את הסיפור שלהלן סיפר הרב החסיד משה וייס מירושלים (מחותנו של האדמו"ר מקלויזנבורג הקודם):
אושוויץ היה הגדול והאיום מכל מחנות-ההשמדה. קרוב לשני מיליון יהודים מצאו בו את מותם. במקום נורא זה זכיתי לפגוש את מי שלימים היה מחותני, האדמו"ר מקלויזנבורג. דווקא במקום חשוך ואפל זה זהרה דמותו המיוחדת.
לאחר ימים ארוכים של עינוי והשפלה באושוויץ, צורפתי לגדוד עובדי-כפייה יהודים, שנשלחו לוורשה לפנות את הריסות הגטו המופצץ והחרב. הועמסנו כבהמות על קרונות-משא, עייפים, רעבים וצמאים. שוב פגשתי בקרון את האדמו"ר.
לאחר שמשימתנו שם הושלמה, הובלנו למחנה-הריכוז בדכאו. גם הפעם זכיתי להיות ב'סלקצייה' אחת עם האדמו"ר, עם הקבוצה שנשלחה למחנה-השבויים ועובדי-הכפייה במיהלדורף, על אדמת גרמניה. שם עברו עלינו עוד תשעה חודשי דיכוי וייסורים.
ביום שני, י"ז באייר תש"ה, זכינו סוף-סוף, אסירי 'וואלד-לאגער מיהלדורף', לרגע השחרור המיוחל. באותו יום הסיעו אותנו הגרמנים ימ"ש ברכבת הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שלפתע עצרו אי-שם בקרבת הכפר טונסיג. פתאום הסתלקו הגרמנים בבהלה ונעלמו. ממרחק הבחנו בחיילי הצבא האמריקני קרבים ובאים.
האדמו"ר איבד בשואה את זוגתו הרבנית ואת כל אחד-עשר ילדיו הי"ד. ובכל-זאת התגבר כארי, וכבר באותו יום קם והחל להנהיג את הניצולים ששרדו מהתופת. הדבר הראשון שבער בעצמותיו היה לעשות 'חסד של אמת' עם המתים הרבים ולהביאם לקבר ישראל.
ביום השחרור, בשעות האימה האחרונות, כאשר הנאצים טלטלו אותנו הלוך ושוב ברכבת, הבחין האדמו"ר בגוויות הרבות המוטלות בצידי הדרכים. רבים מהם נמנו עם מכרינו ממחנה מיהלדורף הסמוך. כעת מיהר להתייצב במפקדת המחנה וביקש להעמיד לרשותו מכונית עם נהג, לשם איסוף הגופות. קשה לתאר את גדלות-הנפש שנדרשה אז מאדם, שעבר את התופת הנוראה, כדי לטפל במתי-המצווה הרבים שהתגוללו בכל פינה. הוא הכשיר חלקה בבית-הקברות והביא את גופות הקדושים למנוחה נכונה בקבר ישראל.
חלפו שנים רבות מאז. השתדלתי ככל יכולתי להשכיח מליבי את מראות הזוועה של אותן שנים ולפתוח בחיים חדשים.
זה היה בערך בשנת תשכ"ה. ביקרנו בלונדון, אני ורעייתי, ושם שמענו על יהודי חשוב ובעל השפעה רבה, הרב אברהם-יצחק גליק שמו; חסיד חב"ד שפעל רבות בשליחות הרבי מליובאוויטש, ובמרוצת הזמן אף זכה לתואר 'שגרירו הנודד של הרבי'. הרב גליק יצא ובא בטרקליני מלכים ושועי-ארץ.
מכיוון ששם-נעוריה של רעייתי הוא גליק, התעניינתי במוצאו של הרב גליק. נודע לי כי הוא יליד וינה. ידעתי כי וינה שלפני המלחמה הייתה מלאה חכמים וסופרים שרובם ממוצא גליציאני; ומאחר שגם רעייתי מוצאה מגליציה, החלטתי לברר אם יש בינינו קשר משפחתי.
נפגשתי עם הרב גליק. במהלך שיחתנו הזכיר כמה פעמים את שמו של הרבי מליובאוויטש. בכל פעם עשה זאת בחרדת-קודש עמוקה. ביקשתי ממנו לספר לי דבר-מה על הרבי, שהוא חרד כל-כך לשמו. הרב גליק חכך רגע בדעתו ואז החל לספר:
"לפני זמן-מה קיבלתי שיחת טלפון ממזכירו של הרבי, הרב חודוקוב. 'הרבי ביקש להטיל עליך שליחות מיוחדת', אמר לי המזכיר והחל לפרט באוזניי את מהות השליחות. 'בכפר קטן בגרמניה', אמר, 'לא-הרחק מהעיר מינכן, יש בית-עלמין קטן שבו קבורים קדושים וטהורים שרצחו הנאצים ימ"ש. בשל המצב ששרר אז, נקברו יהודים אלה בצמוד לבית-קברות נכרי, ומחיצה בלבד מבדילה בין אלה לאלה. עם הזמן גדל בית-הקברות הנכרי והתרחב, ונוצר מצב שבית-העלמין היהודי הוקף מכל עבריו בקברי נכרים. בינתיים נפלה גם המחיצה שגידרה אותו, ונמצא כי אותם קדושים יהודים קבורים עתה בתוך בית-קברות נכרי. עליך לנסוע אפוא לשם מיד, ליצור קשר עם הרשויות המתאימות, ולדאוג לגדר את בית-החיים היהודי מכל צדדיו'.
"המזכיר לא המתין לתגובתי והוסיף לתת לי הוראות מפורטות כיצד עליי לבנות את הגדר. למשל, הוא אמר שעל הגדר להיות בנויה בטון וגובהה צריך להיות לא פחות משני מטרים. 'הרבי ביקש עוד, כי כאשר תסיים בהצלחה את השליחות, תצלם את בית-החיים מכל צידיו ותשלח את התמונות לכאן', הוסיף המזכיר. מובן שנסעתי לשם ופעלתי על-פי ההוראות שקיבלתי". עד כאן דברי הרב גליק.
כאשר סיפר לי את סיפורו, ישבתי קפוא על מקומי ולא יכולתי לנוע. התמונות שבו לרצד מול עיניי, וליבי החל לפעום בחוזקה. לא האמנתי למשמע אוזניי. בקושי רב הצלחתי להוציא את המילים מפי ובקול רועד שאלתי: "מה שם הכפר?".
הרב גליק הרהר קלות והשיב: "טונסיג". הייתי על סף עילפון.
הכרתי רבים מאותם קדושים שקברנו בטונסיג. אף אחד מהם לא היה חסיד ליובאוויטש. והנה, הרבי מליובאוויטש היושב בברוקלין אינו יכול לשבת במנוחה כאשר בכפר קטן בגרמניה נפלה המחיצה בין בית-החיים היהודי לבית-הקברות הנכרי!
מה אומר ומה אדבר? כעת הבנתי גם הבנתי את חרדת-הקודש שבה הזכיר הרב גליק את שמו של הרבי.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה