תקנה. וכעת לא נשאר זכר מהמחלה".



סיפרתי לרופא המומחה שהיה יהודי מתבולל, על ברכתו של החפץ חיים והוא אמר: 'לעיתים יש דברים שאנו הרופאים יכולים לעשות כדי לתקן לב חולה. אבל להחליף לב הרוס בלב חדש ובריא לחלוטין, דבר כזה רק החפץ חיים מסוגל לעשות.

'כעת תבין", סיימה האשה את סיפורה, "מדוע הייתי כה לחוצה שבעלי ישוב מוקדם".

לחץ כאן להמשך...

הרוטב על הבורגר - לקדש שם שמים

טיול תמים בשעת ליל מאוחרת ברחובות ירושלים הוביל אותנו למסעדה בשכונת בית הכרם בירושלים שמאחוריה סיפור של קידוש שם שמים • איך הפך ילד חילוני משכונת בקעה למסעדן שמפיץ תורה • פרופיל

האמת היא שאל המקום הגענו בטעות. היה זה לאחר שוטטות ארוכה בשכונות ירושלים, לשם הגענו לצורך הכנת כתבה. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת, וגווענו לאיטנו ברעב. בעודנו נוסעים בשדרות הרצל צד את עיננו שלט מאיר עיניים, שעליו נכתב באותיות קידוש לבנה: דיבו - בורגר בר.

התפללנו בליבנו שהשם המוזר הזה מוביל לחנות לממכר מזון. ואכן, גילינו מסעדה רחבת ידיים, המוכרת מכל טוב הארץ. כמעט בייאוש שאלנו: יש כאן הכשר? והמוכר ענה: המקום כשר למהדרין, בהכשר הרב מחפוד, תוך שהוא מפנה את תשומת ליבנו לתעודה המופיעה במקום.

לאחר ששבענו (בתפריט: המבורגר 100% בשר), התעניינו אצל המוכר מה יש לחנות בשכונה חילונית להתהדר בהכשר מהדרין. ואם כבר, המשכנו להקשות, מה זה השם המוזר הזה, דיבו? המוכר השיב: אם אתם רוצים, חכו חצי שעה בעל הבית יגיע. הוא יענה לכם.

בעל הבית, בחור צעיר בשם זאב סבח (הלוי, הוא מדגיש) הגיע לאחר חצי שעה, וגולל בפנינו סיפור מדהים, שכולו אמונה ויראת-שמים.

זאב סבח, נולד בירושלים, בשכונת בקעה. השכונה נחשבת למעוז חילוני בעיר המסורתית, ומאוכלסת באליטה של ירושלים. המשפחה של זאב, למותר לציין, חילונית לחלוטין. בילדותו למד בבית הספר בשכונה ולאחר מכן נסע ללמוד בפנימיית אלוני יצחק בצפון. לאחר שגמר את התיכון שירת בצנחנים, שם נפגע והוכר כנכה צה"ל.

אחרי הצבא, נסע לטיול בדרום אמריקה. במשך שנה חרש את דרום אמריקה, לאורכה ולרוחבה. את סדר פסח באותה שנה, הוא עשה באחד מבתי חב"ד, שם התוודע לראשונה לליל סדר יהודי, הנערך כהלכתו. האירוע כבש אותו. הוא נכבש במתיקות המסורת היהודית, ושירי הפסח הפכו לשירים שמלווים את חייו.

לאחר שחזר מהטיול, החל לעבוד ב'בני ברית'. בני ברית הוא מוסד טיפולי המשמש כבית לילדים שמזלם לא שפר עליהם בלשון המעטה. זאב, בהכשרתו מטפל בחינוך מיוחד, עבד במקום במשך שנתיים.

באחד הלילות, בעת שהוא חוזר מהעבודה לכיוון ביתו, הבחין בקבוצה של בחורים בני 30 פלוס מתגודדים מסביב ליהודי מזוקן. הוא עצר במקום, והתעניין לפשר ההתגודדות. אחד הבחורים הסביר לו שבמקום ממוקמת ישיבת 'אשרי האיש', בראשה עומד הרב בן פורת. הבחור אמר לו שהמקום פתוח לכולם, והוא מוזמן לבוא לשמיעת שיעורים.

זאב החל לבוא לישיבה לשמוע שיעורים, ונפשו נכרכה בנפש ראש הישיבה, הרב בן פורת. בד בבד הוא פתח בית עסק המיועד לציבור שאינו שומר תורה ומצוות. לאחר תקופה עבר לגור בישיבה, תוך כדי שהוא מפתח את העסק.

אחד הלקוחות הסב את תשומת ליבו לעובדה שמתחת לבית העסק שלו, יש מסעדה שמוכרת טריפות. זאב סיפר על כך לרב בן פורת, והרב ביקש ממנו לקנות את המסעדה בכל מחיר, ולהפוך אותה למקום כשר למהדרין.
זאב, שהיה חסר השכלה בתחום המסעדנות, לא היסס לרגע, ולאחר מו"מ מהיר רכש את המסעדה, והפך אותה למקום כשר למהדרין (כאמור, בהשגחת הרב מחפוד).



ימים ספורים לפני שרכש את המסעדה, התלבט בינו לבינו כיצד לקרוא למסעדה. באותו יום חל יום האזכרה לסבו. כשעלה לקברו, התפלל שהסב יפעל שיצליח את דרכו. הסב, שעלה מחלב שבסוריה, היה יהודי ירא שמיים, שקיווה שילדיו יגדלו תלמידי-חכמים. אך המציאות הקשה במדינה גברה על רצונותיו של הסב, והילדים יצאו לעבוד לפרנסתם, באמצע הדרך, משהו התפספס והילדים פרקו עול תורה ומצוות.

זאב שמע בילדותו על הסב עם המנהגים המיושנים, "החשוך" ושומר המסורת, החליט בו במקום לקרוא למסעדה החדשה על שם סבו. הסב נקרא בשם דיבו (זאב).

הוא החליט להפוך את המקום למגדלור של הפצת יהדות. כשהוא מדבר על הסבא, ניתן להבחין בלחלוחית שנקווית בזוית עיניו. כולי תקווה, הוא אומר, שהמקום הזה, שמשמש כמקום של קירוב יהודים לאביהם שבשמים, משמח את הסבא במקום מושבו בשמיים.

זאב, שם דגש מיוחד על יחודו של המקום. על הדלפק ניתן למצוא חוברות בנושאי יהדות, ולעיתים קרובות, מתפתח במקום ויכוח בנושא יהדות. כשהצדדים חילונים תושבי השכונה, וציבור חרדי מתושבי בית וגן, מאיישים את שני צידי המתרס. הוא מדגיש את העובדה מספר פעמים, ונראה שהדבר ממש בנפשו: המקום נפתח בכדי לקדש שם שמיים.


מסעדת 'דיבו' ממוקמת על שדרות הרצל מס' 122, בצמוד ל'יד שרה'. אם חשקה נפשכם באוכל טוב מלווה במאור פנים, ולשמוע סיפורים טובים - זה המקום.

לחץ כאן להמשך...

שניים שנפלו מארובה

אומר הכומר לרב – " הרבה דברים לימדת אותי אבל דבר אחד אני רוצה ללמוד ואתה לא מוכן – אני רוצה שתלמד אותי גמרא ".

אומר לו הרב – " אתה גוי ויש לך ראש של גוי, אין סיכוי שתצליח להבין גמרא".
הפציר הכומר ברב עד שהסכים.

אמר לו הרב – " אני מסכים ללמד אותך גמרא בתנאי שתענה לי על שאלה אחת".

" טוב" משיב הכומר – "מה השאלה?"

שואל אותו הרב – " שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"
" פשוט מאוד" עונה הכומר – " המלוכלך יתרחץ והנקי לא".

" אמרתי לך שלא תצליח להבין " אומר לו הרב - " בדיוק להפך – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת, מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ".

"על זה לא חשבתי" מסכים הכומר – " שאל אותי עוד שאלה".

"טוב" אומר הרב – " שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי, מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"

" פשוט מאוד" עונה הכומר בביטחון – " – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ".

" שוב טעית" אומר לו הרב - " אמרתי לך שלא תצליח להבין , הנקי מסתכל במראה , רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ".
"אבל לא אמרת שיש שם מראה" - מתלונן הכומר.

" זה מה שאמרתי לך" עונה הרב – " זה הראש שלך – אתה גוי ולא תצליח להבין – לפי הגמרא צריך לחשוב על כל ההבטים האפשריים – צריך לחשוב על כל האפשרויות".

" טוב " נאנח הכומר – " בא ננסה שוב, שאל אותי עוד שאלה".

" פעם אחרונה" אומר הרב - " שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי , מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"

" זה נורא פשוט " מחייך הכומר – " אם אין שם מראה – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ. אם יש שם מראה - הנקי מסתכל במראה , רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ".

אומר לו הרב – " אמרתי לך שלא תצליח להבין – אתה גוי ויש לך ראש של גוי –תסביר לי איך יכול להיות ששני אנשים יפלו דרך ארובה - אחד יצא מלוכלך והשני יצא נקי?"

לחץ כאן להמשך...

המתאגרף שסיים את חייו ואת דף הגמרא

זהו ספור על יהודי שחי באמריקה, עם הארץ מדאוריתא ומדרבנן, 'בוקסר' מגושם, שהיה לו ילד. היהודי גר במדינה שאין בה בתי ספר יהודים רגילים ולבית ספר ציבורי הוא לא רצה לשלוח את הילד ובלית ברירה הוא שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. הוא לא רצה, אבל העדיף את זה על פני בית ספר כללי של גוים.

יום אחד מגיע הילד שלו הביתה עם ציצית. האבא פותח את הדלת רואה את הילד ובלי הרבה חשבון מפעיל את שריריו והילד מוצא עצמו על הרצפה. ''אני שלחתי אותך רק ללמוד, לא להיות דתי, לא להיות עם ציצית''.

למחרת הגיע הילד כשהוא בוכה לתלמוד התורה. שאל אותו המלמד: מה קרה? סיפר לו הילד בבכי קורע לב. אמר לו המלמד: תשמע, אתה תשים גם היום ציצית, תדפוק בדלת ותלך שני מטר אחורה. אם תראה שאבא פותח את הדלת והוא עצבני אז תגיד לו, סתם צחקתי ותוריד את זה, אם זה יעבור, תכנס.

הילד, שהיה מחונך וציתן עשה כפי שהורה לו המלמד. האבא פתח את הדלת, ראה אותו ואמר: טוב אם אתה רוצה ככה תכנס. נכנס, המשיך ללכת כל יום לתלמוד התורה, אחר כך לישיבה קטנה, ישיבה גדולה, התחתן וכולל.

היהודי נוסע לא''י ואינו שוכח את אבא. כל כמה זמן, היה שולח לו דפים של דברי תורה, שמחלקים בבית הכנסת. 'גנזי המלך' עדין לא היה, אבל כמה דפים אחרים, שיהיה לו קצת מושגים באידישקייט ובכל פעם צירף מכתב.פעם אחת, האבא ראה שכתוב באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ''ל היה אומר: ''איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא''. הרב אינו יכול להבין כיצד יהודי יחיה בעולם הזה שבעים שמונים שנה ודף אחד גמרא לא ילמד?

הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: ''אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן ללמוד''.

מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: ''אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני''.

''כן, בודאי'', השיב לו המנהל ''ובמה אוכל לעזור''?

''תראה'', אמר לו האיש, ''אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא''.

המנהל תמה לרגע ומיד השיב: ''תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים''.

אבל האב מתעקש ומסביר: ''תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, במכתב ששלח לי בני, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד''.

ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: ''טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים''.

הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה. התחיל ללמוד ולאט לאט לטפס. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר''מ פינשטיין זצ''ל, ''שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף''.

''סיום הדף? על מה אתה מדבר''?

סיפר הלה את ספורו : ''ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום''.

הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: ''אני בא''.

שש שעות נסע הגר''מ פינשטיין זצ''ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה.

בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף.

בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר.

כל גדולי ישראל ובהם הגר''מ פיינשטיין זצ''ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך להלויה. אמרו עליו, על אותו יהודי, בדברי ההספד: ''יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים

לחץ כאן להמשך...

החיים שלאחר המוות

דו - שיח מדהים בעולם העליון בין אב ובנו, עם מסקנות מדהימות





זהו עוד סיפור מדהים – של אדם שעבר אירוע של תאונת דרכים מחרידה, היה במצב אנוש וחזר לחיים.

האיש בן למשפחה ניצולת שואה, איש עסקים מכובד מאוד ומצליח, אדם משכיל ובעל עמדה חברתית בכירה, חלק מה"אליטה" החברתית – החילונית – "העשירון העלון", "חי נהדר" – אשה טובה בעלת מקצוע אקדמאי מבוקש, ילדים מחוננים הלומדים בבתי הספר היוקרתיים ביותר, וילה מפוארת המשתרעת על פני כמה דונמים באחד האזורים היפים והיוקרתיים ביותר – עם ברכת שחיה פרטית ומגרש טניס, מכוניות מפוארות לכל אחד מבני המשפחה. הוא עצמו נוהג ברכב העולה כמה מאות אלפי שקלים... בקיצור "אידיליה" של חיים, נהנה מכל מנעמי החיים, כל התענוגות כל התפנוקים, נסיעות לחוץ לארץ כמה פעמים בשנה כמובן, שום דבר לא חסר, "מצליחן" במלוא מובן המילה... עד לאותו יום... עד לאותו רגע... בו מחצה משאית ענקית אותו ואת מכוניתו המפוארת והפכה את רכבו למלכודת מוות... שני אנשים ניספו באותה תאונה מחרידה... הוא ניצל... מרוסק... מרוטש... משוסע... הובל לחדר הניתוח... בלי שום סיכוי... לחיות... האיש מת... אמר הרופא הבכיר שקיבל אותו... חבל אפילו לנסות... גם נס לא יעזור לו... האיש אבוד... אבל... הוא חזר... חזר בגדול... חזר לחיים בעולם הזה לא רק במובן הפיסי, אלא חזר לחיים לחיי תורה ומצוות... לחיים האמיתיים... עשה מהפך בחייו... ריבולוציה של ממש...

במוקד האירוע דיאלוג מדהים בין אב ובנו בעולם העליון...



עדות מדהימה!!! מצמררת!!! מפגש של אב ובנו בעולם העליון – האב מספר לבנו את אשר נגזר על הבן בבית דין של מעלה – חזרה לחיים – וביצוע מהפך רוחני-דתי, תיאור מרתק שאין כמוהו



"... לעולם לא אשכח את אותו יום, אני זוכר היטב את כל אשר התרחש, אני זוכר באופן הברור ביותר את כל אשר קרה...

אני זוכר את דברי הרופא שהגיע בניידת טיפול נמרץ אומר לשוטר שעמד לידו "תעזוב אותו הוא כבר מת... אין יותר מה לעשות... בוא נטפל בפצועים האחרים..." רציתי לקום ולצעוק – לא אתם טועים טעות מרה, אני חי! אני חי! אבל לא יכולתי לעשות דבר. הייתי כבר בעולם אחר, נשמתי ריחפה אי שם בעולם חדש... התבוננתי בגופי הפיסי המיוסר – הלכוד בתוך המכונית המרוסקת והמעוכה...

ראיתי אותו מלמעלה, מהצד, ראיתי את כל האנשים שהתאספו סביב המכונית... היתה לי הרגשה מוזרה, לא הרגשתי שום רגשות כלפיו, כאילו לא הייתי בתוכו במשך שלושים ושש שנים...

כמה מוזר הדבר חשבתי לעצמי באותו זמן. אני לא חש כל כאב, אני כולי רגוע ושלו, אנשים שם למטה מנסרים את גג המכונית המעוכה – עושים מאמצים עילאיים לחלץ את גופי מבין ההריסות, ואני – נפשי – רוחי מרחפת – שועטת קדימה ללא מעצור...

אני מרגיש כי נשמתי עוברת בתוך מין מחסום, מעין גבול, מעבר ממקום למקום... ופתאום אני ניצב מול אור אדיר, אור זוהר, עוצמה רוחנית אדירה שאין לתארה במלים, ואני מתחיל להרגיש חויה נפלאה, הרגשה ותחושה שלא הרגשתי מעולם, הכל מסביבי מלא אהבה, רוך, נעימות... חשבתי לעצמי כמה טוב לי עכשיו, כמה נעים שלו ושקט, רק חום עצום של הקרנת אהבה, אהבה אמיתית.

אבל עם כל ההרגשה הנפלאה בה אני נתון, אני ממשיך לראות את גופי, אני רואה בצורה ברורה וחדה, איך שאני מובל לחדר הניתוח, אני רואה את הרופאים המטפלים בי, את הצוות הרפואי, את כל הנוכחים...

