הבנתי שהחיים הם נס

"הוא על המיטה, כך אומרים לנו לפחות. אי אפשר לזהות אותו. ראשו חבוש כמעט כולו. מחריץ אחד מבצבץ חלק מעין ימין וזהו. אהרון, הקצין החסון בעל החיוך הרחב והנצחי, שוכב כאבן שאין לה הופכין" • כך מתאר בספר חדש הרב זאב קרוב, אביו של הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה ומי שהפך לגיבור לאומי, את הרגע שבו הבין שהכל השתנה • שנתיים חלפו מאז, אהרון קרוב השתקם נגד כל הסיכויים - הולך, מדבר, מניף את בתו התינוקת ומתבדח על האף החדש שקיבל בניתוח • "אני מבקש להציב מראה חיובית מול האומה", אומר אביו בראיון מיוחד

כשאהרון קרוב נפצע אנושות במבצע עופרת יצוקה, הידקק חוט החיים שלו עד כדי כך שראש ענף חללים בצה"ל קיבל הודעה להכין הלוויה. הוא עוד לא מת, אמר הרופא, אבל זה עניין של שעה-שעתיים. גם לחובשים הצבאיים שנלחמו על חייו וקיבלו על כך צל"שים דיווחו בבית החולים שאהרון "לא מסיים את היום". אחרי כמה שעות בחדר הניתוח, יצא מנתח המוח אל המשפחה. מיואש ופסימי, הוא חיפש מילות עידוד. "בעזרת ה' אמול את בנכם", אמר לצביה, הרעיה הטרייה. זה כל שיכול היה לומר. באותה שעה איש לא חשב שאהרון יצליח לחיות, יצליח להתעורר מהתרדמת,יצליח להשתקם.

רק שנתיים חלפו מאז שמטען רב עוצמה התנפץ לצד אהרון, קצין הצנחנים שהוקפץ ללחימה בבוקר שלאחר חתונתו. מאות רסיסים חדרו אל גופו ומוחו, ראשו ופניו הושחתו, והרופאים העריכו שנותרו לו שעות אחדות לחיות - והוא מהלך, מדבר, מניף את בתו התינוקת הודיה, נהנה ממסעות ג'יפים מפרכים בטבע, מתבדח על האף החדש שקיבל בניתוח, נוגע בהיסח הדעת בשקע שנותר בין הלסת לחלק הגולגולת שהושתל בראשו. "למדתי להעריך את הנס היומיומי", אומר בראיון ל"ישראל השבוע" אביו, הרב זאב קרוב, שליווה את תהליך השיקום המפרך של בנו, "בכל פעם שאהרון הצליח לבצע פעולה כלשהי, קפצנו משמחה: לאכול, לראות, לשמוע, להביע רצון, לדבר, ללכת. אף אחת מהפעולות האלה לא היתה מובנת מאליה. ואז אתה מתבונן על עצמך מבצע את הדברים היומיומיים הפשוטים הללו, ומבין שהחיים עצמם הם נס".

הפצוע הקשה ביותר בעופרת יצוקה הוא גם המפורסם ביותר, לא רק בשל הפציעה החמורה, אלא גם לנוכח הנסיבות שסבבו את יציאתו לקרב. נראה שרק בישראל יכול חתן לקום בבוקר שלאחר החופה, ללבוש מדים ולהיפרד מרעייתו. רק בישראל יכולה להתקיים "שבת חתן" ללא חתן. ורק בישראל יכול זוג לחגוג את יום הנישואים הראשון שלו באריזונה, בהמתנה לניתוח ראש נוסף, אחד מני רבים.

* * *

קורותיו של הקצין המופלא הזה, של משפחתו הקרובה ושל אינסוף הקרובים־הזרים שהופיעו לרגע בחייהם, מתוארים בספר חדש שמוציא האב בימים אלו, "בלבב פנימה" (הוצאת ידיעות ספרים). זהו יומן מסע אישי־לאומי שמגולל שנה וחצי של היכרות מחדש עם בנו ועם הרוח המיוחדת לעם הזה, שעטף את אהרון באהבה גדולה.

"החוט הראשוני הוא כמובן הסיפור האישי, שכתוב מנקודת מבט סובייקטיבית שלי, אבל סביבו נטווים החוטים של עם ישראל", מסביר הרב קרוב את החלטתו להוציא את הדברים אל האור, "זכינו להיפגש עם עם ישראל ברגעיו היפים - רגעים של שותפות, עזרה, תפילה, אחווה, אהבה - ואני מבקש להציב מראה חיובית מול פני האומה הזאת".

אהרון קרוב נולד לפני 25 שנים בקרני שומרון, רביעי מתוך שבעה ילדים, בן ראשון אחרי שלוש בנות. אביו, מהבולטים באנשי החינוך במגזר הדתי, הוא רב הישיבה התיכונית בקרני שומרון, שם התחנך גם אהרון. עם סיום לימודיו פנה אהרון ללימודים בישיבת ההסדר בנצרים, אך פרש ממסלול ההסדר כשהחליט ללכת למסלול של קצונה ופיקוד.

כשהוא בן 23 ובתפקיד מפקד מחלקה בקבע, מצא אהרון את שאהבה נפשו: צביה מרדכי, סטודנטית לעבודה סוציאלית מקדומים. הימים הלבנים של ההכנות לחתונה היו ימי הצבע האדום שטרם הכניסה לעזה. הדרום בער, הצבא היה דרוך.

את השבת שלפני החתונה עשו שתי המשפחות המורחבות יחד ולאחר תפילת שחרית בבוקר שבת נקרא אהרון בדחיפות לצאת אל הדרום בפעם הראשונה: "זר לא יבין עד כמה הזוי ומיוחד המחזה הבא: הורים, אחים ואחיות מלווים בריקודים ובשירת 'כיצד מרקדים לפני החתן' לפני קצין במדים עם כיפה לראשו ונשק לכתפו, ופניהם לעבר מכונית המשפחה", מתאר הרב קרוב בספרו, "הקצין לוחץ על שלט המכונית (בעיצומה של השבת), מניע ונוסע".

ניתוח של 14 שעות

אהרון חוזר אל ביתו ביום שלישי באותו שבוע, 48 שעות לפני החתונה עם צביה. ארבע שעות לאחר סיום החתונה, ביום שישי לפנות בוקר, הוא מותיר בצלחתו את ארוחת הבוקר שהכינה לו הרעיה הטריה, לובש שוב את מדיו ויוצא אל הדרום. זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה רואה צביה את בעלה באור יום, כשהוא מהלך וגופו שלם.

הרב קרוב תמך בכל לב בהחלטתו של בנו. "במלחמת מצווה הכל יוצאים למלחמה, אפילו חתן מחדרו. אלפי שנים לא עמד עם ישראל בפני שאלה זו. אלפי שנים לא היה לנו צבא משלנו", הוא מפרט, "התחושה של כולנו היתה קשה אבל נרגשת. קשה מאוד להפסיק את מחול הבניין הפרטי שזה עתה החל להיבנות, אך המטרה שלשמה יצא החתן - היא מטרה גדולה וראויה, הנוסכת תחושת אמת וביטחון".

עשרה ימים לאחר מכן נכנס אהרון עם חייליו לתוך מבנה בעזה. מטען רב עוצמה שהיה מחובר לתקרה, מעל לראשו של אהרון, התפוצץ. כדור אש ענקי עלה השמימה. התקרה כולה נעלמה. הקשר הועף קומה אחת למעלה. אהרון ספג את המטען והרסיסים בראשו ובכל צידו השמאלי. החובשים ניסו לפתוח נתיב אוויר בקנה הנשימה. רק לאחר כמה ניסיונות, מצליח אחד החובשים להחדיר בכוח צינור דרך הפה הפגוע והמלא רסיסים ומנשים את אהרון במשך 40 דקות. במסוק שפינה אותו ממשיכים להנשים אותו דרך חתך מאולתר בגרון, בחושך מוחלט.

וכך מתאר זאב את הפעם הראשונה שבה ראה את בנו הפצוע, לאחר 14 שעות ניתוח: "הוא על המיטה, כך אומרים לנו לפחות. אי אפשר לזהות אותו. ראשו חבוש כמעט כולו. מחריץ אחד מבצבץ חלק מעין ימין וזהו. צינורות רבים מחוברים לגופו. ממוחו ומריאותיו יוצאים נקזים, מכשירי הנשמה ועוד. קשה מאוד לראות את בנך כך, שוכב בלי תזוזה ולא ניתן לזיהוי. אהרון, הקצין החסון בעל החיוך הרחב והנצחי, שוכב כאבן שאין לה הופכין".

"כל קושי בונה עוד קומה"

סיפורו של אהרון, הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה, דווח בכל אמצעי התקשורת. החתן הצעיר התלוי בין חיים למוות הפך לסמל לאומי. אלפים החלו להגיע אל בית החולים, לתמוך במשפחה, מרביתם זרים גמורים. אלפי מכתבי חיזוק ומתנות מציפים את חדר ההמתנה במחלקה לטיפול נמרץ. מכשיר הפקס בבית החולים פלט ברכות ומכתבי עידוד ללא הרף. קהילות יהודיות ברחבי העולם ביקשו לארח את צביה ואהרון לאחר ההחלמה. חרדים מישיבת פוניביץ', שאינם מתגייסים לצה"ל, הגיעו להביע הזדהות ולהתפלל עבור אהרון. דתיים וחילונים, בני קיבוצים ובני ערים, צעירים ומבוגרים עטפו את משפחת קרוב בדאגה ובהצעות סיוע יום וליל.

זוג עולים מבוגרים הגיע אל ביה"ח אוחז במעטפה. הם הוציאו מחסכונותיהם 500 שקלים וביקשו להעניקם לאהרון לצורך נופש. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש", משחזר זאב, "הם לא נראו כמי שהפרוטה מצויה בכיסם. ניסיתי לומר להם שאין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם, אך הם בשלהם: הוא יבריא ויצטרך כסף לנופש".

זו לא הפעם הראשונה שבה אש עזתית פוגעת בבן המשפחה. הפעוט אריאל ירד, אחיינו של הרב קרוב, בן־דודו של אהרון, נפצע אנושות מרסיסי מרגמה כששיחק בחצר ביתו בעצמונה. ענפים נוספים של המשפחה: גיס אחד של אהרון, יהונתן לרר, הנשוי לאחות הגדולה רעות, נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה. גיס אחר של אהרון הוא סגן אלוף יואב מרדכי, אחיה של צביה, מג"ד 13 בגולני, שנפצע גם הוא באורח קשה במלחמת לבנון השנייה.

למה זה קורה דווקא לכם?

הרב קרוב: "השאלה היא לא למה זה קרה לבן שלי, לחתן שלי ולאחיין שלי, אלא איך מתמודדים עם זה. על השאלה למה דווקא אנחנו אפשר לענות כל תשובה, אולי בגלל שאנחנו נפלאים, אולי בגלל שאנחנו גרועים. אבל כל קושי כזה בונה בנו עוד קומה, מעמיק את החיים, נותן זווית ראייה שלא היתה לנו קודם. העולם שלנו הוא לא עולם שלם. כאב וחרדות הם חלק מהחיים, כמו בתהליך הלידה. עצב ושמחה בונים יחד עולם. אני לא מזמין לעצמי התמודדויות אבל כל קושי מניח לפתחנו אתגר".

וכשאתה מכיר את סיפורי הפציעה הקשים מהמשפחה הקרובה, ויודע שזה מה שאתה הולך לעבור, זה מעניק אופטימיות או מרפה ידיים?

"המון אופטימיות, ותקווה שאפשר לצאת גם ממצבים קשים ביותר. לאריאל ירד לא נתנו סיכוי לחיות, ודאי שלא לדבר. רסיס אחד חדר למוח ורסיס שני נעצר לפני חוט השדרה. שבע שנים אחר כך, אריאל היום הולך, מדבר, הוא פיקח ולומד בבית ספר רגיל".

חמישה ימים אחרי הפציעה אהרון מאותת כי כוחות החיים שלו חזקים מנבואות השחור של הרופאים: הוא מניד את ראשו לפי בקשת הסובבים אותו. בשבוע השני לפציעה כבר פקח את שתי עיניו. אחר כך הניע את היד. סימני החיים הולכים ומתגברים, אך השאלות עודן מנקרות: לכשיתעורר, איזה אהרון יקבלו הוריו, אחיו ואשתו? "דאגתי לאן יגיע בסוף הדרך", אומר אביו, "האם יחזור לעצמו פיזית, רוחנית? האם יצליח לנהל חיי משפחה? האם יוכל להיות אבא?".

טיול בוואדי אחרי הפציעה

באורח נס פלאי, שלושה חודשים בלבד אחרי שנתלה בין חיים ומוות, קרוב יותר לצד האפל של החבל, עובר אהרון לשיקום בתל השומר. מול גדודי המצלמות וכלי התקשורת שהגיעו לסקר את העברתו לשיקום, כשהוא בכיסא גלגלים, מניף אהרון את ידו הימנית ומצדיע למנתח. זאב: "תהליך ההחלמה שלו היה מהיר ביותר, מעבר לכל הציפיות. זה שילוב של תפילות עבורו שהגיעו מכל הכיוונים, ובקעו כנראה רקיעי שמיים - ובעיניי גם ערב שירה בקיבוץ חילוני שהוקדש לאהרון הוא תפילה - יחד עם כוח הרצון האדיר שהיה לאהרון".

דוגמה לכוח הרצון היא ההחלטה של אהרון, שהיה נער גדול־גוף, להשיל ממשקלו כדי להתגייס לקרבי. "הוא הוריד 30 ק"ג בחצי שנה, הפך לבחור תמיר ורזה, והגיע ראשון בגיבוש. אף אחד לא האמין לו שכמה חודשים קודם לכן היה ממש שמן".

שלושה חודשים לאחר הפציעה, בחול המועד פסח, אהרון מתעקש לרדת ולטייל בוואדי היפהפה שמתחת היישוב שבו גדל, נחל קנה. אהרון צועד בוואדי, מדי פעם מרים בידיו אחיין או אחיינית. כשאחד המטיילים האחרים בנחל מזהה את אהרון עיניו כמעט יוצאות מחוריהן: "אתם סתם עובדים על כולם, הוא בכלל לא פצוע". כשהוא משתחרר מבית החולים, חשה המשפחה את החום וההערכה המושפעים עליהם מכל קרן רחוב. אהרון, אשתו והוריו הפכו לסלבריטאים בעל כורחם. בעל המסעדה שזיהה אותם וסירב לקבל תשלום, הנהג שצעק לעבר אהרון ברמזור "אני מצדיע לך, גיבור!", האזרח שהתעקש להחליף איתו את פתקית המספר בתור במשרד הרישוי.

אהרון, חרד לפרטיותו ומתגעגע לאנונימיות שלווה, סירב להתראיין לכתבה. היום הוא לומד בכולל בישיבת נצרים באריאל, נוסע שלוש פעמים בשבוע לטיפולים במחלקה השיקומית בתל השומר, ומעביר הרצאות על סיפור פציעתו במוסדות חינוכיים. יש לו אף חדש, וחצי גולגולת חדשה, והפציעה כמעט שאינה ניכרת בפניו. הדיבור עדיין אינו שוטף ושליפת המילים אינה שלמה, אבל הוא מנהל חיים עצמאיים ומעיד שמאז הפציעה הפך לאדם שמח יותר. צביה סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית והיא מטפלת בבתם הודיה בת החצי שנה.

"היו רגעי משבר, אבל הם היו לחלקיקי זמן קטנים. בהתנהלות היומיומית חווינו את התהליך הגדול ולא את הפרטים", מסכם הרב קרוב את התקופה שבה אור וחושך שימשו בערבוביה, "אי אפשר להסביר מה זה לראות את הבן שלך סובל, עובר עינויים סיניים, ניתוח ועוד ניתוח, ופתאום יש נסיגות וזיהומים, לשמוע את הפיזיותרפיסט אומר לו 'הכאב הוא הידיד הטוב ביותר שלנו' ולדעת שכואב לבן שלך. לפעמים אנחנו לא יכולנו להסתכל.

"בשביל הורים, הילד הוא הכי חשוב, זה ברור, אבל כאן היתה עוד מישהי בתמונה: צביה. בחורה צעירה שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית, בעלה עוזב יום אחרי החתונה, והיא מקבלת אותו בחזרה כשהוא פצוע אנוש ואף אחד לא יודע מה יהיה איתו. את יום הנישואים הראשון שלהם העבירו בטוסון, אריזונה, בציפייה לניתוח, כשבעלה בלי אף, והם מציינים שנה למציאות חיים לא צפויה ולא שגרתית. לצביה כוחות נפש וגבורה בלי גבול. אנחנו מברכים על כך שזכינו בכלה כזאת".

הטלפונים והחיזוקים מכל רחבי הארץ ממשיכים להגיע. שיחות של הזדהות, של התרגשות, של שמחה. מכתבים נרגשים נשלחים אל המשפחה. אדם זר הגיע מחדרה רק כדי להעניק לאהרון מתנה ולהביט בו. כשנולדה הודיה זרמו אל הבית מתנות מאנשים פרטיים ומחברות מסחריות. "העם שלנו עשוי מעופרת יצוקה, צריך רק ללחוץ על המתג הנכון כדי לגלות זאת", אומר הרב זאב קרוב, "למדתי שעם ישראל מת לחיות אחרת. גירויים כמו הסיפור של אהרון מרימים אותו לגבהים".