Pages

יום שלישי, 26 ביולי 2011

סיפור מדהים על השגחה פרטית

 קוראים לי הרב יעקב רביבו אני הולך לספר לכם סיפור שקרה לפני יותר מעשרים שנה,

אז עוד לא הייתי רב בישראל,הייתי דתי שרק התחיל להתחזק,בתורה וביהדות ,ואני מקדים את זה על מנת שהסיפור יובן ,

גרתי באצות הברית במשך 5 שנים,רוב הזמן חייתי במדינת ניו יורק בחצרו של הרבי מליובאוויטש,אבל בחלק מהזמן גרתי בעוד מדינות בארות הברית,

הסיפור שאני הולך לספר לכם ארע לי במדינת מרילנד בעיר בולטימור,יום אחד נסעתי ברכבי בעיר בולטימור ,ולא היה לי ביטוח ,לפתע אני קולט ששוטר עוצר אותי ,חניתי בצד הדרך,והוא ביקש ממני מסמכים,מכיון שידעתי שאין לי ביטוח ,שיקרתי ואמרתי לו שאין עליי מסמכים,

ואז הוא שאל לשמי ולכתובת מגוריי,

אמרתי לו שקוראים לי יעקב כהן,זה לא השם שלי זה סתם שם שעלה לי לראש,וחשבתי איזה כתובת אני יתן לו הרי הוא שוטר,ומכיר את רחובות העיר ,ואז נזכרתי בדירה שהייתי גר בה מקודם ,וכבר עזבתי אותה ועברתי לדירה אחרת ונתתי לו את אותה כתובת של הדירה הקודמת שלי,הוא רשם לי כמה דוחות והלך לדרכו,

וכאן למעשה מתחיל סיפור ההשגחה העליונה,שכאשר הקב''ה רוצה לסובב את האדם שיגיע למקום מסויים ולמציאות מסויימת,הוא משדד את מערכות הטבע ממש ממול עינינו,

הקב''ה סיבב שאני אחזור להתגורר באותה דירה,ממש באותה כתובת שנתתי לשוטר כדי להתחמק ממנו,

ויום אחד אני רואה רכבי משטרה מסתובבים ליד ביתי,ויצאתי לסידורים והשארתי חבר שהיה בבית,שוטרים דפקו על הדלת וביקשו את יעקב כהן ,כן השם שנתתי לשוטר אז,

חברי שאל אותם מה עניין ,והם ענו שהם צריכים להגיש לו מסמכים ובזה נגמר כל העניין,כאשר חזרתי לביתי הם שוב הופיעו וחברי כבר סיפר לי שכל העניין זה מסמכים שהם צריכים להגיש,

פתחתי את הדלת והשוטר שואל אותי,מי זה יעקב כהן אמרתי לו שזה אני ,כדי שיתן את המסמכים ויילך לדרכו,ואז הוא ביקש ממני לשים את ידיי על הרכב ובלי שהבנתי מה קורה הוא שם עליי אזיקים והכניס אותי לרכבו,לאחר דקה של נסיעה התעוררתי מההלם ואמרתי לו שיש לי בכיס האחורי ,ארנק ובו רשיון הנהיגה שלי ושמי לא יעקב כהן אלא יעקב רביבו,הוא הוציא את הרשיון ,והחליט לשלוח את חברו השוטר לשאול את החברים שאצלי בדירה איך קוראים לי,

החברים שהיו בדירה היו בהלם וכאשר השוטר שאל אותם לשמי הם ענו ,מה שהוא אמר לך זה השם שלו ,חחח,איזה השגחה
איזה תשובה ,כך ה' רצה,

אז השוטר אמר לי מכיוון שיש סתירות בסיפור שלי הוא יקח אותי לתחנת המעצר,והם יזמינו תשוטר שנתן לי את הדוחות,יש לך פנים שלא שוכחים הוא בטח יזכור אם זה אתה או לא,

לקחו אותי לבית האסורים ,ומשם להארכת מעצר אצל השופט,השופט נתן לי אפשרות להשתחרר בערבות של 10.000 דולר שכמובן לא היה לי,