ולפתע, מתוך איזה שהוא מקום עולה וניצבת לפני דמותי של אבי, אני מזהה אותו מיד, בצורה ברורה ביותר... ומפי נפלטת זעקה אדירה אבא!!! אבא!!! והוא מביט בי במבט שכולו זעם וכעס, פניו זועפים כגלי יום ביום זעף ואני כולי מתמוסס – מתחיל לבכות בדמעות שליש, ומתחנן לפניו ושואל אותו בקול מר תוך בכי גדול: "אבל למה אבא? מדוע אתה כל כך כעוס? הרי לא ראיתי אותך מזה שבע שנים, מאז שהלכת לבית עולמך! אני אוהב אותך בכל לבי ונפשי, אני הייתי כל חיי בן נאמן ומסור, קיימתי תמיד בכל כוחי מצות כיבוד אב ואם???!!!... ובאותו רגע שבו הזכרתי את אמי... עלתה לפני דמותה של אמי, כולה רועדת ובוכה כשהיא ניצבת ליד אבי והיא אומרת לי בקול מיוסר ושבור... למה בני אהובי למה? אבא ואני סובלים מאד בגללך, אין לנו שלוות הנפש כאן בעולם העליון, למרות שחלפו שנים מאז שאנחנו כאן, אנו סובלים מאד... מייסרים אותנו... מאשימים אותנו שלא חינכנו אותך כראוי... מדוע אתה עושה לנו את זה? הרי השקענו בך את כל כוחנו כדי שאתה תהיה יהודי הגון – שומר תורה ומצוות... זו הרי היתה כל שאיפת חיינו... למה בני... למה אהובי... למה יקירי בן בטני...

...וכאן נכנס לשיחה אבי כאשר ארשת פניו משתנה... ופניו נראים עתה מעונים ומיוסרים... והוא פורץ בבכי מר כלענה וזועק אוי... בני... אוי בני... מר לי... רע לי בני... וי לי... מי יצילני מבאר שחת... אוי ואבוי לאם ולאב שאתה בנם... אוי לאותה בושה... אוי לאותה כלימה... אוי מה גדולה היא החרפה... בן יחיד נשארת בני... אתה היית כל תקותנו... אתה "הקדיש" שלנו... אמך אשה כשרה וטהורה... כל חייה מסרה את נפשה עבורך... חסכה מפת פיה... כמעט ולא קנתה לעצמה מעולם בגד חדש... ולמרות היותה חולה ושברירית לא בחלה בשום עבודה... אתה הרי יודע היטב כי שנינו אמך ואני אנחנו ניצולי שואה... את שלושת ילדינו הקטנים חנלה, מושלה, ואברמלה השם יקום דמם, לקחו מאתנו חיות הטרף כבר בראשית המלחמה... קרעו אותם מידינו... כל חיי בני... בלילות... בעת שוכבי על מיטתי הייתי שומע מחדש את זעקות השבר האיומות של אחיך... כל לילה היו הזוועות עולות מחדש... אבא!!! אמא!!! זעקו אחיך... כל לילה... בני, במשך כל חיי היה בא ועולה לפני מראה הפלצות...

"אבא!" זעקה חנלה בקול מחריד "אבא!!! אל תתן להם לקחת אותנו..." "אבא! אנו רוצים להשאר אתכם... אמא!... אמא!... אמא!... ..." היו המלים האחרונות ששמענו מהם... כשידיהם הקטנות... הזעירות... מושטות מתוך משאית המוות שלקחה אותם לדרכם האחרונה... אוי א-לי שבשמים... "ונקיתי דמם לא נקיתי..." אוי אבינו מלכנו... "כי דם עבדיו יקום..." "ונקם ישיב לצריו..."

בחסדי ה' הגדולים כי לא תמו... לאחר ימי האימה והחושך... נולדת אתה בני... הקב"ה היטיב לנו ברחמיו הרבים... שהרי אנשים כבר לא צעירים היינו אז... עם לידתך נולדנו גם אנו מחדש... בפעם הראשונה מאז שנים... ראינו מעט אור... מעט שמחה... נחמה מועטה... אתה היית כל חיינו... את הכל עשינו למען תלמד תשכיל ותהיה יהודי טוב... יהודי שומר תורה ומצוות...

ועתה דע לך בני! שמיום שנטשת את הדת... מיום שהתפקרת ופרקת מעליך עול תורה ומצוות... אנו, אני ואמך סובלים מאד כאן... מייסרים אותנו מאשימים אותנו בבית-דין של מעלה שלא חינכנו אותך כראוי... שפינקנו אותך יותר מדי...

ביום שישי האחרון התמלאה הסאה... נגזר עליך בני לצערי הרב... בבית-דין של מעלה... גזר דין של מוות... היה זה לאחר אותה מסיבה גדולה שעשית בביתך לעשרות אנשים שחיללו את השבת בגללך... אוי איזה חילול שבת נורא היה זה... עשרות מכוניות רמסו את השבת הקדושה... מוזקה... הדלקת אש... פריקת מצוות טוטלית... הקיטרוג כאן בשמים... בבית-דין של מעלה... היה איום ונורא... מיד נגזר עליך דין מוות... מוות של סקילה כדין מחלל שבת... ריסוק עצמות בתוך מכונית...

דע לך בני!!! שאנו כאן בעולם העליון יודעים את כל אשר מתרחש בעולם של החיים... וכאשר נודע לנו כי רוצים לגזור עליך בני יחידי גזר דין מוות... ניסינו אמך ואני לבטל את גזר הדין... העלנו טענות מטענות שונות... בכינו... התחננו... ביקשנו רחמים עליך... מאך זעקה שאתה עדין צעיר... שלא הגיע עדין זמנך למות... אך שום דבר לא עזר... הקטיגור הביא אלפי מלאכים שעמדו וזעקו בכל כוחם במשך כל זמן המשפט... מוות!!! ... סקילה!!! ... שבת!!! מחלל שבת מות יומת!!! ... ואז כאשר ראיתי כי כלתה הרעה וגזר הדין עומד להיחתם... צעקתי בכל כוחי... "... כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך..."

"... בני כיבד את אביו ואת אמו כל חייו... הוא קיים מצות כיבוד את בהידור רב... למהדרין מן המהדרין... ולפתע דממה מוחלטת הושלכה בבית הדין של מעלה... וכל המשטינים והמקטרגים נאלמו דום... והקול בוקע ומהדהד... אבל העבירות חמורות... חמורות ביותר... ואז אני זועק... תשובה!!! ... תשובה רבונו של עולם מעבירה את רע הגזירה... "אתה נותן יד לפושעים... וימינך פשוטה לקבל שבים..." "... יעזוב רשע דרכו... וישוב אל ה' וירחמהו..."

ושוב ההד העמום עולה ומרעיד... יובא הבן לכאן... יעבור תהליך של סקילה... יעבור את סף החיים... אם ישוב בתשובה שלמה... תינתן לו האפשרות לחזור שוב לעולם שלמטה... כדי לתקן את מעשיו... ולהחזיר בתשובה את בני משפחתו...

כן!!! כן... אבא... פרצתי בבכי נורא שכולי רועד ומזועזע... אני מקבל עלי ברגע זה לחזור בתשובה שלמה... אני מקבל על עצמי עול תורה ומצוות... קלה כבחמורה... אני אעשה ככל יכולתי להחזיר בתשובה את ילדי ואשתי... כן... כן...

ומיד הרגשתי כי אבי ואמי מתרחקים... נמוגים בערפל... ולפני שהם נעלמו מעיני לגמרי... עוד הספקתי לראותם בפעם האחרונה... ארשת פניהם נראתה שמחה ומלאת סיפוק ומבעד לערפלי הטוהר... עוד הצלחתי לשמוע את שניהם אומרים יחד כבקול אחד... שום בן... ברוך תהיה בן... תודה בן... תודה... בן... אני מתבונן סביבי והכל נעלם, כל התחושות, ההרגשות, הכל נמוג... וני מתחיל להרגיש שאני יורד... נוחת... מרגיש שאני חוזר אט אט לתוך גופי הפיסי, שישה ימים שכבתי בחוסר הכרה כאשר צוות מוגבר של רופאים מטפל בגופי המרוסק... ואז לפתע התעוררתי... פקחתי את עיני... האחות שישבה ליד מיטתי הבחינה בכך, והזעיקה את כל הרופאים שהיו במחלקה... הדבר הראשון שהבחנתי בו... היו הדמעות שזלגו מעיניהם של האחיות... הוא חי... שמעתי את הקולות סביבי מבשרים...

עברתי סדרה ארוכה של טיפולים רפואיים מהקשים ביותר במשך חודשים ארוכים. גדולי הרופאים הכירורגיים הפיסיותרפיסטיים בעולם טיפלו בי, וברוך השם לאט לאט הלך מצבי והשתפר.

יום אחד, לאחר כשנה של טיפולים הגעתי כהרגלי למחלקה בה אני מטופל, בפרוזדור פגשתי בראש המחלקה פרופסור ידוע בעל שם עולמי שליוה אותי מהיום הראשון לפציעתי. "בוא כנס אלי לחדר... אני רוצה לשוחח אתך מעט" אמר הפרופסור. נכנסתי לחדרו, הוא נעל את הדלת מאחורינו, נתן הוראה למזכירתו לא להעביר אליו שום שיחות טלפוניות... האמת, קצת נבהלתי מהצורה הדרמטית שבה הוא התנהג. חששתי שמא הוא בא לבשר לי בשורה לא טובה על מצב בריאותי... "תשמע אדוני הוא פתח, מזה זמן שאני רוצה לשוחח אתך. יש משהו שאני מנסה להבין מאז היום הראשון שהביאו אותך לכאן לאחר התאונה המחרידה שהיתה לך. אני עוסק במקצועי הרפואי מזה למעלה מארבעים שנה. ראיתי לצערי אלפי מקרים מחרידים של תאונות איומות, אבל מקרה כמו שלך היה מהקשים ביותר שאני זוכר, ואני לא מבין איך אתה יצאת חי מהמצב הנוראי שבו היית? כל פעם שאני רואה אותך, אני שואל את עצמי מחדש איך זה ייתכן? דרך אגב, העליתי את השאלה הזו גם בפני שאר הרופאים והמומחים שטיפלו בך, ואיש אינו יכול להסביר את הדברים, אתה היית אדוני מכל בחינה רפואית מת, אנחנו כולנו התייאשנו ממך, לא היה לך שמץ של תקווה...

ישבתי אתו שעה ארוכה וסיפרתי לו את כל מהלך הדברים מאלף ועד תו, הוא הקשיב לדבריי בקשב רב, לא נכנס לתוך דבריי אפילו פעם אחת, וכאשר סיימתי את דבריי, הוא ניגב את לחלוחית עיניו ואמר ... כן אדוני... אני לא איש דתי... אבל יש אלקים... יש אלקים... כנראה שהוא אוהב אותך אוהב אותך מאד... מאד מאד!!!

זהו. זה סיפורי, סיפור חיי... וכפי שהבטחתי בעת היותי שם בעולמות העליונים, שיניתי את אורח חיי מהקצה את הקצה, הצלחתי ברוך השם גם להשפיע על אשתי ועל ילדיי, ובאחת מלילות השבת, כאשר כל המשפחה הסבה סביב שולחן השבת המבהיק בזוהרו, אוכלים את סעודת השבת החגיגית, שרים בהרמוניה נפלאה את שירי השבת... "ישמחו במלכותך שומרי שבת... וקוראי עונג... כולם ישבעו ויתענגו מטובך..." לפתע, פרצה אשתי בבכי, געתה בבכיה עמוקה... כאשר דמעותיה הטהורות זולגות על המפה הצחורה, ואמרה בקול מלא מתיקות איזה אושר... איזו נחת... מעולם לא הייתי מאושרת כל כך... איזו תחושה מקסימה של התעלות... של קדושה... של טוהר... בימים עברו לא ידענו מה זה שולחן שבת... הילדים כל אחד היה הולך לדרכו זה לבילוי בדיסקוטק... זה למסבאה... לבית מרזח... חוזרים לפנות בוקר שיכורים... שתויים... מטושטשים... והיום... תודה רבונו של עולם... אוי... מה טוב ומה נעים שבת כל משפחה יחד... לא יכלנו לעצור, כולנו הבנים והבנות ואני נסחפנו אחריה – כולנו פרצנו בבכיה אדירה של אושר גיל ושמחה... ומאוחר יותר כאשר נרדמתי, התגלה אלי בחלום אבי, כולו קורן מאושר, ליטף ברוך ובאהבה את ראשי ואמר... כן, בני... שימחת אותנו בגן-עדן... שמחה גדולה יש לאמך ולי שם בגן-עדן... במקום שבעלי תשובה עומדים... תודה בן... תודה..."

לחץ כאן להמשך...

יוסי נגר - פעם, רציתי לשחק באירופה... היום אני מאושר !!!!!

התחלתי לשחק כדורגל מגיל 8. בגיל 15 נכנסתי לשחק במחלקת הנוער של מועדון הכדורגל מכבי חיפה. במשך הזמן הגעתי לקבוצה הבוגרת של המועדון...

התחלתי לשחק כדורגל מגיל 8. בגיל 15 נכנסתי לשחק במחלקת הנוער של מועדון הכדורגל מכבי חיפה. במשך הזמן הגעתי לקבוצה הבוגרת של המועדון, וזכיתי עם הקבוצה באליפות המדינה, ובעוד תארים נוספים של הקבוצה.


לאחר מכן הגעתי לשחק בליגת האלופות של אירופה. גם בנבחרת ישראל האולימפית שיחקתי 3 שנים. בשנה האחרונה הייתי בהפועל כפר סבא ועלינו לליגת העל.


כאשר התחלתי להתחזק ולהתקרב לקב"ה, היה לי קושי גדול מאוד לעזוב את הכדורגל שהיה מהות כל חיי! הייתי נלחם עם עצמי יום יום בכדי שאוכל לשכנע את עצמי לוותר על דבר שהיה כל כך חשוב עבורי. למרות שהיה לי כסף, פרסום ותהילה גדולה – הרגשתי ריקנות גמורה, הרגשתי שחסר לי תוכן בחיים !!! וככל שהתחזקתי, הרגשתי שאני חי בשקר אחד גדול! ולכן, ברוך השם, החלטתי , לעזוב את הכל, ולהיכנס לישיבה ללמוד תורה כל היום ולעשות את הדבר האמיתי. וכרגע, נכון שאני לא מרוויח כמו קודם, אבל אני יודע ברוך השם שהקב"ה עוזר, אני מסתפק במה שיש לי, והכי חשוב, אני מרגיש מאושר יותר ממה שהייתי קודם. כי עכשיו אני יודע, שכאשר אני שומר שבת ולומד תורה, אני זוכה יותר מכל אחד אחר שלא עושה זאת. זכיתי ב"ה למצוא חברה מלאת תוכן, אכפתיות ועזרה אמיתית בין אדם לחברו, ולקבל חום, אהבה והנהגה לערכים. אני ממליץ לכולם לבא ולטעום.


לפני כמה שנים שאל אותי עיתונאי "איפה אתה רוצה לשחק שתהיה גדול?" עניתי לו "אני רוצה לשחק באירופה" .
כיום אני לא באירופה, אני במקום הכי טוב בעולם!!!

יוסי נגר
שחקן כדורגל

לחץ כאן להמשך...

גם אני, הייתי בשבת ישיבה בירושלים

חוויה רוחנית שאין כדוגמתה עוברת על כל מי שהחליט לטעום את טעם החיים האמיתי, בשבת אירוח בישיבה בירושלים.

לעולם לא תוכל להבין במה מדובר עד שלא תשתתף אישית בשבת כזו, לעולם לא תצליח להבין מה אתה מפסיד, עד שלא תרוויח את החוויה הזאת.

שבת קסומה שמותירה רשמים עזים שאני אישית חוויתי בישיבת אור החיים בירושלים,



בהתחלה ניקרו החששות, הציפו אותי הרתיעות. חשבתי לעצמי שזה גדול עלי, אני, ישיבה? מה אני אחפש שם? מה אמצא שם? אבל במוצאי שבת ידעתי והבנתי ויותר מכך הרגשתי בעצמותי ובכל חלק מהגוף ומהנשמה שאת החוויה הזאת אסור היה לי להחמיץ.



צוות הישיבה קיבל את פנינו ביום שישי, דאג לכל מחסורינו – מרגע הכניסה אל כתלי הישיבה עד ל"פרידה" הזמנית בתום האירוח החם. פנים שוחקות, חיוכים לבביים, יחס אדיב ושלוות נפש מצד בחורי הישיבה והאברכים – ליוו את שהותינו במקום. קבלת שבת מרוממת, תפילות שבוקעות רקיעים, קידוש חגיגי, סעודות דשנות באוכל טוב ובזמירות שבת עם טעם יהודי אמיתי.



קרוב למאתיים נערים, בחורים, פנים צעירות, הסתופפו יחדיו סביב שולחנות חדר האוכל, טועמים מן הנועם, שותים בצמא דברי תורה. "ידיד נפש, אב הרחמן", הדהד הפזמון בחלל בית המדרש ההומה דקות ספורות בטרם יישא ראש הישיבה, הרה"ג ראובן אלבז שליט"א את פרפראותיו המתוקים על פרשת השבוע, שזורים במילות חיזוק ומוסר החודרות אל עומק הנשמה.

לוח הזמנים המקודש לא הפסיק "לתקתק", שואב אותנו אל יום שכולו עונג ותענוגים – הרצאה מאלפת של "חוזר בתשובה", שיחה איכותית מפי רב חשוב, אמירת תהילים נלהבת, "חברותות" בלהט של לימוד והכל בטוב טעם, בנחת, ברוגע, מעין אצילות שאופפת את פני האכסניה התורנית.



השמש שקעה במערב. תפילת ערבית של מוצאי שבת קודש הסתיימה. ראש הישיבה נוטל לידיו את כוס היין. הבשמים מדיפים ריח גן עדן. נר ההבדלה מוצת ברגש. מאות בחורים, אברכים ואורחים מקיפים את כבוד הרב, ממתינים בשקיקה למוצא פיו. "המבדיל בין קודש לחול". פניו של הרב זוהרות, בוהקות. אולי נזכה ללחוץ את ידו, לקבל ברכה. זכינו ליותר – לחיצת יד חמה ואוהדת, מבט ישיר ושיחת התעניינות אישית ושובת לב.



ריקודי "מלווה מלכה" חתמו את ביקורינו. הפורקן הנפשי שהצטבר מצא את ביטויו במעגלים הקופצניים לקול מוזיקה חסידית מלהיבה. אח.... אושר עילאי.



זכינו להתוודע לדרך ישרה, אמיתית, שמקנה להולכים בה שובע רוחני, רוויה מושלמת לצרכי הגוף והנשמה.



אחרי השבת המאתגרת – קיבלנו על עצמינו, בין היתר, להתחזק בקביעת עיתים לתורה, באופן הלימוד, בקיום המצוות ובהליכה אמיצה לאור ההלכה. חלקנו השתלבו בשיעורי תורה או ב"חברותות" במסגרת סדר הלימוד של הישיבה, אחרים ממשיכים לשמור על קשר עימה ויש מי שמתפלל ומייחל להתהלך דרך קבע ב"אור החיים" ...



טעם אמיתי של חיים יהודיים,



אתה חייב לטעום את זה....

לחץ כאן להמשך...

שרון נחשוני

סיפור אותנטי, מדהים שהתרחש לפני כמה שנים, שרון נחשוני בן 26 לוחם ביחידה מובחרת ביותר בצה"ל, נפצע אנושות בתאונת דרכים מחרידה בעת שרות מילואים – עובר אירוע של מוות קליני במשך 17 דקות – הרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין – אלמוני שעל כותפותיו היה כתוב "קצין רפואה" – מבצע בו ניתוח שדה ומציל את חייו – האיש נעלם ועד היום לא אותר – כל הנסיונות לאתר אותו לא העלו דבר !!! 18 ניתוחים איומים עובר שרון – הוא מוגדר כנכה ב – 100 אחוזים. קילוגרמים של ברזל הושתלו בגופו המרוסק – חלקי גופו חוברו באמצעות ברגים וברזלים – בעת שהוא מובא לבית החולים – כולו עיסה מעוכה ומרוטשת – הוא ממלמל דברים תמוהים ביותר – הוא אומר – כי ראה בעולם העליון את סבו שכבר נפטר – והוא הסבא "דחף אותי" – הוא ממשיך לומר סדרה ארוכה של דברים מתמיהים – ואז בא הרגע הגדול – ושרון מספר לבני משפחתו – "אני הייתי בעולם האמת..."!!! ... ראיתי את הכל..."!!! ... אני יודע מה היא האמת..."!!!





הכל היה תקין ורגיל בחייו של שרון עד לאותו יום, עד לאותו בוקר איום ונורא...



התאונה הקטלנית – הפצוע מת...



"... באותו יום", יום חמישי כ"א סיון תשנ"ז (26.6.97), משחזר שרון, "יצאתי עם מכונית הסובארו שלי לשירות מילואים במחנה ג'וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה, אחרי ארבע דקות של נסיעה, התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול... היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף... ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה... נסעתי במהירות של 60 או 70 קמ"ש... ברגע ההתנגשות, המנוע של הסובארו הגיע לתוך הספסל האחורי, הכיסאות הקדמיים נמרחו, שברתי את האגן, המנוע קפץ לי לרגליים, הכסא שעליו ישבתי נשבר, יד שמאל שלי התרסקה כולה, שתי הרגליים נפגעו, השיניים עפו לי מהמקום, נשבר לי האף, הכבאים שחלצו אותי אספו את השיניים לכוס והביאו אותן לבית החולים, היה לי שטף דם בריאות, יצא לי דם מהפה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהכיסא של הילד... לא נשמתי, איבדתי את ההכרה... הייתי לכוד בתוך המכונית..."



זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיוק את מה שנשאר מגופו. "התאונה התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים הגעתי ב- 08:20 "... שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין, החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים.בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטבוס מספר 212 שנסע מאשדוד לרחובות, מן האוטבוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כחובש, ואולי כרופא צבאי, על הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה", צוות האמבולנס שטיפל בפצועים, לא זוכר אל נכון מה הוא אמר... "...האם אני יכול להגיש עזרה" – שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו "...תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".

"רגע אחד", אמר האיש מן האוטובוס – "ומה העניינים עם זה ששוכב פה מכוסה?"

"עזוב", ענו לו, "הוא מת".

האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא "טרוקר" – שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה, הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו לאמבולנס, נזהרים לא להפיל שום דבר מחלקי גופו המרוסקים בדרך. ליד האלונקה צעד מישהו והחזיק חצי לסת בידו, הוא מסר אותה לצוות הרפואי שהעבירו את שרון לבית החולים.



לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי אך לא מצאו אותו. האוטבוס המשיך בינתיים בדרכו והאיש נעלם...



החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב: "אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".



מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל:



"בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס היישר מן התאונה.



למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם... הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם... לא היה בן אדם... כלל... לא היה גוף... לא היה צורה של אדם, הפנים שלו היו מרוסקים, הרגלים היו מעוכות, גם הידים היו חתיכת עיסה מרוטשת...



אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך 9 שעות..."

לאחר הניתוח שהה שרון בחדר ההתאוששות במשך 4 ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה היתה דעתו מעורפלת מאוד, אבל לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור... שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיברו לא היה ברור.

"...במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם היה נכנס אליו אחד מאיתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד, שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה, משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה, הוא לא היה אותו השרון שהכרנו אותו כל החיים...

ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: "הייסורים מכפרים... הייסורים מכפרים... ה' אני אוהב אותך...

אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דבר ככה לפני התאונה...



חשוב לציין כי עד לתאונה, היה הגיס שחר, הדתי יותר שבין השניים. שחר הוא זה שהקפיד תמיד על קיום המצוות בצורה מדוקדקת, בעוד ששרון שעבד כמדריך בתיכון פנימייתי, היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. כל זה כמובן היה פעם, היום שרון הוא איש אחר... אחר לחלוטין."... בוקר אחד, כמה ימים לאחר מכן, כאשר שרון כבר עבר מחדר התאוששות למחלקה, שהו אשתי ואשתו ליד מיטתו בזמן ביקור הרופאים. הרופאים רשמו בתיק הרפואי העבה שלו את הערותיהם והשאירו את התיק פתוח מונח על המיטה. "אולי נקרא מה כתוב כאן?" הציעה אחותו ולראשונה מאז התאונה, עיין מישהו מבני המשפחה בתיק הרפואי של שרון. כך נודע לנו, שבזמן התאונה עברה על שרון תקופת זמן שהרופאים מגדירים אותה כ"מוות קליני" במשך של שבע עשרה דקות. על תופעת המוות הקליני כבר שמענו בעבר. התחלנו לחשוד, ששרון עבר משהו רוחני חזק".

... אחרי כמה ימים ישבנו ליד מיטתו והתחלנו לדבר על משכנתאות, דירות ותשלומים, וככה התגלגלה השיחה בעייני הבלי העולם הזה... פתאום שרון התפרץ, כאילו לא היה יכול להתאפק יותר, ואמר: "תפסיקו לדבר על כל השטויות האלה!!! זה הכל הבל, כל הדיבורים האלה לא אמיתיים, לא קשורים לאמת!!! אני יודע מה היא האמת... מה הייעוד... אני ראיתי את הכל... אני הייתי בעולם האמת"!!!.



"...כך נודע לנו ששרון עבר חוויה רוחנית עמוקה. מובן שהתנפלנו עליו בשאלות וביקשנו ממנו לתאר את מה שהוא ראה. אך שרון סירב בעקשנות.



"אני לא רוצה לדבר", הוא אמר. "... אני לא יודע איך יגיבו כשאומר את הדברים, יחשבו שאולי השתגעתי..."



...שאלנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להשיב, האחרים עזבו אותו, אבל אני (הגיס שחר אשבל) החלטתי שאיני מוותר בשום אופן, בהזדמנות הראשונה שתהיה, אוציא משרון את כל הפרטים.



... ואז בא הלילה הגדול – המדהים – הלילה בו חשף שרון – תוך תיאור מצמרר את אשר התרחש עימו בעולם האמת – באותן 17 דקות של מוות קליני.



את העדות המדהימה – רשמו מילה במילה בצורה קפדנית ביותר. גיסו מר שחר אשבל ורעיתו אחותו של שרון.



שרון נכנס לתוך אולם גדול חסר מימדים – פוגש באנשים רבים מאוד – שכולם כבר נפטרו – אנשים שמחים מאוד – כולם הקרינו חום ואהבה – הוא רואה את הסבתא שלו – כפי שהיא נראתה בעת חייה – הוא פוגש את אחיו של סבו ומשוחח עימו – ומספר לו כי סבו הלך לדבר עליו – שרון מרגיש שהוא מתקדם למרכז האולם הענק – לכיוון הבמה שעמדה ממול – לפניו אור גדול מאוד – מסנוור – ושני אורות קטנים יותר משני הצדדים – אחד מהם היה "הקול הרע" – והשני "הקול הטוב" שרון רואה לפתע את דודתו מרים שנפטרה באותו יום שהוא עבר את תאונת הדרכים המחרידה עומדת שם לידו – דו-שיח מדהים של הקטיגור והסניגור – שרון רואה כיצד עוברים לפניו כמו בסרט נע – כל אירועי חייו מאז שהוא נולד – שרון נשאל בבית הדין של מעלה – שלוש שאלות... שלב המשפט – פרטי המשפט – דברי הקטיגור – דברי הסניגור – בדיקת המצוות שעשה שרון בחייו – העדים שהובאו לטובת שרון – השופט... שמיעת קול חזק ואדיר שבקע מהאור הגדול המסנוור... שרון נשאל האם הוא רוצה לחזור בגופו שלו... או בדרך אחרת... סיום המשפט... והחזרה... הסבתא מלווה את שרון... מוודא שהוא אכן חוזר... והוא אכן ברוך השם חזר... חזר בגדול... בגדול מאוד... "מכלכל חיים בחסד..." "מחיה מתים ברחמים רבים..." ופתאום קם אדם... והוא מהלך על שתי רגליו... והוא עטור בטלית ותפילין... וזוכה להכניס את בנו בן שמונת הימים... בבריתו של אברהם אבינו... אוי... אוי... אבי שבשמים... "מה רבו מעשיך ה'..." נודה לך..." "ונספר..." "ונספר..." ונספר תהלתך..." על חיינו המסורים בידיך..." "... ועל נשמותינו הפקודות לך..." אוי... מלך עולם..." "ועל נסיך..." "נסיך..." כן... כן... כ...ן "נ...ס...י...ך" "שבכל יום עמנו..." "ועל..." "ועל..." בורא עולם... "ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת..." "שבכל..." "עת..." "...ערב..." "ובוקר..." "וצהרים..." כי לא כלו רחמיך...". "כי... לא...!!! לא תמו חסדיך... כי מעולם קוינו לך..."!!!

לחץ כאן להמשך...

הוא הפך את השכונה

מבוסס על סיפור אמיתי

כולם קראו לו מיקי, למרות ששמו המלא היה מיכאל,



למען האמת התאים לו יותר השם מיקי, מיכאל זה שם שמשרה אוירה של רשמיות ורצינות חסרת פשרות,



מיקי היה מוכר בכל השכונה, הוא היה בנם של משפחת לוי המפורסמת, מהמשפחות המייסדות של השכונה הצפונית בעיר.



וכפי שמספרים תמיד, כבר מקטנותו ראו עליו את כשרונו הבלתי רגיל, את יכולת מנהיגותו ואת פניו המקרינות סמכות של שובבים. בתחילה זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותו החוצפנית בכניסתו לדברי כל אדם מבוגר, הערות נעימות ולא נעימות לכל מי שפגש, גם אם היה יכול להיות סבו. מיקי היה ילד טוב ואהב גם לעזור, וכך יכל גבאי בית הכנסת "זכרון אליהו" לצאת כמעט לפנסיה מוקדמת, מיקי היה מסדר את הסידורים בבית הכנסת, אוסף אותם בסוף התפילה, מחליף את החומשים במדפים כאשר סיימו אחד מחמשת החומשים, הוא לא שכח להחליף לפני החגים את הפרוכות של ארון הקודש והתיבה, בחריצות ובזריזות.



השכונה של מיקי היא שכונה חילונית ויש בה גם מעט משפחות מסורתיות, כמו זו של מיקי. בית הכנסת היה המפגש השבועי של משפחות אלו, ונוצרו כמובן קשרי ידידות בין המבוגרים וכמובן גם בין הילדים. כזו, היתה גם משפחתו של אבני [קיצור של אבנר], משפחה טובה, מסורתית, כולם אהבו אותם.



מאז היותם בני שבע, כמעט שאי אפשר לראותם האחד ללא השני, מיקי ואבני, חברים טובים בלב ונפש, אבני היה אמנם גדול ממיקי בשנתיים, אך זה לא הפריע כל ל לחברותם, שכן מיקי היה באופיו בוגר ומבין עניין. כל השכונה היתה על גבם של מיקי ואבני, מלאים במרץ ושופעים ברעיונות לתעלולים שונים ומשונים, הם מילאו את השכונה בחדווה ולפעמים בקצת כעס. לא כל אחד מסכים לריסוסי צבע ולכרזות שונות על גדרות ביתו, ולא כל אחד עובר בשתיקה אילו שולחים לו מכתבים מפוברקים מלאי הומור והטעיה. הגיעו הדברים לידי כך שבאחד מערבי הקיץ התקבצו ובאו כמה מחשובי השכונה אל בית משפחת לוי, לשם הזמינו גם את הוריו של אבני ודרשו לשים קץ למעלליהם של הצמד חמד, מיקי ואבני. כולם ידעו כי המוח שעומד מאחורי הכל הוא זה של מיקי, ולכן כל החיצים היו מופנים אל הוריו, שהיו נבוכים למשמע הטענות והדרישות.



זה לא עזר… מיקי הפך את השכונה…



הוא ממש הפך את השכונה, לא עזרו תחנוני הוריו והשכנים, גם רב בית הכנסת שהתערב בעניין לא הצליח להרגיע את המצב. כולם התרגלו למצב, והתפללו וקיוו ליום שבו מיקי יקבל עליו עול ומשמעת ויתרצן מעט.



כשסיים מיקי את כיתה ו', סיים אבני חברו הטוב כיתה ח' ועזב את בית הספר השכונתי, על אף כל המאמצים לא שוכנע אבני להמשיך במסגרת תורנית, בשנה הבאה הוא ילמד במוסד אחר בשכונה הסמוכה. מיקי חש בבדידות, הדבר גרם לו בהחלט להתרצן מעט, בפרט משום שאת רוב התעלולים היה קל יותר לבצע בשניים, וכעת הוא לבד. פה ושם הוא נעזר בילדים מתגייסים חד פעמיים, לביצוע הפעילות השגרתית שתמשיך "להפוך את השכונה".
בבוקרו של יום שישי קיצי בהיר וחם, לקראת סוף השנה השניה שאבני עזבו, החליט מיקי על אחד מגדולי התעלולים שייזכר לאורך ימים רבים בלב כל מתפללי בית הכנסת "זכרון אליהו". באותה שבת תתקיים עליה לתורה - "שבת חתן" של יוסף כהן מבני השכונה שנישא בשעה טובה ומוצלחת. כנהוג בכל קהילות ישראל, יזרקו ממתקים ושקיות הפתעה מעזרת הנשים מייד לאחר ברכת התורה, לסימן ברכה והצלחה ומזל טוב לחתן. בראשו של מיקי עלה רעיון מבריק לקשירת שקיות ממתקים מעל לנברשות בחוטים שקופים, להורידם בשעה השמחה, ומייד כאשר אחד הילדים ירצה לאחוז בהם, הם יברחו בחזרה כלפי מעלה. הכנה רבה דרושה לביצוע התעלול, ומיקי החליט לגשת לבית הכנסת בשעה מוקדמת לקשירת החוטים וכל השאר.



בשעה היעודה הגיע מיקי לבית הכנסת, וניגש מיד למלאכה. אולם בעלותו לעזרת הנשים אשר היתה אמורה להיות ריקה באותה שעה, שמע רחשים שונים וקולות שנדמו לו כקולות בכי של אשה, כשהתקרב לאט ובשקט, ראה לתדהמתו את אימו של אבני מתייפחת בבכי חרישי לתוך ספר תהילים גדול, הוא נשאר קפוא על מקומו והאזין לתפילתה הנירגשת. הוא ידע היטב על מי היא מתפללת, לא היה לו צורך בשמיעת בקשותיה שנשמעו קטועות מתוך התייפחות הבכי, הוא ידע היטב וכולם ידעו. כולם ראו את אבני לאחר השנה הזו, ראו את הכיפה שהלכה והתקטנה מיום ליום, כולם ראו את התספורת המשונה, את סיגנון הדיבור הזול, הרחובי, זה שמקובל היום ברחובות ועל הברזלים. יודעי דבר ידעו לספר, שבשכונה הסמוכה אבני מסתובב בכלל בלי כיפה, ההתדרדרות שלו היא בשיא. מיקי עמד מרותק למקומו ללא יכולת לזוז, ליבו נשבר למשמע בכיותיה של האמא, הוא לא האמין שמשהו יכול לרגש אותו, אבל עכשיו זה קרה, משהו זז לו בלב, קול פנימי זעק בתוכו ולא נתן לו מנוחה, ברגעים אלו ממש הוא עבר מהפך, מהפך ענק ומשמעותי, הוא החליט באותו רגע את ההחלטה החשובה ששינתה את חייו.



ביום ראשון בבוקר, ביקש מיקי להיפגש עם מנהל בית הספר, בקול בטוח ויציב הודיע מיקי למנהל שהוא מעוניין ללמוד בשנה הבאה בישיבה קטנה. המנהל הרים את ראשו מתוך ניירות המשרד, בקול רועד מחוסר אמון שאל : "מיקי" ??? "כן מיקי" ענה לו מיקי ללא חשש.



מיקי עבר בהצלחה את הבחינות והתקבל לישיבה טובה במרכז הארץ, מהפך אדיר התרחש בחייו של מיקי אשר קיבל על עצמו את הלימודים ברצינות ובאחריות, הוא היפנה את כל כוחותיו והאנרגיה העצומה שבו לצד הטוב הוא התייגע והתמיד בלימודו ורבני הישיבה היו גאים בו. פניו השתנו, הוא הפך לילד אחר לגמרי, דיבורו בנחת, הוא נולד מחדש.



הוריו, ששנים רבות התביישו להיראות בציבור יחד עם בנם השובב הפכו להורים המאושרים ביותר, גאים בבנם שהוא בחור ישיבה רציני ואיכותי, השכנים הביטו בתדהמה בעלם הצעיר השב הביתה לשבתות וחגים פוסע בנחת ובהילוך מכובד ורציני, חן מיוחד ונעים פרוש על פניו וכולו אומר כבוד והדר, הם לא האמינו למראה עיניהם, זה מיקי ? שאלו ושפשפו עיניים בתימהון.



מיקי אמנם השתנה, אבל מיקי נשאר מיקי, הוא חייב לעשות מהפכות. בתום השנה הראשונה ללימודיו בישיבה חזר מיקי לשכונה והתחיל לפעול. במרץ האופייני למיקי הוא ניגש אל כל המשפחות המכובדות שבעבר סבלו ממנו, וגייס פרסים ומתנות לתלמידים כדי שיתאספו וישבו בבין הזמנים בבית הכנסת לסדרי לימוד מיוחדים לבין הזמנים, הוא הזמין רבנים ודרשנים לישיבת בין הזמנים שלו, קול התורה החל בוקע ועולה מחלונות בית הכנסת "זכרון אליהו" שחורים רבים נאספו ובאו לישיבת בין הזמנים ושיעורי תורה ומוסר החלו להישמע בוקר וערב בבית הכנסת שהיה עד היום שומם שימות החול. לאחר שנה נוספת הגיעה שמעה של ישיבת בין הזמנים של מיקי גם לשכונות אחרות, בחורים באו והוסיפו להתקבץ מכל עבר לישיבה המפורסמת וכיום בכל בין הזמנים מתכנסים עשרות בחורים ונערים ללימודים בישיבת בין הזמנים של מיקי. בני השכונה כולם כאחד, התגייסו לעזרתו של מיקי שנהפך לראש ישיבת בין הזמנים, צעיר ונמרץ, כולם התגאו והתפארו בו וייחלו שילדיהם יהיו מיושבי בית הכנסת "זכרון אליהו" בימי בין הזמנים. קול התורה נישא למרחוק, ובליבו של מיקי נמהל הקול הזה עם זכרונות בכי אמו של אבני, גם הוא בכה עכשיו כשראה את עשרות הלומדים עמלים בתורה בשמחה ובחדווה, בכי של אושר והתרגשות.

לחץ כאן להמשך...

נפתלי קיר

לכל אחד יש איזה מעשה קטן שהוא עשה בימי חייו, והוא מאד מוקיר ומעריך את אותו מעשה. בדרך כלל זהו מעשה ששינה וגרם תהפוכות גדולות לאדם יחיד, או לרבים.



זו תחושה טובה ונעימה, פעמים רבות שדמיון רב כרוך בה - והסיפור לא היה בדיוק כפי שהאדם חושב לעצמו, אבל זה דבר משני וחסר חשיבות – העיקר היא ההרגשה הטובה והשכנוע הפנימי שעשיתי משהו למען העם, למען הכלל, או למען הפרט.



גם לי יש סיפור מעניין על מעשה טוב שעשיתי בצעירותי, בזכותי, התחולל כל מה שבא בעקבות אותו מעשה.



ובכן, מעשה שהיה כך היה:



סיפרתי לכם לא פעם כי למדתי בצעירותי בישיבה קטנה מצוינת בבני ברק. בכל אופן, אל הישיבה הקטנה שבה למדתי הגיעו תלמידים מצוינים מכל תלמודי התורה הטובים ביותר בבני ברק, ובשיעור א' - מייד עם כניסתי לישיבה, הבחנתי כי קבוצה טובה ומובחרת של תלמידים התכנסה כאן, לשלוש שנות לימוד פורה ופריחה רוחנית מפוארת.



כולם היו בחורים מצוינים – חוץ מאחד, שלא ידענו ואיננו יודעים עד היום כיצד הוא הצליח להתקבל לישיבה. וכך, הצטרף לו נפתלי קירש לשיעורינו המצוין כבחור מן המניין, למרות שברורו היה שנפתלי אינו מתאים מבחינת רמתו הלימודית לישיבה שבה למדנו.



נפתלי קירש היה דל כשרונות ואולי אפילו נטול כשרונות כלל, ומשום כך, בתוך זמן קצר למדי, החלו כמה מבני הישיבה לכנותו בשם נפתלי קיר – דהיינו, קולט ומבין כמו קיר. נפתלי לא נפגע, כי הוא לא תפס את העוקץ שבשם הכינוי. הרעיון הוא די עמוק ומורכב עבורו, והוא היה משוכנע כי מדובר בקיצור שמו גרידא.



נפתלי קיר היה בעל רצון עז ועקשנות תמוהה, שתמיד נראתה לנו חלק מבעייתו הכללית. הוא היה נכנס בזמן ל"סדר" בישיבה ומתנדנד ליד הגמרא כשעיניו בוהות, לפעמים באותיות הקטנות, ולפעמים בחלל האויר ובמה שקורה מסביב – אבל תמיד מתנדנד, תמיד במצב של תנועה, עם יד שמגרדת בזיפי זקנו בתחושה של כאילו הוא חושב על משהו "עמוק מאד".



נפתלי קיר היה חברותי מאד והיה מעורב בין התלמידים בשיחה בין הסדרים, ובחדר האוכל. החברים נהנו מהגיוון המעניין שהוא יצק לתוך חיי השיגרה בישיבה.



צוות הישיבה לא דרש מעולם מנפתלי לעמוד במבחנים החודשיים או להתבלט בתחומים השונים, שהרי הם ידעו את מצבו, אך וכל זמן שלא היתה הפרעה מצידו, זרמו הענינים כסידרן ללא תלונות.



יום אחד, בהפתעה גמורה ובלי שאתכונן לכך מבחינה נפשית, בא אלי נפתלי קיר ואמר לי בקול בוטח וחד משמעי: "אני רוצה ללמוד אתך חברותא", כך, בלי בושה, בלי מתווכים ובלי גישושים מוקדמים.



לרגע, נדהמתי והחרשתי, אולם מייד התאוששתי תוך כדי שאני חושב לעצמי : "מה, הוא שפוי ? הוא לא מבין שאין לו סיכוי ? אני אלמד איתו חברותא ? הרי אני בין הבחורים הטובים בשיעור !



והוא, הוא, הוא …... נפתלי קיר !!! ???



בקושי רב הצלחתי לסנן במבוכה ובגמגום: "אה, אם, אני, כן, אה, לא, אה, בעצם כבר קבעתי חברותא לזמן הבא, ו ו, אה, אני כבר מסודר, כן אני כבר מסודר.



נפתלי לא התייאש וחזר על מבוקשו כמעט בתחנונים: "אני רוצה ללמוד איתך חברותא !!! אני חייב שמישהו יסביר לי טוב את הגמרא ונראה לי שאתה יכול לעשות זאת".



אם בתחילה חשבתי כי הדחיה המנומסת תסיים את האירוע, הרי שמהרה נוכחתי להבין כי העניין אינו כה פשוט והדברים ברורים ומוחלטים, עכ"פ מצידו, והוא, משוכנע שכך יהי'. למען האמת, בליבי פנימה ניצת גם איזה ניצוץ של רגש יהודי שאינו מסוגל לסרב להפצרת אחיו.



"נפתלי, אני כבר מסודר - כפי שאמרתי לך, אולם אם אתה מעוניין, אני מסכים להישאר כל יום אחר סיום "סדר שלישי" בשעה 9.15 וללמוד איתך חברותא באופן קבוע עד השעה 10.00 ". –עניתי בקול רפה - ,



"ברור שאני מסכים מה השאלה" – פרץ נפתלי בשמחה, והעניין נסגר ונחתם עוד באותה פגישה, לשביעות רצונו המוחלטת של נפתלי - ולתדהמתי מההקרבה העצמית שלי להישאר בכל יום שלושת רבעי שעה נוספים על חשבון הנסיעה לביתי. ובשביל מה? ללמוד עם נפתלי..."קיר", ממש "קיר", לא מבין כלום, כלום, כי אם תסביר לקיר, הוא יבין מהר יותר מנפתלי.



ואכן, למדתי חברותא עם הקיר במשך כל זמן חורף, במסירות נפש ממש, כשאני יושב ומסביר לו שוב ושוב ושוב, והוא מהנהן בראשו לאות הבנה. וכך אני מסביר לו : "רב אומר חייב, ושמואל אומר פטור"... "הבנת נפתלי"... ? כן כן אני מבין"... טוב, אז בוא נחזור רב אומר ... פ-ט-ו-ר - עונה נפתלי – "לא לא, נפתלי, רב אומר חייב ושמואל אומר פטור"... הבה נחזור, מה שמואל אומר? "חייב" – עונה נפתלי בקול בוטח – ואני חושב לעצמי שעוד רגע אחד קורה לי משהו נורא כי באמת באמת אני מאוד עייף בשעה מאוחרת זו אחרי יום לימודים ארוך ומתיש וממש אין לי כוח לזה.



אני כותב לנפתלי על דף נייר באותיות מאירות גדולות ומודגשות: "רב אומר חייב, שמואל אומר פטור". אבל נפתלי הוא "קיר" וזה ממש לא הולך בכלל, והוא תמיד הופך את השיטה הנכונה.



זה היה קשה, קשה מאד, אבל אמרתי בכל יום לעצמי: "זו מצווה, מצווה גדולה, אני משוכנע שזו מצווה, אני בטוח שהקב"ה אוהב את המעשה הזה, ברור לי ברור לגמרי שיש לקב"ה נחת רוח עצומה מחברותא זו, בכל ערב, בתשישות, בעייפות - ובחוסר תוצאות בשטח". סיפרתי גם להורי על החברותא המיוחדת לאור האיחורים שלי בהגעה לבית בערב. גם הם חיזקו את רוחי והסכימו שאכן מדובר במצווה של ממש. גם נפתלי תמיד הודה לי על כך שאני עוזר לו ללמוד ולהבין.



כעבור ארבע שנים...



למדתי בישיבה גדולה ושני שיעורים מעליי למד אחי הגדול ממני. כחודש לפני חתונת אחי, באחד מימי סוף הזמן, התלוויתי אליו ליום תפילה בירושלים בכותל המערבי, ובשעות שלאחר מכן סיירנו בכמה ישיבות בירושלים כדי לחלק לבחורים שהכיר מתקופות שונות את ההזמנות לחתונתו. כשהגענו לאחת הישיבות בירושלים, ביקש אחי לקרוא לחבירו מהישיבה הקטנה שלמד באותה ישיבה. כאשר הוא יצא וראה אותי עם אחי, הפטיר כלאחר יד ואמר : "אתה יודע שלומד כאן בישיבה גם בחור מהשיעור שלך בישיבה הקטנה"... "ומי זה ?" שאלתי אותו - "נפתלי קירש" – ענה, והמשיך בשיחה עם אחי. באותו רגע נדלק בי ניצוץ של התלהבות וסקרנות, כי זה שנתיים ויותר שלא ראיתי את נפתלי ומעניין לדעת מה שלומו. "קרא רגע לנפתלי" – ביקשתי את חברו של אחי, "אח, הוא לא ייצא אליך באמצע ה"סדר" – ענה הלה - "מה ? מה אתה מדבר ? תגיד לו את שמי ותראה איך הוא קופץ החוצה, הייתי חברותא שלו" – "אין לך סיכוי" – טען והמשיך "נפתלי הוא ה"מתמיד" של הישיבה הוא אינו מדבר מילה של חולין באמצע ה"סדר" ואין כל סיכוי שזה יקרה כעת".



הבלעתי איכשהו חיוך ניסתר והוא המשיך - "הו הו הוא בין הבחורים הטובים בישיבה, ובחורים רבים באים לדבר עימו בלימוד במהלך ה"סדר", גם שואלים אותו על השיעורים של ראש הישיבה כיון שהוא שולט בהם היטב, הוא אמנם לא הכישרון הגדול ביותר, אבל בהחלט יש לו מעמד מכובד בשל התמדתו ושקידתו –ענה חבירו של אחי.



לא האמנתי למשמע אזני, והחטפתי מבט לתוך היכל הישיבה. אכן, ראיתי את נפתלי קיר יושב בספסל השני משמאל ולידו ניצבים שני בחורים המתווכחים בלהט רב על סוגיה בגמרא.



ניצבתי דומם בהלם מוחלט ובתדהמה, והבטתי ממושכות בתמונה שמעולם לא האמנתי שאראה. באותם רגעים, הייתה לי תחושה בלתי רגילה של חלק ביצירת תמונה זו, הרגשתי שותפות אמיתית עם הקב"ה ועם נפתלי קיר בבניית עולם אישי מופלא של בחור ישיבה. אוי, זה נפלא לראות הדברים זה נפלא להרגיש, מי היה מאמין.



כן, זה הוא המעשה שאני נושא עימי בליבי לכל מקום, הוא נחרת בתוכי ואינו מרפה ממני, אני משוכנע שיש לי חלק בהצלחתו ובלימודו של נפתלי. אם כי אין ספק שכל זכותי בעניין זה היא בשיתוף העוצמה האדירה של נפתלי, העוצמה של בחור ישיבה להחליט, לעשות, ולהצליח, העוצמה של לא להתייאש, העוצמה של לא להיכנע אפילו לכישרון חלש שנתן לך הקב"ה.



כי בתורה יש הכל, הכל, ממש הכל, גם "מפתחות לראשים קשים" יש בתורה, וגם כוחות בלתי הגיוניים להתמדה יש בתורה, הכל, הכל יש בתורה, גם עוצמה לומר ולבקש את החברותא הנכון, את חוסר הבושה כאשר צריכים זאת, הכל יש בה בתורה הקדושה, כמה שזה נפלא כמה שזה מדהים... אשרינו מה טוב חלקינו...

לחץ כאן להמשך...

אין ייאוש בליל הסדר

חסידים מספרים כי פעם אחת ניגש ר' אריה לייב משפולי, שנקרא הסבא משפולי, לעריכת סדר פסח. הוא ציווה על בנו הקטן לקרוא את סימני הסדר ולבארם. קרא הילד "קדש", וביארו כנהוג: "כשבא האב מבית הכנסת הביתה צריך לקדש מיד". כה אמר הילד ונשתתק. שאל אותו אביו: "מדוע אינך אומר את השאר? מפני מה צריך הוא לקדש מיד?" "יותר מזה", השיב הילד "לא אמר לי המלמד". עתה לימדו אביו גם את טעם הדבר, "כדי שלא יישנו התינוקות אלא ישאלו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'".

למחרת בסעודת הצהרים סעד על שולחנם גם המלמד. שאל אותו הסבא מפני מה לא לימד לילדים את הטעם שצריך למהר בקידוש. השיב המלמד שחשב כי אך למותר הוא, שהרי הדבר נהוג אפילו אם אין תינוקות בבית.

נתלהב הסבא ואמר: "בזה טועה אתה טעות חמורה. צריך אתה לבאר להם את טעם הדבר. וזו כוונתו: כשבא האב מבית הכנסת הביתה, היינו לאחר שאבינו שבשמים ראה ושמע איך התפלל כל אחד מישראל בהתלהבות, אף אם עייף הוא מן ההכנות לחג הפסח; עתה כשהוא חוזר לביתו, אל השמים, צריך הוא לקדש מיד, כלומר עליו לחדש את הקידושין שבינו לכנסת ישראל, כפי שנאמר 'וארשתיך לי לעולם', ולגאול אותנו מיד, כדי שלא יישנו התינוקות, היינו שעם ישראל לא ייתפסו לתרדמת היאוש, אלא תינתן להם עילה לשאול לאביהם שבשמים 'מה נשתנה ליל הגלות הזה מכל הגלויות?"

באמרו את הדברים הללו נשא הסבא את ידיו לשמים וקרא: "אבא אבא, גאל אותנו מן הגלות כל זמן שאנו עוד בבחינת 'אני ישנה ולבי ער', ואל נשתקע בתרדמה גמורה!" כל הנוכחים שמעו את דבריו ובכו עמו.

הסיפור שלפנינו מדבר אלינו ברמזי רמזים, מעבר לרובד הגלוי שבו. הסבא משפולי חוזר מבית הכנסת ומתחיל את הסדר בשאלות שהוא מפנה אל בנו הקטן. דיבורים של ילדים קטנים נחשבו בספרות חז"ל כמעין נבואה. סיפורים רבים יש בגמרא הכוללים את הקריאה "פסוק לי פסוקך"; הפסוקים שאומרים הילדים נתפסים תמיד בגמרא כפסוקים הבאים לצפות מראש את העתיד להתרחש או להעניק מבט עמוק יותר על המציאות. דווקא משום שהתינוק איננו מחוכם דיו, הוא עשוי לשמש כלי להעברת מסרים עמוקים ביותר.

במקרה שלנו התינוק איננו יודע. אם התינוק איננו יודע, משמע שיש עיכוב במסר הנמסר בדרך כלל מתוך התמימות הילדותית. מתברר שהמלמד לא לימד, משום שחשב שאין בכך צורך. המלמד הוא כבר מחוכם יתר על המידה; הוא כבר מחשבן את הצורך ללמד דבר זה או אחר. דווקא משום שהוא כבר מחוכם, אין באפשרותו לחוש בעומקים שאותם חש הסבא משפולי. לגבי הסבא משפולי מהווה ההלכה, על טעמיה ונימוקיה, ביטוי לתכנים עליונים הרבה יותר, שרק בעלי אוזן רגישה ולב מבין נחשפים אליהם.

לדידו של הסבא משפולי יכולה ההלכה להוות גם תבנית מחשבתית. יש אב ויש בן. תפקידו של האב לדאוג לכך שהבן לא יישן. משום כך עליו להזדרז ולקדש. התבנית הזו היא בעצם תבנית הציפייה של עם ישראל לקראת הגאולה. דרכם של ילדים, שאין להם סבלנות, שהם צריכים לקבל את הגירוי באופן מידי. החשש שמא ירדמו ויישנו רובץ לפתחו של ליל הסדר. משום שכך יש להקדים ולקדש, כדי לאפשר לבן לשאול את שאלות ה'מה נשתנה', וזאת כדי שלא יאבד עניין במה שנעשה בליל הסדר.

זוהי פנייתו של הסבא משפולי אל בורא עולם. לאחר שרואה אבינו שבשמים את קשייהם של ישראל, את מצוקתם, עליו למהר ולקדשם, למהר ולהאיר עליהם את אורו. יש צורך להביא את בניו של בורא עולם לידי מצב שלא יישנו. אריכות הגלות עלולה להביא רבים לידי יאוש. אריכות הגלות עלולה להביא רבים לידי איבוד ענין בליל הסדר ובמסר הגאולה הטמון בחובו. הם עלולים להירדם, ואז תתרחק הגאולה.

הסבא משפולי מבקש מאבינו שבשמים שיקדש במהרה, שיאיר עלינו באור שהאיר עלינו בזמן יציאת מצרים, כדי שנרצה לשאול את שאלות ה'מה נשתנה'. כשהבן שואל 'מה נשתנה', פירוש הדבר שהוא חפץ בתשובה, שהוא רוצה להתחבר אל מהלך הלילה הזה. כשעם ישראל שואל 'מה נשתנה', כשהוא תובע לדעת את קצה של הגלות הארוכה הזו, תשובות הגאולה שליל הסדר יכול להעניק כבר מצויות מאחורי כותלנו.

הסכנה הגדולה ביותר של הגלות היא היאוש מן הגאולה. חז"ל אומרים על הפסוק "ציון דורש אין לה" שמכאן משמע שציון זקוקה לדרישה, לשאלה, לתביעה. אם יישאלו השאלות יבואו גם התשובות, אבל אם יישנו התינוקות ולא ישאלו דבר, לא יהיו גם תשובות.

לחץ כאן להמשך...

איך זה מרגיש לשמור שבת

מה דעתכם על הרעיון הבא (ואני מתכוונת, באמת, תחשבו על כך ברצינות): בלי דוא"ל. בלי טלפונים (כן, כולל טלפונים ניידים). בלי טלוויזיה. בלי אייפודים או מחשבים ניידים. בלי לנהוג. בלי רדיו. בלי מכשירים אלקטרוניים כלשהם. ל-24 שעות, כלום. תארו לעצמכם מה זה אומר לוותר על כל דבר שיש לו מתג להדלקה ולכיבוי. האם תוכלו לעשות זאת? ומדוע שתרצו, בכלל, לעשות את זה? האם זה יגביל או ישחרר אתכם?

ובכן, לפני כמה חודשים פתחתי את הפה הגדול שלי והודיתי לפני כל יושבי עירי (מרבלהד שבמסצ'וסטס) שמדי פעם אני חולמת להתנתק מכל המכשירים והגאדג'טים בחיי כדי שאוכל להיזכר כיצד נראים החיים האמיתיים. לא להתנתק מהם לנצח, אלא רק כדי "להפעיל את הנשמה מחדש."

מאז שדיברתי על כך זה נשאר אצלי בראש. רציתי לגרום לזה לקרות, אבל אף פעם לא מצאתי הזדמנות מתאימה. בנוסף על כך, אשקר אם אומר שלא פחדתי קצת מהמחשבה של ויתור על הכל. זה נשמע נהדר בתיאוריה, אבל כשחושבים על ההשלכות המעשיות של הדבר, זה נראה בלתי אפשרי במיוחד בדרך בה חיים רובנו מדי יום ביומו. אנו כל הזמן עסוקים בעדכון, רענון או בדיקה של משהו, ואם איננו עושים זאת, אזי אנו מסיעים מישהו לאנשהו או מצלצלים למישהו בעזרת איזה מכשיר שאמור לשפר את איכות החיים שלנו.

אך האם המכשירים אכן עושים זאת?

ואז הגיע דוא"ל מבית ספר חב"ד בו לומדת בתי. הדוא"ל הזמין את ההורים לנסות את "אתגר השבת" – ידעתי שזה סימן עבורי וכי זו ההזדמנות שלי, אז החלטתי לנצל אותה.

אם אינכם יודעים מה פירוש "לשמור שבת" הנה הסבר קצר: כל שבוע, משקיעת החמה ביום שישי ועד לצאת הכוכבים של יום שבת, יהודים בכל רחבי העולם מנתקים את הכל. חמישים ושניים שבועות בשנה (פלוס חגים). במשך 24 השעות הללו, הם נשארים כך, מנותקים. הם אוכלים, נחים, חושבים, רבים מתפללים, מבלים עם משפחותיהם ועם חבריהם ומתאוששים פיזית ורוחנית מכל השבוע שעבר עליהם.

חב"ד בחרו בסוף-שבוע אחד בסוף ינואר, והסבירו את הכללים: לנהוג – לא בסדר. משחקי שולחן – בסדר. להשתמש בחשמל – לא בסדר. ללכת לטיול, בסדר (זו רשימה ארוכה). אז יום אחד שלם משפחתי תוריד את השלטר ותהיה בחושך, ואם נחליט שאנו רוצים לעשות זאת, זה יהיה עבור כולנו – משפחה רפורמית המכירה את היהדות בצורה הליברלית ביותר שלה – בבחינת צעד גדול מאוד. העובדה שזה היה זמני בלבד עזרה בלי ספק. אך עדיין זה היה מרתיע.

החלטנו אלו אורות יישארו דלוקים במשך כל השבת. הוצאנו את הנורה במקרר כדי שלא תידלק כשנפתח את הדלת. בישלנו הכל לפני שקיעת השמש בליל שישי. ניתקנו את כל המכשירים החשמלליים. הוצאנו את כל משחקי השולחן והספרים שלנו. ואז היא הופיעה.

וזה בכלל לא כאב.

אפילו בלי לשים לב, השבת נכנסה ואווירת הבית כולו השתנתה. היה זה שקט שהוגדר בזכות העובדה שידענו שהוא יימשך, לפחות ליום אחד. כל הלחץ נעלם. הציפייה להתרוצץ או לדאוג או להכין – נעלמה. מרגע שהתחייבנו לאתגר, הכל נעשה קל באופן מפתיע. הזדעדענו לגלות שכולנו הולכים כל הזמן עם תחושת דחיפות שמאד אינה במקומה – כשלמעשה, אין הרבה דברים שאיננו יכולים להסתדר בלעדיהם.

ממש לפני שקיעת השמש, נתן לי גיסי את האנלוגיה הטובה ביותר. הוא אמר לי, "יש יופי שנברא בשקט של השבת שקשה לתאר אותו או לתפוס אותו בדרך אחרת. את צריכה להתמקד בשקט הזה, במקום בדברים שאת עושה בימים אחרים".

הוא הסביר זאת במונחים שבאמת הצלחתי להבין. הוא אמר שבאחד הערבים הקודמים הכינה גיסתי סלסה מדהימה וגם טורטילה צ'יפס עם רמז ללימון. הוא אמר שהוא שם לב לרמז-ללימון כאשר אכל את הצ'יפס בלי הסלסה, אבל שכח אותו כשהחל לאכול את הסלסה שהייתה מאוד חריפה. אחרי שנגמרה הסלסה הוא התחיל לאכול את הצ'יפס יבשים, ונוכח כמה הוא אוהב את הרמז-ללימון שביחד עם הסלסה היה בלתי מורגש. אותו הדבר מתרחש בשבת. הוא אמר, צריך לסלק את הרעש ולמצוא את השקט שנמצא שם תמיד וממתין שיגלו אותו.

נשארנו בפיג'מות עד ארבע אחר הצהריים. התלבשנו רק כדי ללכת יחד לחוף פרסטון כדי לצפות בשקיעה. אפילו צליל המכוניות על הכביש הפריע לנו קצת, כי התרגלנו לשקט נעים שכזה. זה היה קצת סוריאליסטי, לפחות עבורי, לחוש כל כך רחוק מהבית למרות שהייתי ממש שם – אולי כיוון שההרגשה הכללית ששררה הייתה כל כך שונה מן הרגיל.

בסופו של דבר, 24 השעות חלפו להן ביעף וכולנו קיבלנו הרבה יותר ממה שחשבנו. זה נתן לנו בהירות ושקט שהיה קשה מאוד לשכפל בכל דרך אחרת. וזה שינה איכשהו כל אחד מאתנו. הבנות שלי אמרו שהן היו המומות כמה מהר עבר הזמן וכמה "לא משעמם" היה הניסוי הזה. ובעלי, המוכן בדרך כלל לישון עם אוזניות אילו היה יכול, אמר שלסגור הכל ופשוט ללכת היה חוויה משחררת באופן מדהים. ובעבורו, זה המון.

עכשיו, זה לא אומר שאנחנו הולכים להפוך זאת לעניין שבועי, אך ללא ספק זה נתן לכולנו חומר למחשבה. זה הראה לנו, שקיים מקום אליו תמיד נכול ללכת אליו – כמו "חופשה-בבית" לרוח ולנשמה, והרי היום, דברים כאלה הם באופנה, לא?

מה שאירוני הוא, שהאתגר האמיתי היה לשחרר את השבת ולעזוב אותה. מי היה מאמין?

לחץ כאן להמשך...

אחים

מאיר עלה במדרגות כשהוא מתנשם ומתנשף – לא רק מכובדם של הסלים. על המפתן נעמד, מוחה את מצחו המיוזע, נותן להלמות לבו להירגע. בכל פעם מחדש הוא נזקק לשאיפת כח, לתפילה חרישית שהמפגש יעבור בשלום ושהוא לא יישבר ולא ישבור...

ואז הוא מצלצל במצילה. הדלת נפתחת, יצחק חוסם אותה במלוא גופו, אומר שלום בפיו, אך בעינו הבריאה בולט אותו מבט שונא, זועם, דוחה. מאיר, מחייך לוחץ יד ומתקדם אל הסלון, שם, באותו מקום יושבת אמו הישישה ומקדמת את פניו בברכות אין ספור.

אכן, המבע שמאיר את פניה בכל פעם שהוא בא שווה את הכל. "בוא, בני" היא לוחשת ונושקת לפניו, "בני הטוב," היא אומרת שוב ושוב. "כמה קנית וטרחת..." שולחת מבט אל הסלים מלאי הכל טוב. ומחייכת. "מה שלום הילדים? מה שלום שרה?"

"יצחק," היא קוראת, "תגיש, בבקשה, שתייה." יצחק עושה את עצמו כמו תמיד לא שומע. "מה?" הוא שואל. "תגיש שתייה ומהעוגיות שהכנתי אתמול."
"איזה עוגיות?" הוא מתמם. אך אמו מתעלמת מהתממותו ומהמבטים שהוא שולח לעברה. מאיר כמו תמיד, מוחה, "לא צריך יצחק, אני שבע. רק כוס מים קרים." יצחק יוצא והם שומעים אותו ממלמל לעצמו במטבח. הוא יודע שאלו חרפות שמוטחות על חשבונו. אך אמו לוטפת את ידו ומנסה להסיח את דעתו ואלי גם את דעתה מהכאב שמזדחל דרך האוזן ללב.

היא מספרת לו על הביקור האחרון אצל הרופא. על הטלפון של אברהם ממנהטן. ואז יצחק חוזר עם כוס מים קרים עם תחתית, הוא מציב אותה בזהירות לפני מאיר. יצחק מתייצב כאילו לאחר מאמץ פיזי גדול ופונה לשבת.

"יצחק, תביא את העוגיות – בקשתי". אומרת האם ונימה של רוגז בקולה. מאיר מבקש למחות אך היא לוחצת את ידו כאילו אומרת 'תן לי לנהל את חיי.'
"הוא אמר שהוא לא רוצה," אומר יצחק וחצי חיוך לעגני נמתח על פניו. הוא יוצא באטיות למטבח ובאטיות גדולה עוד יותר הוא מגיש צלחת קטנטנה עם עוגיות.

"תטעם," אומרת האם, מאיר נרתע, "אמא אני..."
"נו, תטעם בשבילי," היא אומרת ועיניה אומרות 'לא ניתן לטבע הרע שלו לנצח', ומאיר טועם אנוס על פי הדבור. טעמם של כל מעדני אמו –טעם האפר מלווה אותם,בפיו, אפר שנאתו היוקדת של אחיו.

אחר כך הוא ניגש למטבח ופורק את הסלים. יצחק פוקח עליו עין, עין אחת שלו שקולה כנגד שבע עיניים של אחרים. שחלילה לא יוציא מן המקרר מלפפון אחד שהרקיב וישליכנו לפח. אבל מאיר יודע שמלפפון אחד רקוב חזקה עליו שירקיב את כל הירקות הטריים, אז הוא מנסה בדרך אחרת. "יצחק, תביא לי ניר סופג, בבקשה, משהו נשפך כאן." "מה נשפך?" אומר יצחק בזעף ומנסה לדחוף את פלג גופו השמן פנימה. מאיר משתדל לא לזוז ורק אומר לו "לא רציני, רק הבא נייר," ואז יצחק ממהר להגיש נייר סופג. כל כבדותו נעלמת.

הוא חושש שאת הרגע הזה מנצל אחיו כדי להשליך לפח כל מיני דברים טובים, עובדה – אחרי כל פעם כזאת הפח מלא ירקות. הוא שב זעף ומבקש לנגב בעצמו את מה שנשפך. מאיר מיוזע מן האקרובטיקה של השלכת הירקות הרקובים לפח, היה מציע לו לנגב את מצחו אילו רק היה יכול.

אחר כך הוא שולף מכיסו איזה דבר מתיקה טעים ומגיש לאחיו הזועף, על מנת לפייסו, יצחק לוקח, אך לא מתפייס. מאיר ניגש לכיור ומדיח את הכלים. הסבון הנוזלי מהול בתשעים אחוז מים לכן הכלים יוצאים מלוכלכים.מתחת לכיור יש עוד עשרה בקבוקים של סבון נוזלי אך זה לא משפר את המצב.

מה יעשה? חבל שאינו יכול לשלוף מכיסו סבון נוזלי..."יצחק, אולי תתן לאמא את היוגורט שלה..." יצחק יוצא בחוסר חשק מן המטבח. הוא יודע מה אחיו עושה עתה, מרוקן חצי בקבוק סבון נוזלי על עשר צלחות.
אבל בינתיים מספיק מאיר לתחוב לפח עשרות שקיות ריקות שממלאות את חלל המטבח. הוא נאלץ לקבור אותם בידיו מתחת לפסולת שלא יתגלו חלילה, אחר כך הוא יוצא מותש כמו אחרי קרב.

עוד במדרגות הוא שומע את אחיו קורא לעבר אמו: "הוא בא לפה רק כדי לגנוב, לקחת ולזרוק!" ואת קולה של אמו הרותח מזעם "התבייש לך, בכל העולם כולו לא תמצא אח כזה."
בערב סוכות הוא בונה תחילה את סוכת אחיו. אמו, אין בכוחה לרדת את כל המדרגות לסוכה. הוא מקשט אותה במיטב הקישוטים אבל תמיד כתשאל "נו, יצחק, איך הסוכה?" הוא יניע בכתפיו ויאמר שהיא לא יציבה מספיק ולא יפה.

בערב פסח הוא קונה לו מלתחה שלמה. אז נגלה חיוך אמיתי על פניו של יצחק, אבל מיד אחר כך הוא מטמין את הבגדים במקומות שאיש לא ימצאם ולאמו שתפציר בו שילבשם לחג, יאמר שהם גדולים מידי או קטנים מידי וישוב ללבוש את בגדיו הישנים.

כבר חמש שערה שנה שמאיר נוהג כך, ומכלכל את אמו ואחיו ובלבו החרדה הגדולה מן היום שאחרי. היום שאחרי שאמו הישישה תשיב את נשמתה. מה יהיה אז? מי ירסן את השנאה הבוערת ומי יטפל באחיו? הרי אחיו ואחיותיו הרבים נטשוהו בשל שיגיונותיו והאשמותיו התכופות בכך שכולם מרוקנים את הבית מחפציו, ושכל תכלית ביקורם אצל האם הוא גנבה וגזלה.

והיום הנורא בא. אמו נפטרה כשהיא בת שמונים ושתיים שכלה צלול ותפקודה מלא, אם כי איטי למדי. נפחה את נשמתה בשנתה.
ילדיה הפזורים על פני ארצות תבל התקבצו כולם לחלוק כבוד אחרון לאמם האהובה.
הם ישבו שבעה בביתה, כנהוג, ורק אז התבררה להם התמונה העגומה שליוותה את חיי אמם מאז נפטר אביהם.

הבית שהקפידה לטפח כל חייה הפך למחסן גרוטאות. עשרות בקבוקי שתיה מילאו את מרפסת השרות והמטבח, מאות שקיות, קופסאות וארגזים היו פזורים בכל מקום. עשרות קרטונים ריקים של ביצים היו מונחים בערמות גבוהות במטבח. פקקי בקבוקים גדשו את מגרות הכלים.
הארונות מפוצצים היו בחבילות סוכר שכבר התגבשו מרוב יושן ולחות – ללבנים מוצקות; בצנצנות קפה לעשרות שפג תוקפם לפני כמה שנים. קופסאות שימורים ריקות ומלאות שנחו זו על גבי זו. הבית היה מוכן לתקופת מצור בת עשור שנים לפחות.

הם יכלו רק לדמיין לעצמם את סבלה של האם הפדנטית שלהם, ואולי גם את תשישותה לאחר הסברים אין ספור וניסיונותיה להרחיק מן הבית את הפסולת הנצברת. ואת השתיקה שגזרה על עצמה למרות הכל, שלא יידעו. הם לא יכלו לדמיין לעצמם שכל זה הצטבר למרות מלחמת ההתשה העיקשת שניהל מאיר מידי שבוע עם כמויות פסולת אדירות.

לאחר השבעה הם שלחו את יצחק לסיבוב קניות ארוך עם אחד האחים, והחלו לרוקן את הבית מאשפתו. שעות עבדו רק כדי לרוקן ואחר כך כדי לקרצף. ולבסוף פנו לארונות הבגדים. לתדהמתם מצאו עשרות פרטי לבוש חדשים תחובים ומוסתרים בתוך ערמות אדירות של שמאטעס מכל מין וסוג. הם הזדרזו לרוקן את הארון מתכולתו. לאחר שסיימו את מלאכתם גילו להפתעתם כי נותרה לאחיהם מלתחה חדשה ומכובדת שגדשה את כל המדפים ברווח.

הם המתינו לשובו, חרדים אך גם מצפים לתגובתו, אולי הפעם ינהג בתבונה? מאז התאונה בא איבד את עינו השתנה לבלי הכר. עד אז היה ילד חמד וטוב לב, מצליח בלימודים וחביב על הכל. ומיני אז כמו נוצקה עופרת אל חדרי לבו. חשד בכל אדם וחרד מיום המחר ועל כן אסף מכל הבא ליד – הכל, מתוך תקווה כי ערמות האשפה ישביעוהו ביום רעב.

הוא בא לבסוף, חשדן כתמיד, הגם שהביא עמו הביתה מסבב הקניות כל טוב. נכנס זעף וקודר. הוא חש בשינוי מיד, ואז, כשקצף על שפתיו ציווה עליהם להסתלק מביתו. "איש מכם שלא ידרוך יותר על סף הבית הזה, גזלנים, גנבים... ואתה," שלח יד אימתנית לעבר מאיר, "אתה הגזלן הראשי, אתה הראית להם הכל, אתה תשלם בחייך אם תבוא לכאן." לא עזרו המילים הר הגעש עמד להתפרץ וכולם נאלצו לפנות את הבית הנקי והמסודר מתוך חשש נורא מפני הבאות.

יום שלישי הגיע. זה היום שמאיר נהג להביא את סלי הקניות לאמו. הוא הסתובב אחוז תזזית. בשבילו אמו עדיין ישובה באותו מקום ממש אמנם קצת גבוה מעל התקרה, אך עדיין מצפה לבואו, אולי יותר מתמיד, מייחלת שיביא את הסלים, שישליט קמעא סדר, שיחליף מילה עם בנה האומלל.

"אני הולך," אמר לרעייתו.
"מאיר, הפעם אני חוששת מאוד. תעשה לי טובה, תדפוק ותשאיר את הסל על המפתן." אשה טובה הייתה ותמיד אפשרה לו להקדיש זמן, ממון וכוח לטיפול באמו ובאחיו, הגם שידעה כי כל כובד העול ניטל על כתפיו הצרות בעוד שאחיו האחרים נמנעו מלחלוק עמו. תמיד שתקה ולא אמרה מילה.

אך ללכת לשם נמנעה. גם היא שמעה את דברי הבלע שהוטחו לעברו למרות התמסרותו, אך שלא כבעלה לא יכלה לעמוד בזה. "אם לא אלך לא אשמע אותו," אמרה ועשתה. עכשיו ממש התחננה.
"אני," אמר מאיר, "משאיר את הפלאפון פתוח. אם תקבלי צלצול ממני תזעיקי עזרה, אני מוכרח לנסות."

החששות היו מיותרים. יצחק פתח לו את הדלת בחיוך, ניכר היה שחיכה אפשר אף שחשש כי לא יבוא, אך הוא נהג בחירות יתרה כשנטל מתוך ידיו את הסל ורוקן את תכולתו לקרביו של המקרר.

הבית היה מסודר אך ערמות של חפצי פסולת חדשים כבר ניצבו שם סדורים לתקופת הצנע הבאה.
"מה אכלת?" התעניין מאיר לאחר שנשם לרווחה.
"הכל בסדר," ענה אחיו, "הנה תראה – בשלתי אתמול עוף ותפוחי אדמה," אמר בגאווה לא מוסתרת. הסיר אכן היה מלא, והתבשיל נראה טוב. ובכן, ב"ה הוא מסתדר טוב למדי. מאיר נפרד תוך שהוא מבטיח לבוא לעזור בהכנות לשבת. יצחק חייך, אמר תודה ונעל את הדלת.

למען האמת, מאיר היה מופתע. הסתבר לו לפתע כי אחיו מבין כי יזדקק לעזרתו ועל כן נוהג בו בחביבות מעושה. הוא גם מצפה לו ושמח לשמוע שיבוא לעזור לו לקראת שבת. הרבה יותר טוב ממה שציפה. שם על הספה ראה את אמו מחייכת ומברכת... כמה הייתה חכמה שעה שאילצה את יצחק לבשל ולנקות.

הנה הוא מסתדר לא רע, אולם מנוי היה וגמור עמו כי מבצעי הנקיון שנהג לעשות מעבר לגבו לא ימשיכו. 'אוותר על כך,' החליט מאיר. 'עד עתה נלחמתי למעשה את מלחמתה של אמי.' מאיר הגיע פעמיים בשבוע, סייע, ערך קניות, הביא מרשמים, הביא מטעמים לשבת, דיבר על החדשות ומזג האוויר. ככלות הכל ריחם על אחיו שהעביר את רוב ימיו בבדידות מוחלטת.
אחיו השתתפו בהוצאות השוטפות, התקשרו מעת לעת והודו לו ובזה הסתכמה שותפותם.

לאחר שבועיים של שגרה, כשברור היה ליצחק כי מאיר ממשיך בדרכו הגם שאמו נפטרה, חזר לסורו. הוא החל מטיח בו מידי ביקור אמרות ארסיות בגין גנבות שהוא מבצע בכל ביקור. הוא החל לספר זאת לכל אח ואחות שהתקשרו. הוא דרש ממנו להחזיר חפצים: פעם היו אלו עשר כפיות חלביות, ופעם מגש, פעם כף אשפה ופעם מטאטא...

ומאיר, לבו נחמץ מכאב, עלבון וחרון. בהתחלה ניסה להתגונן, אחר כך רכש עבורו כמה מן החפצים על מנת לפייס. אך מאום לא עזר. כל ביקור הפך לסיוט, למסכת השפלות מזעזעת, למבטי שטנה מעין אחת שהפכו להיות חיצים מלובנים בלבו.

מאיר ידע שגם אם אחיו היו באים ארצה ועושים את שליחותו, היו מואשמים באותם האשמות ממש. כל מי שנכנס לבית היה בחזקת גנב, אך עשרים ושניים שנות השירות שנזקפו לזכותו מאז פטירת אביו היו עינוי שאין לתארו במילים. מפעם לפעם התקשר אליו יצחק ואיים שאם לא יחזיר את גנבתו האחרונה אוי לו ואוי למשפחתו.

שום דבר לא עזר, רק המבט העצוב שהגניב למקומה המיותם של אמו, נתן לו לחוש במבע התודה בעיניה, בברכות ששיגרה לעברו. והוא אימץ את כוחו להמשיך להיטיב למרות הכל...

שלוש עשרה שנה חלפו מאז שאמו נפטרה, ויום אחד כשדפק על הדלת לא נענה. הוא שלח יד למצילה, ולא נענה. יצא לחצר, הקיף את הבית וקרא... התעניין אצל השכנים ולבסוף הזמין פורץ. הדלת נפרצה, הוא מצא לחרדתו את יצחק שרוע על הרצפה ללא רוח חיים. הזמין ניידת נט"ן. הרופא קבע את מותו, כפי הנראה מהתקף לב.

המשטרה שתמיד מגיעה בנסיבות אלו חקרה אותו ואת השכנים, ורק לאחר זמן שארך כנצח אפשרה לו להכין את סדרי הלוויה. האחים כמובן הגיעו. ושוב ישבו שבעה באותו הבית, וגם הפעם לאחר השבעה פינו את הבית מאשפתו, אלא שהפעם פינוהו כליל. הכל היה הרוס ורקוב ומוזנח באופן חסר תקנה.

מאיר הרגיש שהם מאוכזבים מדרך הטיפול שלו והדבר כאב לו ביותר, אך הוא החריש. כבר היה מלומד בהחרשה וחרשות, בכאבי לב וברגשי נחשד, אך בכל פעם זה כאב מחדש פצע שמעולם לא הספיק להצמיח גלד.
הוא לא השתתף כל כך בניקוי, אלא חיפש את אלבום התמונות של אמו. לאחר פטירתה קיווה למוצאו, אך לא הספיק, בשל מבצע הנקיון. הפעם ידע שזו ההזדמנות האחרונה, הוא פתח את הארון שהיה סמל ומופת לניקיון וסדר, שהשמלות עמדו בו לפי מידת אורכן והבגדים היו מונחים בו סדורים ומקופלים כאילו זה עתה הוצאו מאריזתם, ועמד בוהה – אל מול ההיכל המחולל.

אחיו חיטט שם, לא פעם, אולי קיווה למצוא אוצרות... הכל היה בלול ומגואל... ידיו רעדו בכל פעם שנגע בבגדיה... כאילו דם ליבה ספוג בבגדים אלו... אך הוא חיפש את האלבום.
לאחר שעה ארוכה מצא אותו, כשלצידו מחברת מכורכת בכריכה עבה. הוא פתחה וגילה את כתב ידה של אמו. מיד אימץ אותה, שולח מבטים אחרונים אל החדר שלא יראה עוד לעולם. יצא אל הסלון וגילה את אחיו כשהם גוררים במרץ את הספה הסלונית בדרך המובילה אל הפח. "לא!" זעק בבלי דעת.
"מה לא?" שאלהו אחיו בתמיהה. "ראה," חשפו את הקרעים והכתמים אך הוא ראה אותה, ישובה שם, מביטה בעצב, והוא פרץ בבכי כילד אבוד.

הם מכרו את הדירה, החתימו אותו על טפסים. אבל בלבו היה שממון נורא. הוא חיכה לרגע פנוי בו יוכל להתייחד עם תמונותיה ועם המחברת בכתב ידה, אך הרגע איחר לבוא מפאת כל הסידורים. אבל לבסוף הוא בא.

בתחילה עבר על התמונות. התבונן בדמותה בימים שלא הכירה, כשהייתה בחורה, אחר כך בהיותה אם לו וליצחק, כמה מאושרת הייתה. כך עבר על כל פרקי חייה כשלבו נצבט מגעגועים. כולם הכירו אותה כאישה אצילת נפש וחכמה. אך הוא הכיר אותה יתר מכולם והיא חסרה לו עתה עד מאוד.

בלילה השני ישב עם כתב היד. דקות מספר לקח לו לגלות שזהו יומן. מעולם לא ידע שכתבה יומן. עמד מולו נפעם. הכתיבה הייתה תמציתית, עניינית, מגלה טפח ומכסה טפחיים, אך בכל זאת חשפה פה ושם חלונות קטנים לעולמה הפנימי, חלונות שלא הכיר או שהכיר אך במעט. עד שהגיע לחלון הגדול מכולם, חלון שחור ומאיים.

"ערב פסח, הבית שוקק עבודה. העוזרת הגויה חלתה, בבית מאיר, יצחק והתינוק. משה אישי, יצא למסע בן שבוע לרגל עסקיו. איני מצליחה להתקדם אפילו צעד אחד."
"היום הסכימה בתה של השכנה לשמור על התינוק. מזג האוויר בחוץ נעים, הוריתי למאיר שיצא לשחק עם יצחק והזהרתיו לפקוח עין עליו. יצחק ילד עליז ושובב, לעיתים חסר מעצורים, על מאיר אפשר לסמוך הוא מעולם לא הכזיב.
הספקתי כה הרבה עד שחדווה מילאה את לבי ואז הגיעה הצווחה הנוראית מבחוץ...
יצחק היה מוטל על הרצפה, עינו האחת נשפכה החוצה באורח כה מזעזע שכפי הנראה גרמה להתעלפותי המיידית. שכנים ושכנות טפלו, שמעתי המולה רבה, סירנה של אמבולנס, קולות של רופאים... הכל היה מבעד לערפל שהכביד על ראשי... עברו ימים רבים עד שקלטתי את האסון.

יצחק איבד את עינו השמאלית כפי הנראה על ידי מוט ברזל בו שיחק מאיר. אבל את גודל האסון גילינו רק לאחר שלושה חודשים, אז התברר לנו כי עם העין הסתלקה מעט מבינתו של יצחק, אופיו הטוב ואהבתו לכל אדם... החלל שנותר בפניו ניכר מעתה גם באישיותו... ורק ימים יגידו אם נצליח למלאותו. לבי אומר לי כי בני שהיה לא ישוב עוד... ולוואי ואתבדה."

מאיר – נשמתו כמעט נעתקה. מעולם לא ידע את פרטי ה"תאונה" שארעה לאחיו ומעולם לא ידע על "חלקו..." אמנם היה ילד, ובודאי לא עשה זאת במתכוון, אך מה נוראות הן תוצאות המעשה. התוצאות שכה הכיר ועכשיו מתברר לו כי הכל באשמתו...

הוא סגר את המחברת המום ומיוסר. אלפי תמונות ריצדו מהעבר וכאילו נפקחו עיניו לראות ולהבין. לכן שטם אותך כל כך, אולי הוא זכר ואתה שכחת. לכן אמו נשאה באיפוק מיוחד את דברי הבלע שנהג להטיח בו, אולי לכן אחיו הותירוהו להתמודד לבדו, האם כולם ידעו מלבדו?

פיו התייבש ולבו נסחט בכאב, הוא לחץ את ידו על הלב כאילו חפץ לשומרו, הכאב היה עצום... אט אט התפוגג אך זיכרונו הותיר בו פחד עמום...
הוא נסה לדלות מהיומן עוד פרטים וגילה שם שורות נוראיות.

"כבר שנתיים חלפו מהאסון שנחת עלינו. יצחק חדל מלבקר בתלמוד תורה, הוא שוטם את הילדים ונוהג בהם באלימות לא מוסברת. פנינו לפסיכולוג ידוע, אך גם הוא הרים ידיים, לאחר טיפול ממושך שלא הניב פירות. פנינו בהמלצתו לפסיכיאטר, הוא צייד אותנו בכדורי הרגעה, שכפי הנראה יאלץ יצחק לקחת כל ימי חייו.

היום הזה מר לי מכל ימי... פתאום התבררה לי האמת כולה, עד עתה נתגלו בכל פעם פיסות ממנה... ועתה היא מונחת במערומיה. את יצחק לא נקבל בחזרה כפי שלא נקבל את עינו, ועם מה שנשאר ממנו נצטרך להתמודד וזה יהיה קשה... והגרוע מכל שהוא מתרחק מחברת אנשים ומאשימם בכל דבר רע. חושד בכולם, פוגע ומעליב. הוא איבד את אמונו באדם. ואנו איבדנו אותו..."

מאיר המשיך לקרוא. אחוז בעתה מכל שורה נוספת... "אני שמחה בארוסיו של מאיר, לא כמו שכל אם שמחה בארוסי בנה, אלא לאין ערוך יותר.
מאיר הנו הילד שנפשי קשורה בנפשו. כה טוב הוא ומתחשב בכולם, תמיד במקום הנכון. יודע להבליג ולמחול על כבודו, מידותיו הן לשם ולתפארת ודווקא בשל כך אני שמחה שעוד מעט יבנה את ביתו, יותר מדיי סובל הוא מיצחק. כל המשטמה שנפערה בנפשו מכוונת ללא חשש אליו. דומני, לפי ברורים שעשיתי, כי איש משניהם אינו זוכר את האירוע שהתרחש לפני שנים כה רבות. ואשר אישי ואני נמנענו לספר את פרטיו לאיש.

אך אין לי ספק כי משהו בתוך לבו של יצחק מזהה את מאיר עם אסונו, הוא כה שונא אותו ופוגע ומאשים אותו בכל תועבה. לבי מתפלץ כשאני רואה איך מאיר נוהג בו בעדנה ורוך. לעולם לא אדע אם כך נגזר מלמעלה בגלל "חלקו" ולעולם יקרע לבי לגזרים בראותי את שניהם ואת מה שביניהם. לכן אני שמחה שמאיר יבנה לו בית אחר..."

מאיר פרץ בבכי קורע לב... מי יודע אם כל ייסוריו כפרו על "חלקו" והרי הצער שנגרם להוריו בעקבות אותו אסון אי אפשר למנותו ומה שעבר על אחיו – כלום בכלל יש בעולם ייסורים שיוכלו לנקותו...? בכיו עטף אותו כליל...

ואז הא ראה אותה עומדת מולו... צעירה ומאושרת כמו בתמונות מהאלבום ועיניה האוהבות מביטות בו בחיוך: "בני אהובי, הכל תוקן הכל נמחה, אל תצטער יותר, לעולם."
הוא חש את מגע שפתיה על לחיו כמו אז, ופקח את עיניו אל היום החדש שהפציע מבעד לחלון.

לחץ כאן להמשך...

אחות רחמנייה

מיכל, אחותו של אוריאל שלקה במחלה קשה, התקשרה לרבו, הרב זאיד, ובישרה לו כי הניתוח יתקיים בכל זאת. "כיצד?", נדהם הרב. "אני מוכרת את דירתי, וכך נשלם למנתח..."

בחור ישיבה בשם אוריאל לקה במחלה הנוראה בראשו. הוא נשלח לטיפול אצל רופאים מומחים בצרפת. בסיום הסתבר שמצבו נותר בכי רע. הרופאים אמרו שאין לו אלא להמתין למותו.

המשפחה לא אמרה נואש וניסתה לחפש רופא שינסה להצילו. הסתבר שיש בארצות-הברית רופא בשם פרופ' רייץ, שפיתח שיטת ניתוח ייחודית המסוגלת לרפאו. עלות הניתוח היתה 130 אלף דולר, ופרט לכך הרופא שמגיע בעצמו אל החולה זקוק להוצאות נלוות, ומדובר ב-30 אלף דולר נוספים. המשפחה לא יכלה לעמוד בסכומים הללו. הם פנו למספר רבנים שמסרו כי אין ביכולתם להטריח את הציבור בסכום כה גדול. לא נותר למשפחה אלא לראות את אוריאל מתייסר בדרכו אל מותו.

ואז התקשרה מיכל, אחותו של אוריאל המתגוררת ברמת בית-שמש, לרבו, הרב זאיד, ובישרה לו כי הניתוח יתקיים בכל זאת.

"כיצד?", נדהם הרב.

"אני מוכרת את דירתי, וכך נשלם למנתח..."

"אולי תשאלי אחד מגדולי ישראל?!", אמר הרב, "הרי את נשואה לאברך ויש לכם ששה ילדים, והיכן תתגוררו?"

האחות ענתה שמבחינתם העניין סגור.

באותו יום פרסמה מיכל את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130 אלף דולר, בתנאי שתקבל את כל הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה ונתן את כל הסכום.

נקבע מועד לניתוח עם פרופ' רייץ. במקביל נשלחו תלמידים מהישיבה לגייס 30 אלף דולר עבור ההוצאות הנלוות.

ביום הגעת המנתח לארץ, נסע הרב זאיד למסור שיעור בצפון הארץ. התקשר אליו תלמידו יהודה ושאל: "נהג המונית שלוקח אותנו לגייס כספים, מבקש שנעביר מזוודה לאיזה מלון, ורצינו לקבל מהרב אישור".

"איני מוכן שתסתבכו עם מזוודות מפוקפקות!", אמר הרב.

לאחר כמה דקות התקשר יהודה שוב:

"הנהג מתחנן שניקח את המזוודה".

"תיפגשו עמי אחרי השיעור", אמר הרב וניתק.

לאחר השיעור יצא הרב וראה את תלמידו יהודה והנהג ממתינים בחוץ. הנהג, ששמו גבי, פתח מזוודה קטנה ובה סכינים, פנסים קטנים ואביזרים זעירים ומוזרים, וכך סיפר:

"הבוקר לקחתי משדה התעופה אדם מכובד. כשיצא מהמונית לקח את המזוודה הגדולה ושכח את הקטנה. שמחתי על המציאה. פתחתי אותה בתקווה לראות את הדולרים... לאכזבתי לא מצאתי אפילו דולר... רציתי שמישהו יחזיר את המזוודה לאותו נוסע. פרטיו כתובים עליה".

הרב הביט בפרטי הנוסע ונדהם. היתה זו מזוודתו של פרופ' רייץ!

הרב אמר לנהג: "ניסע מיד לבית המלון ונשאל אם אבדה מזוודה לפרופ' רייץ".

הם נסעו לבית המלון. בקבלה ביקש הרב לאתר את מר רייץ. הוא דיבר עם הרופא בטלפון, וכאשר הזכיר את המזוודה, הרופא ירד מיד ללובי כדי לפוגשו. כשהגיע סיפר בהתרגשות שבמזוודה הזו נמצאים כלי הניתוח שלו, שעלותם מגיעה ל-400 אלף דולר, אבל ערכם לא יסולא בכסף, מפני שמדובר בכלים שהוא תכנן והמציא ולא ניתן להשיגם.

הרב זאיד אמר לרופא:

"התבונן, אתה הולך לנתח את תלמידי אוריאל. והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידיי כדי לאסוף כסף עבורך! הם יצרו עמי קשר כדי למוצאך, ואנחנו החזרנו לך אותה. האין זו השגחה מופלאה?!"

פרופ' רייץ הודה בכך, והרב המשיך:

"היודע אתה שבשביל לשלם לך, אחותו של אוריאל מכרה את ביתה ואין לה ולמשפחתה היכן להתגורר?!"

הפרופסור שתק לרגע ממושך, ואז אמר:

"אם כך, לא אקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!"

הרב זאיד לא פילל לכך שהמנתח יוותר על כל שכרו.

באותו שבוע ניתח פרופ' רייץ את אוריאל. בני משפחתו ובני ישיבתו התפללו ללא הרף. למחרת התבשרו כי הניתוח הצליח וכי אוריאל הבריא לחלוטין.

נותרה רק בעיה קטנה. מיכל ומשפחתה היו צריכים לחפש דירה לקנייה. כאשר שוחחה על כך עם הרב זאיד, הוא שאל היכן ברצונם להתגורר והיא ענתה "בירושלים". הרב אמר לה שיהיה בלתי אפשרי למצוא דירה בירושלים עם הסכום שברשותם. לפתע נזכר כי גבי הנהג אמר לו, כי לאחרונה קיבל ירושה מאמו המנוחה, וילה במקום שקט, וכי הוא מעוניין למכור את דירתו בשכונת קרית-משה בירושלים ולעבור לווילה. הרב סיפר לה כך.

"זה המקום שאני הכי אוהבת!", קראה מיכל.

הרב ארגן פגישה בדירתו של גבי. מיכל ובעלה התלהבו מאוד מהדירה. גבי, שהעריץ מלפני כן את הקרבתה של האחות, הסכים להוזיל מאוד את מחיר הדירה והעסקה נסגרה. כיום מיכל ומשפחתה מתגוררים בירושלים, בדירה שלא העזו לחלום עליה.

לחץ כאן להמשך...

אור השמחה הפשוטה

חסידים מספרים כי פעם אחת באו חסידים אחדים ללובלין. כשעמדו לילך אל הרבי, ביקש מהם בעל העגלה שיגישו יחד עם שאר הפתקאות גם את הפתקה שכתוב עליה שמו, למען יזכירהו הרבי לטובה. נטלו את הפתקה מידו ועשו את רצונו. כשקרא הרבי את הפתקה, אמר: עד כמה מאיר שמו של האיש הזה!. תמהו החסידים מאוד, שכן האיש היה פשוט ובור, ובכל הימים לא ראו אצלו שום מעשה טוב ומיוחד במינו. והרבי בשלו: נשמתו מאירה כנגדי ברגע הזה כאור בהיר.

מיד הלכו החסידים לחפש את בעל העגלה, אבל לא מצאוהו באכסניה. הלכו מרחוב לרחוב והנה באה לקראתם חבורה עליזה, ובראשה הולכים מנגנים במצלתים ובתופים, ואחריהם קהל מרקדים ומוחאי כפים, ובאמצע הולך העגלון ומרבה בצהלה ובשמחה יותר מכולם. שאלו אותו החסידים את שעבר עליו מאז שעזבו אותו והלכו אצל רבם. השיב העגלון: לאחר שהלכתם ממני, חשבתי אלכה נא ואבקש קצת שמחה. שוטטתי בעיר, עד ששמעתי קול נגינה בוקע ועולה מאחד הבתים. נכנסתי פנימה וראיתי שמתכוננים שם לחתונת שני יתומים. שתיתי וזימרתי ושמחתי עמהם. אבל כעבור זמן מה נפלה תגרה וקמה מבוכה, כי בידי הכלה לא היה כסף לקנות טלית לחתן כפי המנהג. וקרובה היה הדבר שיקרעו את התנאים. והנה חם לבבי בקרבי, ואל יכולתי לראות את הבושה של הכלה, הוצאתי את ארנקי מכיסי ומצאתי בו דווקא כמה שנחוץ לקניית טלית, על כן שמח לבבי.

כך היא דרכם של חסידים כשהם באים אצל הרבי, מכינים הם פתקה, או בלשונם 'קוויטל', ובה מוזכרים שמות האנשים שאותם מבקשים הם להזכיר לפני הרבי, כדי שיזכירם בתפילתו לפני בורא העולם. רבים הם הסיפורים על גדולי החסידות שהיו יכולים לדעת מתוך הפתקאות דברים רבים על צרותיהם, דאגותיהם וקשייהם של כותבי הפתקאות. באופן מיוחד בולטת בעניין זה דמותו של החוזה מלובלין, שתלמידיו הגדולים העידו עליו שהיה קורא את הפתקאות כשהן מקופלות ונתונות בין ידיו. כך כשהיה אוחזן בידיו בעיניים עצומות היה מפליג במחשבותיו, ובראייתו הפלאית מתייחס אל הנאמר בפתקה.

הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם שלוש דמויות, המייצגות שלוש רמות רוחניות שונות: הרבי, החסידים ובעל העגלה. מהלך הסיפור בונה את הסולם שכולנו היינו חושבים עליו בעצמנו, והוא שבעל העגלה מוסר את פתקתו אל החסידים על מנת שימסרו אותה אל הרבי. מהלך זה יוצר סולם היררכי, הקובע כי בעל העגלה נמצא בתחתית הסולם, הרבי בראשו, והחסידים מקשרים בין מעמדו של בעל העגלה לבין הרבי. המרחק הזה בין בעל העגלה לבין הרבי מומחש עוד יותר בעובדה שאין בעל העגלה הולך בעצמו אל הרבי. הוא שולח את פתקתו באמצעות החסידים.

המשכו של הסיפור מלמד שהסיבה שבעל העגלה לא הלך אל הרבי איננה משום שלא היה לו זמן או שהיה טרוד במלאכתו, שכן לאחר שמסר את פתקתו עם החסידים הלך בעל העגלה לשוטט בעיר באפס מעשה. בעל העגלה מתואר כדמות פשוטה, גסה, שאין לה כל קשר עם הצדיק. את הקשר עם הצדיק היא יוצרת באמצעות מתווכים, באמצעות החסידים. מיקומו של בעל העגלה בתחתית סולם החשיבות תואם את הגישה שהיתה מקובלת באותה תקופה בה התרחש הסיפור. עיסוקם של העגלונים בסוסים ובאופני העגלות העניק להם דימוי של אנשים פשוטים וגסים.

כשמגישים החסידים את הפתקה של העגלון אל החוזה מלובלין, מתהפך הסולם ההיררכי על פיו. מסתבר שבעל העגלה נמצא בדרגה גבוהה, שהחסידים לא הרגישו בה. כאן צף ועולה עקרון נוסף החוזר על עצמו בסיפור החסידי, והוא חשיפת המעמד העליון של האיש הפשוט; מעמד שלעתים נובע ממעשה פשוט ביותר, שיש לו משמעות רוחנית עצומה.

הכל מתחיל בכך שהעגלון הולך לחפש לו מעט שמחה. החיפוש אחר השמחה מוביל את העגלון לשמחה של מצווה לשמחה של נישואין. לא סתם נישואין, אלא נישואי יתום ויתומה.

אלא שכאן מופרת האידיליה: הקשר עלול להתפרק בשל העובדה שאין לכלה כסף לקנות לחתן טלית. פרישת הכנף היא פרישת הטלית, וכפי שנהגו בני עדות המזרח לפרוס את טליתם בשעת עמידתם תחת החופה על החתן והכלה. העגלון נותן את הכסף שממנו נקנית הטלית, ובעצם הוא ששומר על ההרמוניה הזוגית. השמחה לא תופר. אור גדול יורד לעולם, אור של שמחת חתן וכלה. אור זה מאיר את שמו של בעל העגלה בפתקה התפוסה בידיו של החוזה מלובלין. מסתבר כי גם מעשה פשוט של אדם פשוט יכול להעניק לאדם מעמד רוחני גבוה.

לחץ כאן להמשך...

אור בחצות הלילה

סיפר ר´ יצחק מוורקי: כשנסעתי עם מורי ר´ דוד מללוב ז"ל, באנו לעיירה אלקיש שעה אחת אחר חצות הלילה. ר´ דוד לא רצה להעיר שום אדם משנתו, ולכן הלכנו אל ר´ בעריש האופה. אותה שעה עמד האופה אצל התנור ועסק במלאכתו. כשנכנסנו, ראיתי שפניו קדרו, מפני שמצאנו אותו בשעת עבודתו. "הו", אמר ר´ דוד, "יעזור לי השם יתברך שאוכל עוד למצוא את פרנסתי מיגיע כפי! הרי באמת יש לו לכל אדם פנימיות שלו, שהוא עצמו אינו בקי בה. ומה הוא רוצה בפנימיות זו? הווה אומר: לעבוד בשביל זולתו. אמנם כל בעל מלאכה, אם הוא סנדלר או חייט או אופה, מקבל כסף בשביל מלאכתו, אבל אין זה אלא כדי שיוכל להתקיים ולהוסיף לעבוד בשביל זולתו". בשעה שדיבר ר´ דוד, סיפר ר´ יצחק מוורקי, ראיתי שפניו של האופה האירו יותר ויותר.

סיפור זה, שעל פניו עוסק בשבח המלאכה, נוגע במבט עמוק של החסידות על העשייה הגשמית בכלל ועל המלאכה בפרט. ר´ דוד מגיע לאלקיש בשעה אחת אחר חצות. זמן זה מיועד בדרך כלל אצל הצדיקים ויראי ה´ לאמירת תיקון חצות ולתפילה על גלות השכינה ועל הגאולה; אולם מתברר כי בשום מקום אין האור דולק. לכאורה, אין מי שעוסק בייחודים וכוונות גבוהות בזמן הזה, וכולם נמים את שנתם. מי שבכל זאת ער אינו עוסק לכאורה בעיסוקים מקודשים, אלא השכים קום לפרנסתו, או במילים גסות יותר, הוא טרוד ב´לעשות כסף´.

תיאורה של העיירה בשעה שר´ דוד ור´ יצחק מוורקי מגיעים אליה מעביר לנו מסר סמלי: לכאורה, העיירה כולה ישנה ושרויה בחשיכה, ובכל זאת אצל ר´ בעריש האופה יש נקודה של אור. לכאורה, לפנינו דמות קטנה שכל מעייניה בפרנסה ובכסף, אבל המבט העמוק של ר´ דוד מוליך לנקודת האור של המציאות, הנקודה האמיתית, שסביבה סובבת המציאות החיצונית כולה.

ר´ דוד מלמד את האופה ? ודרכו את כולנו ? כי לא המניעים הנראים מעל לפני השטח הם שמניעים את האדם למעשה זה או אחר. המניע האמיתי טמון עמוק עמוק בתוך אישיותו של האדם.

רצונו של כל אדם הוא לעשות טוב לזולתו. זהו המניע האמיתי, זהו המניע החזק, שגורם לכל בני האדם לעבוד למען זולתם. בני האדם אינם מודעים למניע העמוק והמקודש הזה. הם חושבים שהמניע הוא הרצון הפשוט לעשות כסף, להתעשר, להרוויח, לחיות חיים טובים וכדומה. אולם מניעים אלו אינם אלא כיסוי למניע העמוק והחשוב, והוא רצונו של האדם להיטיב לזולתו.

בגישתו זו של ר´ דוד משקף הוא את אחד היסודות של התפיסה החסידית, הגורסת כי המניעים השונים הגורמים לנו לעשות דברים שונים בחיינו אינם אלא כיסוי למניעים אמיתיים יותר ומקודשים יותר, שיסודם הוא עולם הרוח והכמיהה אליו.

בדרך זו מקבלים מניעים או תשוקות שונות משמעות מקודשת, כמו למשל בפסוק "הנה ימים באים נאום ה´ והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה´". הרעב הפיזי אינו אלא רעב רוחני המתלבש למראה עינינו בדמותו של רעב פיזי, אולם יסודו בתשוקה לדבר ה´. ר´ דוד מזהה את הצורך של בני האדם לעסוק במלאכה כצורך עמוק ביותר של בני האדם להיטיב עם זולתם, אלא שבעולם המעשה מקבל הצורך הזה לבוש של עיסוק במלאכה.

העובדה שהאדם מקבל כסף עבור המלאכה עלולה לפגום באיכות הכוונה הפנימית שעליה מדבר ר´ דוד. האדם הופך למי שעובד למען הכסף, והכוונה העמוקה של הטבה עם הזולת הולכת ונעלמת מן המודעות האנושית. אולם גם לקיומו של המניע הכספי מוצא ר´ דוד את הצידוק: הכסף נועד על מנת לאפשר לאנשים להמשיך ולעסוק במעשי החסד שהם עוסקים בהם בשעת מלאכתם. בדרך זו הופך ר´ דוד את הסיבה לתוצאה ואת התוצאה לסיבה. הכסף אינו הסיבה למלאכה, אלא להיפך, הסיבה למלאכה היא הצורך להיטיב לזולת, והכסף אינו אלא תוצאה אגבית שנועדה לאפשר את המשך מעגל החסד.

מתוך עדותו של ר´ יצחק מוורקי עולה כי בשעה שדיבר ר´ דוד ראה ר´ יצחק שפניו של האופה הולכים ומאירים. הרגעים הראשונים בהם פוגשים ר´ דוד ור´ יצחק את האופה הם רגעים של אי נעימות מצדו של האופה. הוא חש שנתפס בעיסוק בדברים גשמיים בזמן שהיה צריך לעסוק בדברים הרוחניים התואמים את שעת החצות.

התנהגותו של ר´ דוד משקפת לאורך כל הסיפור את המסר של ההטבה לזולת: הוא אינו מוכן להעיר איש כדי למצוא מקום לישון, והוא נוטל על עצמו את המשימה לנחם את האופה שאינו חש בנוח. ר´ דוד חושף בכך את נקודת העומק של האור בתוך החושך.

לחץ כאן להמשך...

חאפט אריין

החסיד הנודע הרב חיים-שאול ברוק, שעמד בראש ישיבת חב"ד בראשון-לציון, ביקש פעם אחת לעורר את תלמידיו לנצל את הזמן ולהרבות יגיעה ושקידה בלימוד התורה ובעבודת התפילה. שוחח עם התלמידים בלשונו הציורית המיוחדת ובתוך כך סיפר:

מעשה באחד מאדמו"רי פולין שנהג בכל מוצאי-שבת, בסעודת 'מלווה מלכה', לפנות אל חסידיו ולבקשם לספר סיפור כלשהו שאירע בעולם הגדול או ששמעו במקום מגוריהם. בתום כל סיפור וסיפור היה מפיק מהעלילה הוראה כלשהי בעבודת הבורא.

פעם אחת, בסעודת 'מלווה מלכה', פתח אחד החסידים וסיפר:

מלך פלוני יצא יום אחד בלוויית איש-אמונו הקרוב אליו למסע ציד ביער. תחילה התנהל המסע על מי-מנוחות, והמלך ומלווהו נתברכו במעשי ידיהם. אולם בחלוף כמה שעות התקדרו לפתע השמים ובתוך רגעים אחדים נתכסתה החמה ועלטה השתלטה על היער.

כעבור עוד כמה דקות הבריקו ברקים מסנוורים, הרעימו רעמים מתגלגלים וגשם זלעפות החל ניתך ארצה. נבהלו המלך ומלווהו. תחילה ניסו להסתתר תחת ענפי העצים, אולם אלה לא סיפקו להם הגנה ראויה והם נרטבו עד לשד עצמותיהם.

השניים החלו להסתובב ביער אנה ואנה, מנסים למצוא את הדרך החוצה. העלטה והגשם העז הגבילו מאוד את כושר ראייתם, וגם אחרי שעות רבות של הליכה לא מצאו את הנתיב הנכון. כמעט נואשו, כשפתאום הבחינו באור קלוש הנוצץ מרחוק. צעדו בעקבות האור והגיעו לבקתה קטנה וחרבה.

נקשו על דלת הבקתה, ואדם ששערו פרוע, לבוש בלויי סחבות, פתח להם את הדלת. "מה רצונכם?", שאל.

"להתארח בביתך, עד שתחלוף הסערה", השיבו השניים. הכניסם בעל הבקתה פנימה והתנצל לפניהם על שאינו יכול לארחם כראוי. "בעבר שימשה בקתה זו אכסניית-דרכים", סיפר, "אולם ברבות הזמן חדלו אורחים לפקוד אותה ואני פשטתי את הרגל. צר לי על כי אין ברשותי אלא עז חולבת אחת, ואם תרצו אוכל להשקותכם מחלבה".

שמחו המלך ומלווהו על ההזדמנות להשיב את נפשם במעט חלב טרי וחם. לאחר מכן הציע להם לישון על מזרני קש קשים. המלך ומלווהו, שהיו תשושים מכל שעבר עליהם, לא היו בררנים ומיד שקעו בשינה עמוקה ומתוקה.

למחרת חדלו הגשמים והשמש הפציעה מבעד לצמרות עצי היער הגבוהים. ביקשו המלך ומלווהו מבעל הבקתה להדריכם אל היציאה מן היער. לאחר שעשה כן נפרדו ממנו במילות תודה נרגשות. כעבור שעה קלה היו השניים בדרכם לעבר ארמון המלוכה.

חלפו כמה ימים והנה כרכרה הדורה נעצרה ליד הבקתה העלובה ביער. מן הכרכרה ירד איש לבוש בגדי-שרד, שנקש על דלת הבקתה והזמין את בעליה לארמון המלך. לנוכח ההזמנה הבלתי-צפויה נחרד ליבו של איש-היער. "מי יודע במה חטאתי ומה יגזור עליי המלך", חשב לעצמו.

כשהגיע בעל הבקתה אל הארמון הוכנס פנימה והמלך קידמו במאור-פנים ובחיבה מופגנת. "האם לא תכירני?!", שאל המלך, "הלוא אני הוא אחד משני האנשים שהענקת להם, בטובך, מחסה בבקתתך, לפני כמה ימים!". בתוך כך נכנסו פנימה חייטים שהתאימו לאיש-היער בגדים חדשים ומפוארים. העניק לו המלך כסף רב ומתנות וגם בית חדש ורחב-ידיים לא-הרחק מהארמון.

עד כאן הסיפור שסיפר החסיד. החסידים סביב השולחן המתינו עתה למוצא פי הרבי.

לאחר רגע קצר של שתיקה, פתח הרבי ואמר: "כעת הבה נתאר לעצמנו פגישה דמיונית בין איש היער לבין אחד מחבריו. 'כיצד זה נתעשרת פתאום?', יתמה החבר. 'השקיתי את המלך חלב עיזים והשכבתי אותו לישון על מזרן קש', יענה לו איש הבקתה.

"ומה חושבים אתם? אם יקבל החבר את הדברים כפשוטם וילך לארמון המלוכה, בידו האחת כד מלא חלב עיזים טרי ובידו האחרת מזרן קש - האם גם הוא יזכה בבגדים ובמתנות? ודאי שלא. הוא אף יסכן את נפשו, בעוון ביזוי כבוד המלך!".

לאחר אתנחתה קלה הטעים הרבי ואמר: "אלא מה? כאשר היה המלך במצוקה, הרחק מארמונו ובמצב ביש של גלות - גם כוס חלב עיזים ומצע קש עלוב השיבו את רוחו ושימחו את ליבו. אך כאשר המלך שוב בהיכלו - הרי גם כלי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לא יספיקו לו ולא ישביעו את נפשו".

"איי! איי! יהודים", קרא לפתע הרבי בקול גדול, "כל עוד שכינתא בגלותא ו'בכל צרתם לו צר', גם 'עבודה' מועטת, שהיא בבחינת חלב עיזים ומצע קש - ערבה היא לפני הבורא יתברך, ועושר רב שמור לעושיה. אולם בעוד זמן קט, כשתבוא הגאולה והשכינה תתנער מעפרה ותשוב למקומה ולכבודה - כל שנטרח ונעמול, אפילו הדרגות הנראות לנו כיום נעלות ונשגבות ביותר, לא יספיקו לנו!".

סיים הרב חיים-שאול ברוק ואמר לתלמידיו: "נו, ילדים, חאפט אריין! חאפט אריין! (=הזדרזו וחטפו!) בטרם נאחר את המועד".

לחץ כאן להמשך...

ר' אליעזר קובלנוב

הימים ימי-האימים של סטאלין. מאסרי-פתע והוצאות להורג הם מעשים שבכל יום. ר' אליעזר קובלנוב, חסיד חב"ד מלנינגרד, רעייתו עלקא, בניהם נתן ומענדל ושלוש בנותיהם, חיה, ליבה ושטרנה – נתפסו ונאסרו בתוך כמחצית השנה. כולם הואשמו בעוון 'בגידה במולדת', לאחר שניסו לחצות בגנבה את הגבול לפולין דרך לבוב.

בתחילה נכלאו בכלא בלנינגרד, בתאים נפרדים, ונמנע מהם לראות זה את זה. כמה חודשים לאחר מכן הועברו לכלא בעיר קירוב, כאלף ק"מ מלנינגרד. לאחר מכן פוזרו בין בתי-כלא ומחנות-עבודה בסיביר. הוטלו עליהם עונשים של שמונה עד עשר שנות מאסר ועבודה.

בספר 'מדור לדור' מספר ר' מענדל קובלנוב את קורותיו. מהן אפשר ללמוד רבות על התקופה, על רדיפת השלטונות ועל מידת מסירות-הנפש המופלאה של יהודים רבים:

לכלא בקירוב נסענו ברכבת, בתוך קרון המיוחד לאסירים – בלי חלונות, חוץ מאשנב קטן ומסורג בגובה גג הקרון. ברכבת היו אסירים ותיקים יותר, שנראו במצב נורא ואיום. רזים, בגדיהם קרועים, ושערות ראשם מגודלות פרא. לאחר נסיעה של כשלוש יממות הגענו לבית-הכלא בקירוב.

הוכנסתי לאולם שהכיל כמאתיים אסירים, רובם בעלי רקע פלילי. הבטתי סביבי בדאגה. הם נראו אלימים ומסואבים, חלאות-אדם. לפתע ראיתי ביניהם שני יהודים. אחד מהם סימן לי להתקרב.

"האינך בנו של ר' לייזר קובלנוב?!", שאל אותי. השבתי בחיוב. זה היה המשפיע הרב מנחם-מענדל פוטרפס, שנתפס ונכלא משום שעסק בסיוע להברחת יהודים אל מחוץ לרוסיה. היהודי השני שעמד לידו היה המשפיע הרב משה וישצקי, שנאסר בעוון הקמת 'חדרים' ומקוואות, בשליחות אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש.

הרב וישצקי הכיר את אבי עוד מהעיירה נעוול, ששם נולד. הוא הראשון שזיהה אותי בגלל דמיוני לאבא. סיפרתי להם את קורותיי ושאבא, אימא וכל שאר בני-המשפחה נמצאים אף הם כאן בבית-הסוהר.

"תפילין אתה רוצה להניח?", שאלו אותי פתאום. התקשיתי להאמין למשמע אוזניי. מהיכן השיגו תפילין בכלא?! מאז תחילת מאסרי, לפני חמישה חודשים בערך, לא ראיתי תפילין והשתוקקתי בכל ליבי לקיים את המצווה.

"ודאי שאני רוצה!", אמרתי. "אינך מפחד?", שאלו. "אני מפחד", השבתי, ביודעי כי אם אתפס, רע ומר יהיה גורלי, "ואף-על-פי-כן רוצה אני להניח". ניגשנו לאחת הפינות. הם עמדו לפניי, מסתירים אותי בגופם ובבגדיהם. התכווצתי ככל יכולתי והנחתי תפילין, בהתרגשות עצומה.

שמחתי נמשכה רק שלושה ימים. לאחר מכן הועברו השניים לכלא אחר ואני נותרתי שוב בודד ומדוכא.

אחרי כמה ימים נפתחה דלת התא ולפתע ראיתי מולי את אבא. עמו היה גם הרב משה-מרדכי עפשטיין. הרב עפשטיין למד בבחרותו בישיבת תומכי-תמימים הראשונה, שהוקמה ופעלה בעיירה ליובאוויטש. לימים שימש רב בניעז'ין ואחרי-כן היה רבה של קהילת חב"ד בעירנו, לנינגרד. תלמיד-חכם גדול ובעל מידות טובות ומסירות-נפש. למרות כל הרדיפות, מעולם לא קיצץ בזקנו. בכל החקירות שעבר, מתוך עינויים קשים, מעולם לא הלשין על איש. אני זוכר כיצד באחת משנות ילדותי, בהושענא-רבה, החזיק הרב עפשטיין סט של ארבעת המינים – מצרך נדיר ביותר באותם הימים. הוא הקיף את הבימה, ממרר בבכי. היה על מה לבכות.

עתה, בראותי את השניים, ממש נבהלתי. אבא היה חיוור ורזה מאוד. הוא עמד ליד הדלת וסקר בעיניו את החדר. "אבא! אבא!", קראתי לעברו ומיהרתי אל הדלת. כל האסירים מסביב הביטו ובכו.

ניגשתי לאבא והחזקתי בידו. בידו השנייה החזיק שקית ובה חתיכות לחם יבש. אבא כבר היה שנה בכלא, אחרי חקירות קשות מאוד. הם התיישבו והתחלנו לדבר.

אבא הבחין במצב-רוחי הירוד והחליט לתת לי 'טיפול פסיכולוגי'. הוא הרעיף עליי מילות ניחומים ואמר שבעזרת ה' נחזור כולנו להיות יחד ושהעתיד יהיה טוב הרבה מן ההווה.

לא רציתי לאכול מהאוכל שהוגש בכלא, שבקושי היה ראוי לאכילת כלב, אבל אבא ציווה עליי לאכול והרב עפשטיין אמר שחובה עליי לשמוע לקול אבי. אחרי כחודשיים לקחו את אבא ואת הרב עפשטיין ומאז לא ראיתים.

משם נשלחתי למחנה רודניק שבצפון קזחסטאן. היה שם מכרה נחושת. מכיוון שהייתה לי הכשרה רפואית, התחלתי לשמש שם רופא. כך יכולתי לעזור רבות לאסירים היהודים. יום אחד הופיע במחנה ה'משפיע' הרב וישצקי. זו הייתה הפעם השנייה שפגשתיו בעת מאסרי. התפילין כבר לא היו עמו, אבל הוא שפע אמונה ועידוד. "מענדל", אמר לי, "בעזרת ה' ניסע לארץ-ישראל!".

"ר' משה!", אמרתי לו בבהלה, "איך אתה מעז לדבר?! הלוא אוזניים לכותל!".

כעשרים שנה לאחר מכן (בשנת תשל"ד) עליתי ארצה עם בני-משפחתי. פעם אחת, כשישבתי בהתוועדות חסידים וסיפרתי כי בראשית מאסרי ישבתי בכלא 'שפאלרקי' בלנינגרד, בתא שמספרו מאה ושישים – נזדעק אחד היושבים סביב השולחן בהתרגשות ואמר: "הלוא זה אותו תא שבו ישב במאסר רבנו הריי"צ!"...

לחץ כאן להמשך...