סיפורה המופלא של שולמית

היתה הבת הקטנה במשפחה שומרת מצוות בניו יורק. הוריה העניקו לה בכל מכל כל, בשמחה ובאושר. עבורם היא היתה הבת המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה. בגיל שבע עשרה כשאמא כבר לא היתה בחיים, נכנסה בה רוח שטות נערית, שגרמה לה להתמרד.

ביום בהיר אחד נגשה לאביה, כשבפיה בשורת איוב: "אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות".

אביה נדהם: "להודו? לשם מה, מה יש לך לחפש שם?" והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!" "לפחות תגידי בעזרת ה', הוא רטן.

באנחה כבידה הוא קם מעל השולחן והצטער שאשתו לא בחיים, אולי היא היתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה. בשדה התעופה, בטרם עלתה למטוס, עדיין ניסה אביה להבינה ולהניא אותה מכוונתה ליסוע להודו, ארץ הטומאה: "שולי" קרא בקול נשבר "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!

לתדהמתו הרבה אמרה לו: "אבא אני נוסעת לחפש את ה"אמת" בהודו…" אביה לא האמין למשמע אזניו: "אמת בהודו? מה יש לחפש שם – בודהיזם? השתגעת לגמרי, או שזו בדיחה מרירה? ושולי בפנים מאובנות משיבה: "לא אבא, אני רצינית, ואני מקווה שתסלח לי.

פניו של אביה האדימו מכעס: "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך? אחרי החינוך שאמא ז"ל העניקה לך, זאת "התודה רבה" שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק את כל היקר והחשוב לי בחיים, איני רוצה להכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!" אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. שולמית הגיעה להודו, ועשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה. ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירדה לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה הרבה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו יורק. תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חוויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך…" "אבי? מה קרה לו?" שאלה שולמית בדאגה. חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב זמן קצר לאחר שעזבת, אמרו שליבו נשבר בגלל שנסעת להודו. מה לא ידעת?"

מאז ששמעה על פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך, ומשהו קרה לה בתוכה. "אני רוצה לנסוע לישראל להתפלל" אמרה לחברתה. "ובהודו לא תוכלי להתפלל?" "בהודו?! אני שונאת את הודו, שונאת את האלילים פה, לא רוצה לראות תמקום הזה יותר!" בעיניים מלאי דמעות ובקול צרוד מרוב בכי אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל המערבי, חייבת להתפלל דוקא שם, במקום הכי קדוש!" שולי עזבה את הודו ומצאה עצמה במטוס בדרך לישראל, היא הגיעה לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו מקום שממנו לא זזה השכינה מעולם…

אבל, האם מותר לה להתפלל כאן? היא שעזבה את הדת. היא שגרמה בנסיעתה להודו למות אביה היקר… בהיסוס מה ובהתרגשות היא התקרבה אל הכותל, ליטפה את אבניו הטהורות, ספוגות הדם והדמעות. הניחה את ראשה על אבני הכותל הצוננות והחלה לבכות…על העבר…על ההווה …ועל העתיד הלוט בערפל. מעל לכל, בכתה על כך שציערה כ"כ את אביה היקר לה מכל.

היוכל פעם לסלוח לה? התוכל היא לסלוח לעצמה?

דמעותיה זלגו ללא הפוגה. אשה שעמדה לצידה, והבחינה בכך, הציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה ולהניח בין אבני הכותל. ואכן שולי התיישבה וכך כתבה:

"אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש, ליד הכותל המערבי, אם נשמתך שומעת אותי, ורואה אותי מלמעלה אני מבקשת ממך אבא'לה יקר, אנא! סלח לי. לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם, אבא? מבתך האוהבת לעד שולמית."

גל חדש של דמעות שטף את פניה, אך כעת היא הרגישה הרבה יותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפל כאומר לה: סליחה, אין כאן מקום עבורך… היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כסא סמוך למחיצה, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים ו… תודה לה' היא הצליחה. אבל פתק אחר שהיה שם, נפל ארצה.

שולי ירדה מהכסא, התכופפה ושלחה יד מתחת למחיצה כדי להחזיר את הפתק שנפל, למקומו. כשאחזה את הפתק בידה הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה, שמה שולמית היה כתוב שם שחור על גבי לבן.

שולי הפכה את הדף, כתב היד היה מוכר לה… ליבה החל להלום בקצב… כולה מרוגשת ונדהמת, היא מזהה שזה כתב ידו של אביה ז"ל… הסקרנות גברה על לבטיה, היא פתחה את הדף הצהוב, הדהוי והמרופט, ולעיניה הקרועות לרווחה נגלו המילים הבאות:

"רבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים, תשמור עליה שתישאר תמיד יהודיה נאמנה, אם יכולתי הייתי רוצה לומר לה, לשולי שלי: שולי בתי, אני אוהב אותך. אני סולח לך מכל לבי, בתי הקטנה. כעסתי מאד שעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי. רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה. ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי, ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאד מאד, יעקב בן דינה".

שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק. לאחר שהעירו אותה,

הזדרזה להסתלק מהמקום והגיעה היישר למדרשה לבנות בירושלים.

זמן מה מאוחר יותר זכתה להינשא לבעל תשובה ירא שמים ונולדו להם יעקב'לה בן השלוש ואחותו רבקה'לה בת השנה. הם זכו להיוולד בטהרה, לאמא צדקת בעלת תשובה צעירה שזכתה להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה ומצוות, באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש, בדיוק כפי שרצה והתפלל עליה אביה ז"ל.