נפתלי קיר

לכל אחד יש איזה מעשה קטן שהוא עשה בימי חייו, והוא מאד מוקיר ומעריך את אותו מעשה. בדרך כלל זהו מעשה ששינה וגרם תהפוכות גדולות לאדם יחיד, או לרבים.



זו תחושה טובה ונעימה, פעמים רבות שדמיון רב כרוך בה - והסיפור לא היה בדיוק כפי שהאדם חושב לעצמו, אבל זה דבר משני וחסר חשיבות – העיקר היא ההרגשה הטובה והשכנוע הפנימי שעשיתי משהו למען העם, למען הכלל, או למען הפרט.



גם לי יש סיפור מעניין על מעשה טוב שעשיתי בצעירותי, בזכותי, התחולל כל מה שבא בעקבות אותו מעשה.



ובכן, מעשה שהיה כך היה:



סיפרתי לכם לא פעם כי למדתי בצעירותי בישיבה קטנה מצוינת בבני ברק. בכל אופן, אל הישיבה הקטנה שבה למדתי הגיעו תלמידים מצוינים מכל תלמודי התורה הטובים ביותר בבני ברק, ובשיעור א' - מייד עם כניסתי לישיבה, הבחנתי כי קבוצה טובה ומובחרת של תלמידים התכנסה כאן, לשלוש שנות לימוד פורה ופריחה רוחנית מפוארת.



כולם היו בחורים מצוינים – חוץ מאחד, שלא ידענו ואיננו יודעים עד היום כיצד הוא הצליח להתקבל לישיבה. וכך, הצטרף לו נפתלי קירש לשיעורינו המצוין כבחור מן המניין, למרות שברורו היה שנפתלי אינו מתאים מבחינת רמתו הלימודית לישיבה שבה למדנו.



נפתלי קירש היה דל כשרונות ואולי אפילו נטול כשרונות כלל, ומשום כך, בתוך זמן קצר למדי, החלו כמה מבני הישיבה לכנותו בשם נפתלי קיר – דהיינו, קולט ומבין כמו קיר. נפתלי לא נפגע, כי הוא לא תפס את העוקץ שבשם הכינוי. הרעיון הוא די עמוק ומורכב עבורו, והוא היה משוכנע כי מדובר בקיצור שמו גרידא.



נפתלי קיר היה בעל רצון עז ועקשנות תמוהה, שתמיד נראתה לנו חלק מבעייתו הכללית. הוא היה נכנס בזמן ל"סדר" בישיבה ומתנדנד ליד הגמרא כשעיניו בוהות, לפעמים באותיות הקטנות, ולפעמים בחלל האויר ובמה שקורה מסביב – אבל תמיד מתנדנד, תמיד במצב של תנועה, עם יד שמגרדת בזיפי זקנו בתחושה של כאילו הוא חושב על משהו "עמוק מאד".



נפתלי קיר היה חברותי מאד והיה מעורב בין התלמידים בשיחה בין הסדרים, ובחדר האוכל. החברים נהנו מהגיוון המעניין שהוא יצק לתוך חיי השיגרה בישיבה.



צוות הישיבה לא דרש מעולם מנפתלי לעמוד במבחנים החודשיים או להתבלט בתחומים השונים, שהרי הם ידעו את מצבו, אך וכל זמן שלא היתה הפרעה מצידו, זרמו הענינים כסידרן ללא תלונות.



יום אחד, בהפתעה גמורה ובלי שאתכונן לכך מבחינה נפשית, בא אלי נפתלי קיר ואמר לי בקול בוטח וחד משמעי: "אני רוצה ללמוד אתך חברותא", כך, בלי בושה, בלי מתווכים ובלי גישושים מוקדמים.



לרגע, נדהמתי והחרשתי, אולם מייד התאוששתי תוך כדי שאני חושב לעצמי : "מה, הוא שפוי ? הוא לא מבין שאין לו סיכוי ? אני אלמד איתו חברותא ? הרי אני בין הבחורים הטובים בשיעור !



והוא, הוא, הוא …... נפתלי קיר !!! ???



בקושי רב הצלחתי לסנן במבוכה ובגמגום: "אה, אם, אני, כן, אה, לא, אה, בעצם כבר קבעתי חברותא לזמן הבא, ו ו, אה, אני כבר מסודר, כן אני כבר מסודר.



נפתלי לא התייאש וחזר על מבוקשו כמעט בתחנונים: "אני רוצה ללמוד איתך חברותא !!! אני חייב שמישהו יסביר לי טוב את הגמרא ונראה לי שאתה יכול לעשות זאת".



אם בתחילה חשבתי כי הדחיה המנומסת תסיים את האירוע, הרי שמהרה נוכחתי להבין כי העניין אינו כה פשוט והדברים ברורים ומוחלטים, עכ"פ מצידו, והוא, משוכנע שכך יהי'. למען האמת, בליבי פנימה ניצת גם איזה ניצוץ של רגש יהודי שאינו מסוגל לסרב להפצרת אחיו.



"נפתלי, אני כבר מסודר - כפי שאמרתי לך, אולם אם אתה מעוניין, אני מסכים להישאר כל יום אחר סיום "סדר שלישי" בשעה 9.15 וללמוד איתך חברותא באופן קבוע עד השעה 10.00 ". –עניתי בקול רפה - ,



"ברור שאני מסכים מה השאלה" – פרץ נפתלי בשמחה, והעניין נסגר ונחתם עוד באותה פגישה, לשביעות רצונו המוחלטת של נפתלי - ולתדהמתי מההקרבה העצמית שלי להישאר בכל יום שלושת רבעי שעה נוספים על חשבון הנסיעה לביתי. ובשביל מה? ללמוד עם נפתלי..."קיר", ממש "קיר", לא מבין כלום, כלום, כי אם תסביר לקיר, הוא יבין מהר יותר מנפתלי.



ואכן, למדתי חברותא עם הקיר במשך כל זמן חורף, במסירות נפש ממש, כשאני יושב ומסביר לו שוב ושוב ושוב, והוא מהנהן בראשו לאות הבנה. וכך אני מסביר לו : "רב אומר חייב, ושמואל אומר פטור"... "הבנת נפתלי"... ? כן כן אני מבין"... טוב, אז בוא נחזור רב אומר ... פ-ט-ו-ר - עונה נפתלי – "לא לא, נפתלי, רב אומר חייב ושמואל אומר פטור"... הבה נחזור, מה שמואל אומר? "חייב" – עונה נפתלי בקול בוטח – ואני חושב לעצמי שעוד רגע אחד קורה לי משהו נורא כי באמת באמת אני מאוד עייף בשעה מאוחרת זו אחרי יום לימודים ארוך ומתיש וממש אין לי כוח לזה.



אני כותב לנפתלי על דף נייר באותיות מאירות גדולות ומודגשות: "רב אומר חייב, שמואל אומר פטור". אבל נפתלי הוא "קיר" וזה ממש לא הולך בכלל, והוא תמיד הופך את השיטה הנכונה.



זה היה קשה, קשה מאד, אבל אמרתי בכל יום לעצמי: "זו מצווה, מצווה גדולה, אני משוכנע שזו מצווה, אני בטוח שהקב"ה אוהב את המעשה הזה, ברור לי ברור לגמרי שיש לקב"ה נחת רוח עצומה מחברותא זו, בכל ערב, בתשישות, בעייפות - ובחוסר תוצאות בשטח". סיפרתי גם להורי על החברותא המיוחדת לאור האיחורים שלי בהגעה לבית בערב. גם הם חיזקו את רוחי והסכימו שאכן מדובר במצווה של ממש. גם נפתלי תמיד הודה לי על כך שאני עוזר לו ללמוד ולהבין.



כעבור ארבע שנים...



למדתי בישיבה גדולה ושני שיעורים מעליי למד אחי הגדול ממני. כחודש לפני חתונת אחי, באחד מימי סוף הזמן, התלוויתי אליו ליום תפילה בירושלים בכותל המערבי, ובשעות שלאחר מכן סיירנו בכמה ישיבות בירושלים כדי לחלק לבחורים שהכיר מתקופות שונות את ההזמנות לחתונתו. כשהגענו לאחת הישיבות בירושלים, ביקש אחי לקרוא לחבירו מהישיבה הקטנה שלמד באותה ישיבה. כאשר הוא יצא וראה אותי עם אחי, הפטיר כלאחר יד ואמר : "אתה יודע שלומד כאן בישיבה גם בחור מהשיעור שלך בישיבה הקטנה"... "ומי זה ?" שאלתי אותו - "נפתלי קירש" – ענה, והמשיך בשיחה עם אחי. באותו רגע נדלק בי ניצוץ של התלהבות וסקרנות, כי זה שנתיים ויותר שלא ראיתי את נפתלי ומעניין לדעת מה שלומו. "קרא רגע לנפתלי" – ביקשתי את חברו של אחי, "אח, הוא לא ייצא אליך באמצע ה"סדר" – ענה הלה - "מה ? מה אתה מדבר ? תגיד לו את שמי ותראה איך הוא קופץ החוצה, הייתי חברותא שלו" – "אין לך סיכוי" – טען והמשיך "נפתלי הוא ה"מתמיד" של הישיבה הוא אינו מדבר מילה של חולין באמצע ה"סדר" ואין כל סיכוי שזה יקרה כעת".



הבלעתי איכשהו חיוך ניסתר והוא המשיך - "הו הו הוא בין הבחורים הטובים בישיבה, ובחורים רבים באים לדבר עימו בלימוד במהלך ה"סדר", גם שואלים אותו על השיעורים של ראש הישיבה כיון שהוא שולט בהם היטב, הוא אמנם לא הכישרון הגדול ביותר, אבל בהחלט יש לו מעמד מכובד בשל התמדתו ושקידתו –ענה חבירו של אחי.



לא האמנתי למשמע אזני, והחטפתי מבט לתוך היכל הישיבה. אכן, ראיתי את נפתלי קיר יושב בספסל השני משמאל ולידו ניצבים שני בחורים המתווכחים בלהט רב על סוגיה בגמרא.



ניצבתי דומם בהלם מוחלט ובתדהמה, והבטתי ממושכות בתמונה שמעולם לא האמנתי שאראה. באותם רגעים, הייתה לי תחושה בלתי רגילה של חלק ביצירת תמונה זו, הרגשתי שותפות אמיתית עם הקב"ה ועם נפתלי קיר בבניית עולם אישי מופלא של בחור ישיבה. אוי, זה נפלא לראות הדברים זה נפלא להרגיש, מי היה מאמין.



כן, זה הוא המעשה שאני נושא עימי בליבי לכל מקום, הוא נחרת בתוכי ואינו מרפה ממני, אני משוכנע שיש לי חלק בהצלחתו ובלימודו של נפתלי. אם כי אין ספק שכל זכותי בעניין זה היא בשיתוף העוצמה האדירה של נפתלי, העוצמה של בחור ישיבה להחליט, לעשות, ולהצליח, העוצמה של לא להתייאש, העוצמה של לא להיכנע אפילו לכישרון חלש שנתן לך הקב"ה.



כי בתורה יש הכל, הכל, ממש הכל, גם "מפתחות לראשים קשים" יש בתורה, וגם כוחות בלתי הגיוניים להתמדה יש בתורה, הכל, הכל יש בתורה, גם עוצמה לומר ולבקש את החברותא הנכון, את חוסר הבושה כאשר צריכים זאת, הכל יש בה בתורה הקדושה, כמה שזה נפלא כמה שזה מדהים... אשרינו מה טוב חלקינו...