לקראת 12 בלילה לקחו אותי עשו לי צילומים של פושעים,ולקחו אותי למקלחת ונתנו לי מדיי אסיר עם כרטיס מגנטי של אסיר,
כאשר גמרתי את המקלחת והתלבשתי אחד הסוהרים ראה שאני לובש טלית קטן,ואז הוא פנה אליי ואמר לי ,אני מאוד מציע לך לא ללבוש טלית וכיפה כשאתה נכנס לבית הסוהר,יש שם הרבה כושים והרבה מגולחי ראש והרבה אנשים ששונאים יהודים הם יתנכלו לך ,זו הצעה אישית שלי אליך אמר הסוהר,

עניתי לו שאני מעדיף למות בבית הסוהר אבל למות יהודי עם כיפה ועם טלית קטן ואני בוחר להכנס לשם עם הכיפה ועם הטלית קטן שעליי.
מהרגע שעצרו אותי עד לאותו רגע הייתי מאוד מכונס בתוך עצמי והרביתי בתפילות שה' ישמור עליי בתוך בית האסורים,מאוד חששתי שיתעללו בי ,שמעתי הרבה סיפורים על מקרים בבתי כלא בארצות הברית והבנתי שאני אהיה במצב לא פשוט ואפילו מסוכן,

קצת לאחר חצות הכניסו אותי לתא מעצר ,היו בתוך התא עוד שני אסירים שהיו כבר יושנים,שכבתי על המזרון ,והתפללתי קריאת שמע על המטה ,ולאחר מכן הפצרתי בבורא עולם שישמור עליי כאן,וכך למעשה לא תאמינו אבל נרדמתי,

לקראת שש בבוקר פתחתי את עיני ואני  רואה את אחד האסירים נוגע בי באצבעו קלות ומעיר אותי ,הוא אמר לי עכשיו מחלקים ארוחת בוקר ,תתן לי את הכרטיס שלך אני יביא לך את ארוחת הבוקר,

נתתי לו את הכרטיס שלי, ואכן הוא חזר לאחר מספר דקות עם המגש ,הבטתי במגש והתחלתי לסנן מה אני יכול לאכול ומה לא,יכולתי לאכול לחם וריבה שהיה עליה כשרות,

לאחר מכן לקחו אותי שוב לשופט והוא פסק לי דמי ערבות נמוכים יותר,
והחזירו אותי לבית הסוהר ,והיייתי צריך להתקשר לחברים שיעזרו לי לארגן את שאר הכסף כדי שאוכל לצאת משם,
הבעיה שמבית הסוהר בארצות הברית ניתן לעשות רק שיחות גוביינא,וניסיתי מספר פעמים לעשות שיחת גוביינא לאחד החברים שלי ,אבל אשתו לא הייתה מוכנה לקבל את השיחה ,מכיוון שלא הכירה אותי ,והייתי אובד עצות מה לעשות בתוך כדי כך ניגש אליי בחור כושי שחור ,לבוש בדיוק כמו אשה,מאופר כמו אשה ונראה אשה לכל דבר חוץ מהקול והשערות בגרון,ושאל אותי מה בדיוק הבעיה ,ובמה הוא יכול לעזור,

חששתי האם לבקש את עזרתו ,ואולי ירצה לאחר מכן איזה טובת הנאה לך תדע,אבל משהו מבפנים אמר לי תספר לו,ואכן סיפרתי לו על הבעיה שלי ,ואז הוא אמר אני כבר יסדר לך את זה,אני אתקשר גוביינא למשפחתי הם יעשו שיחת ועידה עם החבר שלך כך תוכל לדבר אתו,וכך אכן קרה ,ושוחחתי עם החבר שלי והוא הבטיח לי שתוך מספר ימים הוא יארגן לי את הכסף,ומאז לא ראיתי את הבחור(בחורה)והוא לא פנה אליי לקבלת איזה הטבה או דבר אחר,

לאחר השיחה עם חברי ישבתי על המדריגות שבין הקומה הראשונה לקומה השנייה,בית הסוהר בנוי מאגפים וכל אגף בנוי משני קומות ,בשני הקומות ישנם תאים ומקלחות,ובקומה התחתונה ישנם שולחנות למשחק ולצפייה בטלוויזיה,

האסירים בקומה הראשונה ביקשו ממני להצטרף למשחק קלפים ,ועניתי להם שאיני מכיר את המשחק,לכן לא אוכל להצטרף אליהם,וזה היה בכוונה כי חששתי שתוך כדי משחק תקרה איזה טעות ואני אוכל למצוא את עצמי ,במריבה או משהו דומה,

כאשר הבטתי לצד ימין קלטתי שבתוך אחד התאים מתנהל קרב בין שני אסירים ,הם מכים אחד בשני ללא רחמנות,ושורה של אסירים עומדים על פתח הדלת כדי שהסוהרים לא יקלטו שיש קרב בתוך התא,

לאחר קרב של כמה דקות אחד מהאסירים שנלחמו יצא מהדלת כאשר האסיר השני שכב על הריצפה,

האסיר שיצא מפתח הדלת היה גבוהה בלונדיני,מגולח ראש ,עם מבנה גוף עצום,והיה לו על החזה צלב גדול מזהב,וידיו היו עם כתמי דם,
הוא יצא מפתח החדר וראה אותי יושב על המדריגות ומייד התחיל ללכת לכיווני ,כאשר הוא מביט בי כל הדרך אליי,אני כבר נדרכתי וציפיתי לנורא מכל,נעמדתי על רגליי כאות שאיני מפחד ממנו,

ואז הוא ניגש שאל לשמי ואמר לי את שמו ולחץ את ידיי ,ואמר לי את הדברים הבאים ,(ואם זה לא השגחה אז מה כן,)אני ואתה אחים לאמונה ,אתה יהודי מאמין ואני נוצרי מאמין,וגם הנצרות באה מתוך היהדות לכן אנחנו אחים לאמונה,ואז הוא הרים את קולו בקול רם וצעק,מי שיתעסק אתו ,,,,,הוא מתעסק איתי,,,, שיהיה ברור אף אחד לא מתקרב אליו,,,,,אני הודיתי לו בחום ומאותו רגע נחה דעתי כי ראיתי שכולם חוששים ממנו,

לאחר מכן בעוד יושבי על המדרגות היום פונים אליי אסירים ומביאים לי עוגיות ושאר דברי מתיקה והיו מבקשים ממני שאתפלל למענם שייצאו מבית הסוהר ועוד כל מיני בקשות שאתפלל לשלום משפחתם וכדומה,

לאחר יומיים בבית הסוהר חלק מהאסירים קלטו שאיני אוכל את האוכל המוגש בבית הסוהר והם ארגנו מרד והפגנה מול הסוהרים,למה לא מביאים לי אוכל שאני יכול לאכול,אתם קולטים כל האסירים ללא יוצא מן הכלל ארגנו מרד והפגנה מול הסוהרים שיביאו לי אוכל,
מייד פנו אליי שתי קצינים ושאלו למה איני אוכל את האוכל,והסברתי להם ,שאני יהודי דתי שאוכל רק אוכל בכשרות מסויימת,ואיני יכול לאכול את האוכל המוגש בבית הסוהר ,והם שאלו מהיכן הם יכולים להביא לי אוכל,ונתתי להם כתובת של מסעדה כשירה להמדרין בבולטימור,ומשם היו מביאים לי אוכל בתוך מגש חתום בחותמת של הבד''צ של בולטימור,קרו לי שם הרבה ניסים ולא אוכל לספר את כולם אבל את החלק העיקרי שקרה לי בבית הסוהר הנה הוא לפניכם,

עכשיו מהו הסיכוי שאחזור לגור בדירה שעזבתי?
מהו הסיכוי שחבריי יאמרו לשוטר שהשם שמסרתי להם הוא השם האמיתי ולא מה שמופיע ברשיון הנהיגה?
מה הסיכוי שיהודי יכנס לבית סוהר בארצות הברית ולא ייתקל באוייבים?
מה הסיכוי שהומו כושי יארגן לי שיחת ועידה על חשבון הוריו,?
מהו הסיכוי שנאצי גלוח ראש,יגן עליי בבית הסוהר,?
מה הסיכוי שכל האסירים יארגנו מרד מכיוון שאין לי אוכל לאכול?(יש לציין שמרגע שקיבלתי את האוכל נפסק המרד והם לא חפשו אמתלא למרד)

אלא אם כן ההשגחה סיבבה ושידדה מערכות הטבע על מנת שאהיה בתוך בית הסוהר הזה,איזה ניצוצות קדושה היה עליי לברר שם ,איזה שליחות עשיתי שם,ואיזה שמירה והגנה הקב''ה סיפק לי בזמן היותי שם פשוט לא להאמין כי יסופר,


יום חמישי, 21 ביולי 2011

הרביעי


יונתן חיים בן התשע היה הבן הרביעי של החסיד נקי הכפיים וצח המידות זונדל שרגא רוטינפלד מקוצק, בימים שאחרי הוד אדמו"רותו הרבי מקוצק, המכונה "השרף". החלל שנפער בקוצק וגלילותיה עם הסתלקותו של האדמו"ר, הותיר את החסיד הנאמן רוטינפלד שבור ורצוץ, מה שהניע אותו לאסוף את מעט מיטלטליו רעייתו השתקנית שיינדל ותשעת ילדיו, ולנדד לעיירה השכוחה מנצ'רה, מרחק עשר פרסאות ממוסקבה. בקומץ פרוטותיו הוא רכש צריף עץ קטן, ריפד אותו בשמיכות ישנות וכמה דרגשי עץ, ויצא מדי בוקר לחפש את פת לחמו תחת כל עבודה מזדמנת. פעם קושש עצים, פעם שאב מים, פעם עסק בבניה, ליקט מעט פרוטות וחזר לתלמודו.
העניות, צריך לומר, הייתה אורחת של כבוד בצריף של רוטינפלד והיא לא עשתה שום סימן ירוק שיש לה כוונה לצאת משם. לא, שלא תטעו, רוטינפלד לא היה הדלפון היחיד בעיירה, היו כמה וכמה דלפונים גדולים ועצומים ממנו,אלא שבניגוד לשאר עניי העיר החסיד הנאמן הזה לא עשה שום מאמץ לגרש את העניות.
"ברוך השם יום יום" הייתה האימרה השגורה על לשונו ואותה נהג לשנן לבניו ולבנותיו, שהיו אומנם רזים ושדופים, אך פניהם היו צוהלות תמיד. פת חרבה ושלוה בה. זה הכול.
***
יונתן חיים בן התשע, היה ילד יוצא דופן אצל הרוטינפלדים. הוא היה שתקן יותר מאמו, מופנם ועדין ואהב את המרחבים הירוקים יותר מן החומש. למה? מדוע? ובכן יראת השמים שלו נכרה מתוך עיניו, הכבוד שהוא העניק להוריו היה מעורר השתאות, עוצמת הוויתור שלו לאחיו ואחיותיו היו נדירות, אלא שההשגחה העליונה ניתקה ממנו חוט קטן. אותו חוט שמימי דקיק המקשר בין העין למוח, ומסייע בעד הצורב הקטן להפוך אותיות למילים,מילים למשמעות, ומשמעות לחוכמה, בינה, דעת והשכל. יונתן חיים רוטינפלד לא ידע לקרוא. כל הניסיונות והשיטות עלו בתוהו. טובי המלמדים של מנצ'רה וכפרי הסביבה מהר מאוד משכו ידיהם מניסיונות הנפל. הילד פשוט לא זכר מי א', מי ב', ומה עושה החיבור ביניהם. איפה הוא, ואיפה הקריאה. לא קרב זה אל זה יומם ולילה.
צער זעיר וצורב קינן תדיר בלבו של יונתן חיים, בעודו מביט באחיו הקטנים והגדולים המשננים משניות ובולעים דפי גמרא. למזלו הטוב, זכרונו היה סביר למדי, מה שעזר לו לנהל עמם מעת לעת ויכוח הלכתי כזה או אחר.
את היער הוא אהב, והיער אהב אותו. שם הוא היה חושף את צפונות ליבו ומעתיר לריבונו של עולם.
"אבא שבשמים" היה מעתיר הילדון, "אני כל כך אוהב אותך. אתה כל כך דואג למשפחה שלנו. תמיד יש לי פרוסת לחם לאכול, אחת בבוקר ואחת בערב. אבא מצליח כל שבוע להביא כמה דגים לשבת. ולא אכפת לי לישון על הרצפה בלי שמיכה. אני הרי אף פעם לא מתלונן שקר לי. העיקר שלאחים שלי יהיה חם. אני שבע כשהם שבעים, חם לי כשלהם חם, ואתה רואה ריבונו של עולם, אני לא מבקש גם בימי הצינה ללכת עם גרביים. את הגרביים שלי אני נותן לאחי הקטן שימעל'ה שיהיה לו חם ברגליים עם שתי זוגות. כמו שאומרים, כשחם לו, אז גם לי חם. ויש לי אמא טובה ואבא צדיק, ואני כל כך אוהב את הצריף היקר שלנו, ואני אף פעם לא מתלונן. אתה מכיר אותי אבא