הנס הגלוי בטיסה מישראל לאנגליה

כשר' משה קורמורניק ובני משפחתו עלו לטיסת חברת jet2 מישראל לאנגליה, הם לא שיערו לעצמם את החוויה הנוראית הצפויה להם בהמשך הטיסה.
יעקב רייניץ / עיתון 'המודיע'

קורמורניק משחזר את רגעי האימה: "הנוסעים החלו לשאוג שאגות אימים של אדם העומד דקות ספורות לפני מותו", הוא נזכר מה עשה באותם רגעים: "אמרתי 'שמע ישראל ו'וידוי' כמו בתפילת נעילה ביום הקדוש" ומספר את הרגשתו הנוראית: "הבטתי על שני ילדי החמודים והרהרתי לעצמי בעוגמה שככל הנראה זו הפעם האחרונה שאני רואה אותם". רק בתפילת מעריב לאחר מכן, הבין את משמעות המילים:"השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו".



ר' משה קורמורניק, אברך הלומד בכולל מיר בירושלים, שנסע יחד עם בני משפחתו לחופשה קצרה בבית הוריו המתגוררים במנצ'סטר, מספר: "טסתי בטיסה שרבים מכם אולי טסתם פעמים רבות בימי חייכם: קו ישראל – אנגליה. זו טיסה קלה וקצרה שאורכת חמש שעות בלבד. אבל הפעם, בניגוד לשאר הפעמים, זה היה לא קל ולא מהיר. למעשה, טיסה זו נצרבה עמוק- עמוק בבשרי ואני אף פעם לא אוכל לשכוח אותה".



הסיפור הוא הסיוט הגדול, ממנו חושש כל מי שדרך אי פעם על סיפונו של מטוס. נחשש שמא תתרחש תקלה במטוס בדיוק כשהוא ירחף בין שמים וארץ, מלווה בלב פנימה כל נוסע – אם כי ברוך ה' כל הטיסות, מלבד מיעוט שבמיעוט ממש, צולחים את הדרך בשלום אל מקום היעד.

איתרע מזלו של ר' משה קורמורניק ולפני כשבועיים, ביום חמישי בלילה , ט"ז מנחם-אב, טס יחד עם בני משפחתו מישראל לאנגליה כדי לשהות בימי בין הזמנים אצל הוריו המתגוררים במנצ'סטר. גם כשפסע מעדנות לתא נוסעים במטוס הבואינג- 757 של חברת jet2 , לא שיער לעצמו לרגע מה צפוי לעבור עליו ועל בני משפחתו בעוד כשעתיים.



"כשעתיים וחצי לאחר ההמראה, הודיע הקברניט ברמקול הפנימי, כי המטוס הקלע לכיס אוויר וכי על כולם לחגור את חגורות הביטחון", מספר קורמורניק ומוסיף: "היות וזהו מקרה די מוכר בטיסות ואין מה להתרגש, עשינו את המוטל עלינו בתקווה לצאת כמה שיותר מהר מכיס האוויר. במקביל החל הטייס להנמיך טוס כפי שמקובל לעשות במקרים כאלו, ומגובה של 39 אלף רגל צנח ל- 30 אלף רגל".

ואולם, אם חשבו הנוסעים כי בזה הסתיים העניין, התברר להם עד מהרה כי זו הייתה רק ההתחלה.

"לפתע ללא כל הודעה מוקדמת צלל המטוס בבת אחת מגובה של 30 אלף רגל ל-9 אלף רגל בלבד מעל פני הים. הסיבה לצלילה המהירה הייתה בגין תקלה פתאומית במד הלחץ, אבל את הנוסעים זה ממש לא עניין. כולם נכנסו לפאניקה אדירה ונוראה שלא ניתן לתאר זאת במילים. בתחילה, כשעוד לא קלטנו מה בדיוק קרה ברגעים האחרונים, עוד שרר שקט מקפיא בקרב הנוסעים ואנשי הצוות אמרו לנו להתכונן לנחיתת חירום, תוך כדי שמסכות החמצן הורדו לכיוון המושבים . הקברניט הורה לכולם לחבוש במהירות את מסכות החמצן בכדי שנוכל לנשום אוויר. הלבשתי בכוח את המסכות לשני ילדי הקטנטנים שהתנגדו להלביש את המסכה המוזרה, ואז החלו הצרחות במטוס.

"על סיפון המטוס היו 242 נוסעים ואנשי צוות שהחלו לשאוג שאגות אימים של אדם העומד דקות ספורות לפני מותו. גם אנשי הצוות היו חיוורים ונראו כמי שעולמם חרב עליהם. כאילו לא די בכך, החלה המערכת האזעקה הפנימית לפעול, מה שהלחיץ יותר ויותר את הנוסעים".

"היינו במטוס כארבעים אנשים שומרי תורה ומצוות ושאגנו בקולי קולות שוב ושוב את הפסוק, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. לאחר מכן התחלתי לומד 'וידוי' מתוך הזיכרון, כשאני מעביר במהירות למול עיני את ימי חיי הקצרים. הבטתי על שני ילדי החמודים שפניהם היו מכוסות עם מסכת החמצן השחורה, והרהרתי לעצמי בעוגמה שככל הנראה זו הפעם האחרונה שאני רואה אותם ואת בני משפחתי. רק מלהיזכר מכך עוברת כעת צמרמורת בכל גופי".



"אני ובני משפחתי התמקדנו בעשיית 'חשבון נפש' לפני בורא עולם. על סיפונו של המטוס המיטלטל מצד לצד ללא אוויר הבנו את המשמעות האמיתית של 'מה אנו מה חיינו'. שוב ושוב הרהרנו בתשובה שלמה, כי חששנו שאלה הם הרגעים האחרונים שלנו בעולם השפל.האווירה במטוס הייתה כאילו אנו נמצאים בעיצומה של תפילת 'נעילה, ברגעים האחרונים של יום הקדוש – במאמץ לזכות בחיים טובים".

"סיוט נורא זה נמשך במשך כעשרים דקות, שדומה היה בעינינו לנצח. הרגשנו שעוד מעט אנו מוצאים את עצמנו נופלים לתוך הים, ולא נתראה לעולם שוב חלילה".

"רק כעבור 20 דקות ביצע המטוס בסייעתא דשמיא נחיתת חרום מוצלחת, ונחתנו בצורה בטוחה בשדה התעופה בבודפשט- הונגריה. הנוסעים רקדו מרוב שמחה ברגע שהרגישו שהמטוס נחת על הקרקע בשלום. כולנו חשנו שקיבלנו את החיים בחזרה במתנה גמורה משמים".

"כעבור שעה נעמדנו להתפלל תפילת מעריב בתחומי הטרמינל. זו הייתה תפילת מעריב שמעולם לא התפללתי בכוונה עצומה כזו מתוך שבח והודאה לקב"ה על פדות נפשנו. מעולם לא התפללתי בכוונה כזו את המילים, "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו".