שרון נחשוני

סיפור אותנטי, מדהים שהתרחש לפני כמה שנים, שרון נחשוני בן 26 לוחם ביחידה מובחרת ביותר בצה"ל, נפצע אנושות בתאונת דרכים מחרידה בעת שרות מילואים – עובר אירוע של מוות קליני במשך 17 דקות – הרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין – אלמוני שעל כותפותיו היה כתוב "קצין רפואה" – מבצע בו ניתוח שדה ומציל את חייו – האיש נעלם ועד היום לא אותר – כל הנסיונות לאתר אותו לא העלו דבר !!! 18 ניתוחים איומים עובר שרון – הוא מוגדר כנכה ב – 100 אחוזים. קילוגרמים של ברזל הושתלו בגופו המרוסק – חלקי גופו חוברו באמצעות ברגים וברזלים – בעת שהוא מובא לבית החולים – כולו עיסה מעוכה ומרוטשת – הוא ממלמל דברים תמוהים ביותר – הוא אומר – כי ראה בעולם העליון את סבו שכבר נפטר – והוא הסבא "דחף אותי" – הוא ממשיך לומר סדרה ארוכה של דברים מתמיהים – ואז בא הרגע הגדול – ושרון מספר לבני משפחתו – "אני הייתי בעולם האמת..."!!! ... ראיתי את הכל..."!!! ... אני יודע מה היא האמת..."!!!





הכל היה תקין ורגיל בחייו של שרון עד לאותו יום, עד לאותו בוקר איום ונורא...



התאונה הקטלנית – הפצוע מת...



"... באותו יום", יום חמישי כ"א סיון תשנ"ז (26.6.97), משחזר שרון, "יצאתי עם מכונית הסובארו שלי לשירות מילואים במחנה ג'וליס. נסעתי בכביש יבנה-גאליה, אחרי ארבע דקות של נסיעה, התפוצץ לי הגלגל השמאלי הקדמי, הרכב סטה אל המסלול הנגדי והתנגש בעוצמה רבה חזיתית ברכב מסחרי שבא ממול... היד שלי נתפסה בתוך ההגה, נחבטתי בכל הגוף... ואחרי כמה שניות איבדתי את ההכרה... נסעתי במהירות של 60 או 70 קמ"ש... ברגע ההתנגשות, המנוע של הסובארו הגיע לתוך הספסל האחורי, הכיסאות הקדמיים נמרחו, שברתי את האגן, המנוע קפץ לי לרגליים, הכסא שעליו ישבתי נשבר, יד שמאל שלי התרסקה כולה, שתי הרגליים נפגעו, השיניים עפו לי מהמקום, נשבר לי האף, הכבאים שחלצו אותי אספו את השיניים לכוס והביאו אותן לבית החולים, היה לי שטף דם בריאות, יצא לי דם מהפה וקיבלתי מכה חזקה בראש מהכיסא של הילד... לא נשמתי, איבדתי את ההכרה... הייתי לכוד בתוך המכונית..."



זמן רב עמלו כוחות ההצלה לנסר את הרכב, להרים את המנוע הכבד ולחלץ את שרון, או ליתר דיוק את מה שנשאר מגופו. "התאונה התרחשה ב- 07:04 ולבית החולים הגעתי ב- 08:20 "... שרון חולץ והושכב על אלונקה, ריאותיו היו חסומות, הוא לא נשם, לבו לא דפק, והרופאים קבעו את מותו וכיסו את גופתו בסדין, החוקר המשטרתי שהיה במקום ומילא את הדו"ח, דיווח על מותו של איש אחד מן הנפגעים.בפקק הגדול שנוצר במקום נתקע גם אוטבוס מספר 212 שנסע מאשדוד לרחובות, מן האוטבוס ירד אדם צעיר שהציג את עצמו כחובש, ואולי כרופא צבאי, על הכותפות שלו היה כתוב "קצין רפואה", צוות האמבולנס שטיפל בפצועים, לא זוכר אל נכון מה הוא אמר... "...האם אני יכול להגיש עזרה" – שאל האיש, והרופאים כיוונו אותו "...תגיש עזרה לאלה הפצועים ששוכבים כאן".

"רגע אחד", אמר האיש מן האוטובוס – "ומה העניינים עם זה ששוכב פה מכוסה?"

"עזוב", ענו לו, "הוא מת".

האיש בדק את שרון ביסודיות, הוציא עט כדורי מכיסו, ובו במקום ביצע בו ניתוח שדה שנקרא "טרוקר" – שהוא ניקוז ופתיחה של הריאה, שחרור הנוזלים שהצטברו ושחרור הנשימה, הצוות הרפואי במקום שמו לב פתאום, כי אחרי 17 דקות מקביעת המוות לפתע הגופה מתחילה לחרחר ולנשום, הם נפנו אליו במהירות, המשיכו את הטיפול ופינו אותו לאמבולנס, נזהרים לא להפיל שום דבר מחלקי גופו המרוסקים בדרך. ליד האלונקה צעד מישהו והחזיק חצי לסת בידו, הוא מסר אותה לצוות הרפואי שהעבירו את שרון לבית החולים.



לאחר מכן חיפשו צוותי ההצלה במקום את הרופא הצבאי אך לא מצאו אותו. האוטבוס המשיך בינתיים בדרכו והאיש נעלם...



החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב: "אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".



מספר גיסו של שרון, מר שחר אשבל:



"בגלל חוסר זהירות וחוסר אחריות, ניתן לאשתו של שרון ולאחותו, אשתי, לראות אותו כאשר הוא הובא באמבולנס היישר מן התאונה.



למעשה הבהילו אותן לבית החולים "קפלן" בידיעה ששרון נהרג בתאונה, אבל כשהגיעו לשם, הן קיבלו את הידיעה שהוא עדיין חי. כאשר הורידו אותו צוות האמבולנס מן הרכב, הן רצו לקראתו והביטו בו, את מה שהן ראו לא תוכלנה לשכוח לעולם... הדבר שאותו הן ראו על האלונקה לא היה אדם... לא היה בן אדם... כלל... לא היה גוף... לא היה צורה של אדם, הפנים שלו היו מרוסקים, הרגלים היו מעוכות, גם הידים היו חתיכת עיסה מרוטשת...



אחרי מחזה הזוועה הזה שאותו ראו אשתי ואשתו, הוכנס שרון מיד לניתוח חירום ראשוני שארך 9 שעות..."

לאחר הניתוח שהה שרון בחדר ההתאוששות במשך 4 ימים. הוא היה מגובס כולו, מכף רגל ועד ראש, רק את השפתיים יכול היה להזיז. בתחילה היתה דעתו מעורפלת מאוד, אבל לאט לאט הוא התחיל להבין את אשר אמרנו לו, התחיל להכיר את האנשים ולזכור... שמנו לב שמיד עם תחילת ההתאוששות הוא ממלמל, אך בתחילה לא הבנו מה הוא אומר, שפתיו היו מפוצצות לגמרי, ודיברו לא היה ברור.

"...במשך כל הזמן שהתה המשפחה כולה בבית החולים. ישבנו מחוץ לחדר, ובכל פעם היה נכנס אליו אחד מאיתנו, אך כל מי שהיה נכנס אליו יצא בהרגשה חזקה מאוד, שמעבר לפציעה הנוראה ולמצבו הפיזי הקשה, משהו נוסף התרחש, האיש כאילו השתנה, הוא לא היה אותו השרון שהכרנו אותו כל החיים...

ביום השני הבינה אשתו לראשונה את מה שהוא ממלמל בלי הרף, והוא אומר: "הייסורים מכפרים... הייסורים מכפרים... ה' אני אוהב אותך...

אשתו נדהמה מאוד, שרון מעולם לא דבר ככה לפני התאונה...



חשוב לציין כי עד לתאונה, היה הגיס שחר, הדתי יותר שבין השניים. שחר הוא זה שהקפיד תמיד על קיום המצוות בצורה מדוקדקת, בעוד ששרון שעבד כמדריך בתיכון פנימייתי, היה שומר מסורת אך לא מדקדק כל כך. כל זה כמובן היה פעם, היום שרון הוא איש אחר... אחר לחלוטין."... בוקר אחד, כמה ימים לאחר מכן, כאשר שרון כבר עבר מחדר התאוששות למחלקה, שהו אשתי ואשתו ליד מיטתו בזמן ביקור הרופאים. הרופאים רשמו בתיק הרפואי העבה שלו את הערותיהם והשאירו את התיק פתוח מונח על המיטה. "אולי נקרא מה כתוב כאן?" הציעה אחותו ולראשונה מאז התאונה, עיין מישהו מבני המשפחה בתיק הרפואי של שרון. כך נודע לנו, שבזמן התאונה עברה על שרון תקופת זמן שהרופאים מגדירים אותה כ"מוות קליני" במשך של שבע עשרה דקות. על תופעת המוות הקליני כבר שמענו בעבר. התחלנו לחשוד, ששרון עבר משהו רוחני חזק".

... אחרי כמה ימים ישבנו ליד מיטתו והתחלנו לדבר על משכנתאות, דירות ותשלומים, וככה התגלגלה השיחה בעייני הבלי העולם הזה... פתאום שרון התפרץ, כאילו לא היה יכול להתאפק יותר, ואמר: "תפסיקו לדבר על כל השטויות האלה!!! זה הכל הבל, כל הדיבורים האלה לא אמיתיים, לא קשורים לאמת!!! אני יודע מה היא האמת... מה הייעוד... אני ראיתי את הכל... אני הייתי בעולם האמת"!!!.



"...כך נודע לנו ששרון עבר חוויה רוחנית עמוקה. מובן שהתנפלנו עליו בשאלות וביקשנו ממנו לתאר את מה שהוא ראה. אך שרון סירב בעקשנות.



"אני לא רוצה לדבר", הוא אמר. "... אני לא יודע איך יגיבו כשאומר את הדברים, יחשבו שאולי השתגעתי..."



...שאלנו אותו שוב ושוב, אבל הוא סירב להשיב, האחרים עזבו אותו, אבל אני (הגיס שחר אשבל) החלטתי שאיני מוותר בשום אופן, בהזדמנות הראשונה שתהיה, אוציא משרון את כל הפרטים.



... ואז בא הלילה הגדול – המדהים – הלילה בו חשף שרון – תוך תיאור מצמרר את אשר התרחש עימו בעולם האמת – באותן 17 דקות של מוות קליני.



את העדות המדהימה – רשמו מילה במילה בצורה קפדנית ביותר. גיסו מר שחר אשבל ורעיתו אחותו של שרון.



שרון נכנס לתוך אולם גדול חסר מימדים – פוגש באנשים רבים מאוד – שכולם כבר נפטרו – אנשים שמחים מאוד – כולם הקרינו חום ואהבה – הוא רואה את הסבתא שלו – כפי שהיא נראתה בעת חייה – הוא פוגש את אחיו של סבו ומשוחח עימו – ומספר לו כי סבו הלך לדבר עליו – שרון מרגיש שהוא מתקדם למרכז האולם הענק – לכיוון הבמה שעמדה ממול – לפניו אור גדול מאוד – מסנוור – ושני אורות קטנים יותר משני הצדדים – אחד מהם היה "הקול הרע" – והשני "הקול הטוב" שרון רואה לפתע את דודתו מרים שנפטרה באותו יום שהוא עבר את תאונת הדרכים המחרידה עומדת שם לידו – דו-שיח מדהים של הקטיגור והסניגור – שרון רואה כיצד עוברים לפניו כמו בסרט נע – כל אירועי חייו מאז שהוא נולד – שרון נשאל בבית הדין של מעלה – שלוש שאלות... שלב המשפט – פרטי המשפט – דברי הקטיגור – דברי הסניגור – בדיקת המצוות שעשה שרון בחייו – העדים שהובאו לטובת שרון – השופט... שמיעת קול חזק ואדיר שבקע מהאור הגדול המסנוור... שרון נשאל האם הוא רוצה לחזור בגופו שלו... או בדרך אחרת... סיום המשפט... והחזרה... הסבתא מלווה את שרון... מוודא שהוא אכן חוזר... והוא אכן ברוך השם חזר... חזר בגדול... בגדול מאוד... "מכלכל חיים בחסד..." "מחיה מתים ברחמים רבים..." ופתאום קם אדם... והוא מהלך על שתי רגליו... והוא עטור בטלית ותפילין... וזוכה להכניס את בנו בן שמונת הימים... בבריתו של אברהם אבינו... אוי... אוי... אבי שבשמים... "מה רבו מעשיך ה'..." נודה לך..." "ונספר..." "ונספר..." ונספר תהלתך..." על חיינו המסורים בידיך..." "... ועל נשמותינו הפקודות לך..." אוי... מלך עולם..." "ועל נסיך..." "נסיך..." כן... כן... כ...ן "נ...ס...י...ך" "שבכל יום עמנו..." "ועל..." "ועל..." בורא עולם... "ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת..." "שבכל..." "עת..." "...ערב..." "ובוקר..." "וצהרים..." כי לא כלו רחמיך...". "כי... לא...!!! לא תמו חסדיך... כי מעולם קוינו לך..."!!!