הוא הפך את השכונה

מבוסס על סיפור אמיתי

כולם קראו לו מיקי, למרות ששמו המלא היה מיכאל,



למען האמת התאים לו יותר השם מיקי, מיכאל זה שם שמשרה אוירה של רשמיות ורצינות חסרת פשרות,



מיקי היה מוכר בכל השכונה, הוא היה בנם של משפחת לוי המפורסמת, מהמשפחות המייסדות של השכונה הצפונית בעיר.



וכפי שמספרים תמיד, כבר מקטנותו ראו עליו את כשרונו הבלתי רגיל, את יכולת מנהיגותו ואת פניו המקרינות סמכות של שובבים. בתחילה זה בא לידי ביטוי בעיקר בהתנהגותו החוצפנית בכניסתו לדברי כל אדם מבוגר, הערות נעימות ולא נעימות לכל מי שפגש, גם אם היה יכול להיות סבו. מיקי היה ילד טוב ואהב גם לעזור, וכך יכל גבאי בית הכנסת "זכרון אליהו" לצאת כמעט לפנסיה מוקדמת, מיקי היה מסדר את הסידורים בבית הכנסת, אוסף אותם בסוף התפילה, מחליף את החומשים במדפים כאשר סיימו אחד מחמשת החומשים, הוא לא שכח להחליף לפני החגים את הפרוכות של ארון הקודש והתיבה, בחריצות ובזריזות.



השכונה של מיקי היא שכונה חילונית ויש בה גם מעט משפחות מסורתיות, כמו זו של מיקי. בית הכנסת היה המפגש השבועי של משפחות אלו, ונוצרו כמובן קשרי ידידות בין המבוגרים וכמובן גם בין הילדים. כזו, היתה גם משפחתו של אבני [קיצור של אבנר], משפחה טובה, מסורתית, כולם אהבו אותם.



מאז היותם בני שבע, כמעט שאי אפשר לראותם האחד ללא השני, מיקי ואבני, חברים טובים בלב ונפש, אבני היה אמנם גדול ממיקי בשנתיים, אך זה לא הפריע כל ל לחברותם, שכן מיקי היה באופיו בוגר ומבין עניין. כל השכונה היתה על גבם של מיקי ואבני, מלאים במרץ ושופעים ברעיונות לתעלולים שונים ומשונים, הם מילאו את השכונה בחדווה ולפעמים בקצת כעס. לא כל אחד מסכים לריסוסי צבע ולכרזות שונות על גדרות ביתו, ולא כל אחד עובר בשתיקה אילו שולחים לו מכתבים מפוברקים מלאי הומור והטעיה. הגיעו הדברים לידי כך שבאחד מערבי הקיץ התקבצו ובאו כמה מחשובי השכונה אל בית משפחת לוי, לשם הזמינו גם את הוריו של אבני ודרשו לשים קץ למעלליהם של הצמד חמד, מיקי ואבני. כולם ידעו כי המוח שעומד מאחורי הכל הוא זה של מיקי, ולכן כל החיצים היו מופנים אל הוריו, שהיו נבוכים למשמע הטענות והדרישות.



זה לא עזר… מיקי הפך את השכונה…



הוא ממש הפך את השכונה, לא עזרו תחנוני הוריו והשכנים, גם רב בית הכנסת שהתערב בעניין לא הצליח להרגיע את המצב. כולם התרגלו למצב, והתפללו וקיוו ליום שבו מיקי יקבל עליו עול ומשמעת ויתרצן מעט.



כשסיים מיקי את כיתה ו', סיים אבני חברו הטוב כיתה ח' ועזב את בית הספר השכונתי, על אף כל המאמצים לא שוכנע אבני להמשיך במסגרת תורנית, בשנה הבאה הוא ילמד במוסד אחר בשכונה הסמוכה. מיקי חש בבדידות, הדבר גרם לו בהחלט להתרצן מעט, בפרט משום שאת רוב התעלולים היה קל יותר לבצע בשניים, וכעת הוא לבד. פה ושם הוא נעזר בילדים מתגייסים חד פעמיים, לביצוע הפעילות השגרתית שתמשיך "להפוך את השכונה".
בבוקרו של יום שישי קיצי בהיר וחם, לקראת סוף השנה השניה שאבני עזבו, החליט מיקי על אחד מגדולי התעלולים שייזכר לאורך ימים רבים בלב כל מתפללי בית הכנסת "זכרון אליהו". באותה שבת תתקיים עליה לתורה - "שבת חתן" של יוסף כהן מבני השכונה שנישא בשעה טובה ומוצלחת. כנהוג בכל קהילות ישראל, יזרקו ממתקים ושקיות הפתעה מעזרת הנשים מייד לאחר ברכת התורה, לסימן ברכה והצלחה ומזל טוב לחתן. בראשו של מיקי עלה רעיון מבריק לקשירת שקיות ממתקים מעל לנברשות בחוטים שקופים, להורידם בשעה השמחה, ומייד כאשר אחד הילדים ירצה לאחוז בהם, הם יברחו בחזרה כלפי מעלה. הכנה רבה דרושה לביצוע התעלול, ומיקי החליט לגשת לבית הכנסת בשעה מוקדמת לקשירת החוטים וכל השאר.



