ביקור בבית קברות של החיים

קרא הסבא מסלבודקא לתלמידו רבי אייזיק שר שעמד בביתו, ואמר לו: רבי אייזיק, בא עמי לחלון וראה ותתבונן בבית קברות אחד גדול… תמה לעצמו רבי אייזיק הרי בית קברות לא נמצא מעבר לחלון ביתו של הרב, אלא בסוף הרחק מן העיר.

וכאילו קרא הסבא את מחשבותיו ואמר לו: שמא תתמה על דברי, הרי הבית קברות נמצא הרחק מן העיר, אך האמת הוא כדברי. בא והראה לך.

הנה נראה לך כי הרחוב הראשי הזה חי ותוסס, אנשים עוברים ושבים, אצים ורצים, זה בכה וזה בכה. והנה, מצביע הסבא מסלבודקא על אדם אחד ולקחו לדוגמא ואמר, איש זה בעל מֹח חריף ובעל כֹּח העמקה והסברה, והיה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהעמיד תלמידים הרבה ולהרביץ תורה ברבים.

ואל תחשוב שהוא אינו מודע לכישרונו הגדול, אדרבא, אביו ואמו הכירו בו מקטנותו בכשרונותיו המבורכים, אלא, שהיה להם זבובי מוות במוחם, והחליטו שהוא צריך להיות – פרופסור…..

הנה כתוב על אדם זה מצבה גדולה,

"פה נטמן הגאון הגדול ראש ישיבת…. המעתירה"

שזכה והעמיד תלמידי חכמים מופלגים בדורם.

הנה עוד אדם עובר על פנינו, וגם הוא למשל אדם בעל רגש נפלא, ובעל לב מיוחד, והיה יכול להיות משגיח גדול בישיבה גדולה ולעורר את נימי הנפש העדינים והרדומים של התלמידים לעבודת הבורא, ולהעמיד תלמידים הרבה.

ולבסוף, כמו הקודם הלך והכניס את כל הרגש שלו בתוך כינור, ונהפך להיות כנר מפורסם על הגג….

הנה הוא מתפרנס בכבוד מהיותו כנר, אבל את כל הבנתו ושכלו ורגשותיו, הוא קבר בכינור, ואינו משתמש בהם לעבודת הבורא.

אם כן, נמצא שעל אדם זה מצבה גדולה ובה כתוב:

"פה נטמן הגאון הגדול המשגיח בישיבת …המעתירה, ממזכי הרבים, ומלהיב ליבותיהם לאביהם שבשמים".

הנה כי כן מסיים הסבא מסלבודקא את דבריו הנפלאים, כל הרחוב הזה הוא באמת – "בית קברות אחד גדול"! שמא תשאל, מאי נפקא מינא (ההבדל) בין בית הקברות הזה, לבית הקברות שבסוף העיר?
הנה כמה נפקא מינות:

בית הקברות שבסוף העיר שקט דממתי…, ושומעים רק את הרוח המנשבת ואת קול העצים הרועשים לעצמם. ואילו בבית הקברות כאן במרכז העיר, רעש ושמחה!… גועש ורועש, זה רץ וזה ממהר, זה קונה וזה שמח, "כיף חיים", אבל האמת היא שזהו – בית קברות ממש.
בבית הקברות שבסוף העיר קבורים מתים. ואילו בבית הקברות שבעיר, קבורים "חיים".
בבית הקברות שבסוף העיר, המת לעצמו, והחברה קדישא שקוברתו-לעצמה, והיא זו שטורחת בהכנת המצבה. ואילו כאן בעיר, האדם הוא המת… והוא החברה קדישא… והוא הקבר… והוא המצבה… והוא התולעים שאוכלים אותו חי… (עפ"י לב שלום א, תיד)

על כגון דא זעקו חז"ל ואמרו: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה",
כשיבוא הקב"ה ויוכיח את כל אחד ואחד- "לפי מה שהוא"!.