אין ייאוש בליל הסדר

חסידים מספרים כי פעם אחת ניגש ר' אריה לייב משפולי, שנקרא הסבא משפולי, לעריכת סדר פסח. הוא ציווה על בנו הקטן לקרוא את סימני הסדר ולבארם. קרא הילד "קדש", וביארו כנהוג: "כשבא האב מבית הכנסת הביתה צריך לקדש מיד". כה אמר הילד ונשתתק. שאל אותו אביו: "מדוע אינך אומר את השאר? מפני מה צריך הוא לקדש מיד?" "יותר מזה", השיב הילד "לא אמר לי המלמד". עתה לימדו אביו גם את טעם הדבר, "כדי שלא יישנו התינוקות אלא ישאלו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'".

למחרת בסעודת הצהרים סעד על שולחנם גם המלמד. שאל אותו הסבא מפני מה לא לימד לילדים את הטעם שצריך למהר בקידוש. השיב המלמד שחשב כי אך למותר הוא, שהרי הדבר נהוג אפילו אם אין תינוקות בבית.

נתלהב הסבא ואמר: "בזה טועה אתה טעות חמורה. צריך אתה לבאר להם את טעם הדבר. וזו כוונתו: כשבא האב מבית הכנסת הביתה, היינו לאחר שאבינו שבשמים ראה ושמע איך התפלל כל אחד מישראל בהתלהבות, אף אם עייף הוא מן ההכנות לחג הפסח; עתה כשהוא חוזר לביתו, אל השמים, צריך הוא לקדש מיד, כלומר עליו לחדש את הקידושין שבינו לכנסת ישראל, כפי שנאמר 'וארשתיך לי לעולם', ולגאול אותנו מיד, כדי שלא יישנו התינוקות, היינו שעם ישראל לא ייתפסו לתרדמת היאוש, אלא תינתן להם עילה לשאול לאביהם שבשמים 'מה נשתנה ליל הגלות הזה מכל הגלויות?"

באמרו את הדברים הללו נשא הסבא את ידיו לשמים וקרא: "אבא אבא, גאל אותנו מן הגלות כל זמן שאנו עוד בבחינת 'אני ישנה ולבי ער', ואל נשתקע בתרדמה גמורה!" כל הנוכחים שמעו את דבריו ובכו עמו.

הסיפור שלפנינו מדבר אלינו ברמזי רמזים, מעבר לרובד הגלוי שבו. הסבא משפולי חוזר מבית הכנסת ומתחיל את הסדר בשאלות שהוא מפנה אל בנו הקטן. דיבורים של ילדים קטנים נחשבו בספרות חז"ל כמעין נבואה. סיפורים רבים יש בגמרא הכוללים את הקריאה "פסוק לי פסוקך"; הפסוקים שאומרים הילדים נתפסים תמיד בגמרא כפסוקים הבאים לצפות מראש את העתיד להתרחש או להעניק מבט עמוק יותר על המציאות. דווקא משום שהתינוק איננו מחוכם דיו, הוא עשוי לשמש כלי להעברת מסרים עמוקים ביותר.

במקרה שלנו התינוק איננו יודע. אם התינוק איננו יודע, משמע שיש עיכוב במסר הנמסר בדרך כלל מתוך התמימות הילדותית. מתברר שהמלמד לא לימד, משום שחשב שאין בכך צורך. המלמד הוא כבר מחוכם יתר על המידה; הוא כבר מחשבן את הצורך ללמד דבר זה או אחר. דווקא משום שהוא כבר מחוכם, אין באפשרותו לחוש בעומקים שאותם חש הסבא משפולי. לגבי הסבא משפולי מהווה ההלכה, על טעמיה ונימוקיה, ביטוי לתכנים עליונים הרבה יותר, שרק בעלי אוזן רגישה ולב מבין נחשפים אליהם.

לדידו של הסבא משפולי יכולה ההלכה להוות גם תבנית מחשבתית. יש אב ויש בן. תפקידו של האב לדאוג לכך שהבן לא יישן. משום כך עליו להזדרז ולקדש. התבנית הזו היא בעצם תבנית הציפייה של עם ישראל לקראת הגאולה. דרכם של ילדים, שאין להם סבלנות, שהם צריכים לקבל את הגירוי באופן מידי. החשש שמא ירדמו ויישנו רובץ לפתחו של ליל הסדר. משום שכך יש להקדים ולקדש, כדי לאפשר לבן לשאול את שאלות ה'מה נשתנה', וזאת כדי שלא יאבד עניין במה שנעשה בליל הסדר.

זוהי פנייתו של הסבא משפולי אל בורא עולם. לאחר שרואה אבינו שבשמים את קשייהם של ישראל, את מצוקתם, עליו למהר ולקדשם, למהר ולהאיר עליהם את אורו. יש צורך להביא את בניו של בורא עולם לידי מצב שלא יישנו. אריכות הגלות עלולה להביא רבים לידי יאוש. אריכות הגלות עלולה להביא רבים לידי איבוד ענין בליל הסדר ובמסר הגאולה הטמון בחובו. הם עלולים להירדם, ואז תתרחק הגאולה.

הסבא משפולי מבקש מאבינו שבשמים שיקדש במהרה, שיאיר עלינו באור שהאיר עלינו בזמן יציאת מצרים, כדי שנרצה לשאול את שאלות ה'מה נשתנה'. כשהבן שואל 'מה נשתנה', פירוש הדבר שהוא חפץ בתשובה, שהוא רוצה להתחבר אל מהלך הלילה הזה. כשעם ישראל שואל 'מה נשתנה', כשהוא תובע לדעת את קצה של הגלות הארוכה הזו, תשובות הגאולה שליל הסדר יכול להעניק כבר מצויות מאחורי כותלנו.

הסכנה הגדולה ביותר של הגלות היא היאוש מן הגאולה. חז"ל אומרים על הפסוק "ציון דורש אין לה" שמכאן משמע שציון זקוקה לדרישה, לשאלה, לתביעה. אם יישאלו השאלות יבואו גם התשובות, אבל אם יישנו התינוקות ולא ישאלו דבר, לא יהיו גם תשובות.