בשעה היעודה הגיע מיקי לבית הכנסת, וניגש מיד למלאכה. אולם בעלותו לעזרת הנשים אשר היתה אמורה להיות ריקה באותה שעה, שמע רחשים שונים וקולות שנדמו לו כקולות בכי של אשה, כשהתקרב לאט ובשקט, ראה לתדהמתו את אימו של אבני מתייפחת בבכי חרישי לתוך ספר תהילים גדול, הוא נשאר קפוא על מקומו והאזין לתפילתה הנירגשת. הוא ידע היטב על מי היא מתפללת, לא היה לו צורך בשמיעת בקשותיה שנשמעו קטועות מתוך התייפחות הבכי, הוא ידע היטב וכולם ידעו. כולם ראו את אבני לאחר השנה הזו, ראו את הכיפה שהלכה והתקטנה מיום ליום, כולם ראו את התספורת המשונה, את סיגנון הדיבור הזול, הרחובי, זה שמקובל היום ברחובות ועל הברזלים. יודעי דבר ידעו לספר, שבשכונה הסמוכה אבני מסתובב בכלל בלי כיפה, ההתדרדרות שלו היא בשיא. מיקי עמד מרותק למקומו ללא יכולת לזוז, ליבו נשבר למשמע בכיותיה של האמא, הוא לא האמין שמשהו יכול לרגש אותו, אבל עכשיו זה קרה, משהו זז לו בלב, קול פנימי זעק בתוכו ולא נתן לו מנוחה, ברגעים אלו ממש הוא עבר מהפך, מהפך ענק ומשמעותי, הוא החליט באותו רגע את ההחלטה החשובה ששינתה את חייו.



ביום ראשון בבוקר, ביקש מיקי להיפגש עם מנהל בית הספר, בקול בטוח ויציב הודיע מיקי למנהל שהוא מעוניין ללמוד בשנה הבאה בישיבה קטנה. המנהל הרים את ראשו מתוך ניירות המשרד, בקול רועד מחוסר אמון שאל : "מיקי" ??? "כן מיקי" ענה לו מיקי ללא חשש.



מיקי עבר בהצלחה את הבחינות והתקבל לישיבה טובה במרכז הארץ, מהפך אדיר התרחש בחייו של מיקי אשר קיבל על עצמו את הלימודים ברצינות ובאחריות, הוא היפנה את כל כוחותיו והאנרגיה העצומה שבו לצד הטוב הוא התייגע והתמיד בלימודו ורבני הישיבה היו גאים בו. פניו השתנו, הוא הפך לילד אחר לגמרי, דיבורו בנחת, הוא נולד מחדש.



הוריו, ששנים רבות התביישו להיראות בציבור יחד עם בנם השובב הפכו להורים המאושרים ביותר, גאים בבנם שהוא בחור ישיבה רציני ואיכותי, השכנים הביטו בתדהמה בעלם הצעיר השב הביתה לשבתות וחגים פוסע בנחת ובהילוך מכובד ורציני, חן מיוחד ונעים פרוש על פניו וכולו אומר כבוד והדר, הם לא האמינו למראה עיניהם, זה מיקי ? שאלו ושפשפו עיניים בתימהון.



מיקי אמנם השתנה, אבל מיקי נשאר מיקי, הוא חייב לעשות מהפכות. בתום השנה הראשונה ללימודיו בישיבה חזר מיקי לשכונה והתחיל לפעול. במרץ האופייני למיקי הוא ניגש אל כל המשפחות המכובדות שבעבר סבלו ממנו, וגייס פרסים ומתנות לתלמידים כדי שיתאספו וישבו בבין הזמנים בבית הכנסת לסדרי לימוד מיוחדים לבין הזמנים, הוא הזמין רבנים ודרשנים לישיבת בין הזמנים שלו, קול התורה החל בוקע ועולה מחלונות בית הכנסת "זכרון אליהו" שחורים רבים נאספו ובאו לישיבת בין הזמנים ושיעורי תורה ומוסר החלו להישמע בוקר וערב בבית הכנסת שהיה עד היום שומם שימות החול. לאחר שנה נוספת הגיעה שמעה של ישיבת בין הזמנים של מיקי גם לשכונות אחרות, בחורים באו והוסיפו להתקבץ מכל עבר לישיבה המפורסמת וכיום בכל בין הזמנים מתכנסים עשרות בחורים ונערים ללימודים בישיבת בין הזמנים של מיקי. בני השכונה כולם כאחד, התגייסו לעזרתו של מיקי שנהפך לראש ישיבת בין הזמנים, צעיר ונמרץ, כולם התגאו והתפארו בו וייחלו שילדיהם יהיו מיושבי בית הכנסת "זכרון אליהו" בימי בין הזמנים. קול התורה נישא למרחוק, ובליבו של מיקי נמהל הקול הזה עם זכרונות בכי אמו של אבני, גם הוא בכה עכשיו כשראה את עשרות הלומדים עמלים בתורה בשמחה ובחדווה, בכי של אושר והתרגשות.