שלי בשמים... אף פעם לא ביקשתי בשביל עצמי, רק בשביל אחרים. ביקשתי שהאחים שלי יהיו בריאים וחזקים ושלאמא שלי יהיה כוח לטפל בנו, שלאבא תהיה עבודה מזדמנת להביא לחם ושיישאר לו זמן ללמוד. ועכשיו חורף קשה, ויש המון שלג והדרכים סתומות, ועוד שבוע תשרי, ראש השנה ואחר כך חג הסוכות, אני מתחנן ריבונו של עולם שתעשה לנו נס, ושנשיג אתרוג לתושבי העיירה. שמעתי שהגבאי שלנו פייבל נתן מורביץ אומר לרב העיירה שמעון מאיר בלום שבינתיים אין באופק אתרוגים. אירופה מושלגת אמר הגבאי... והרב קימט את מצחו והיה נורא מודאג... אז אנא, מלך מלכי המלכים, כל העולם שלך ובידך. בשבילך לשלוח לנו אתרוג זה כהרף עין".
כך שוחח עם הריבונו של עולם, בנו הרביעי של זונדל שרגא רוטינפלד. ואם שמתם לב או לא, למרות ליבו השבור על כי דעתו אינה משגת את אומנות הקריאה, הוא לא איזכר בשמץ את שאיפתו לקרוא. טוב לו לינוק הזה, כשטוב לאחרים. מאיפה שואב המתוק הזה תעצומות נפש להתפלל עבור אחיו, בני עמו, ולא בעבור עצמו. אפילו לא קצת בעבור עצמו??? לא ברור.
***
רב העיירה, הרב שמעון מאיר בלום, היה מודאג, ודאגה זו היה לה על מה לסמוך. שבוע לפני חג הסוכות הונחו בביתו לולב הדסים וכדי ערבות, שהגיעו בדרך לא דרך מכפרי הסביבה המושלגים. אבל אתרוג?
הגבאי המסור פייבל נתן מורביץ החזיק בידו את קופת הברזל של בית הכנסת ושפך אותה לעיני הרב. "כבוד הרב, הצלחנו לאסוף ולהתרים 532 רובלים. סכום עתק, וכל הכסף הזה נועד, אם כבודו יתיר, לרכישת אתרוג מהודר לתושבי עיירתנו".
הרב בלום עצם את עיניו ולחש "זה סכום עצום. באמת דמיוני. אבל מצוות ארבעת המינים היא מצווה עוברת. יש לנו בעיירה לפחות 350 יהודים בוגרים שמחויבים לנענע לולב מדאורייתא, ועלינו כמנהיגי ציבור לעשות הכול כדי לזכותם במצווה..."
הגבאי מורביץ גרד פדחתו במבוכה: "כבוד הרב, מה לא ניסיתי, עם מי לא דיברתי, הפכתי עולמות. כמה עשרות אתרוגים הגיעו מצפון אפריקה ונחטפו ע"י הקהילות הגדולות במחירי עתק. אתרוגים ספורים ממש הגיעו מארץ ישראל ונרכשו על ידי עשירי היהודים לטובת קהילותיהם. והחורף עדיין קשה... שמעתי שיש סוחר גוי שהצליח לייבא מספרד כמה אתרוגים, אבל אין לי מושג איפה למצוא אותו..."
הרב בלום לחץ בחמימות את ידו של הגבאי היקר שלו ואמר: "ידידי, לא ימנע השם הטוב להולכים בתמים. לא נותר לנו אלא להתפלל לרווח והצלה ואתרוג יגיע מהיכן שיגיע..."
***
לסוחר המומלח ולדימיר שייגץ אצה הדרך. היה לו חש ריח עסקי נדיר. הוא ידע לאתר מחסורים ולאלתר פתרונות מרהיבים, מן הגורן ומן היקב. הוא שלח ידו בכל מכל כל. החל משיווק תכשיטים, עבור לכלי זכוכית וכלה בעצי הסקה. גם השנה חושיו היו מפותחים להפליא. "היהודים זקוקים לאתרוגים", לחש לו החוש השישי - העסקי שלו.
עוד לפני שהחורף האירופאי הרוסי העצבני פרש כנפיו הוא שעט על מרכבתו עם שני סוסיו החסונים לכיוון ספרד. לדאבון לבו בספרד ופורטוגל הקיץ היה חמסיני ושרבי, מה שפגע קשות ביבול האתרוגים. התנובה הייתה דלילה מאוד. לאחר מאמצים עילאיים הוא הצליח לרכוש ארבעה אתרוגים יפהפיים במחיר יקר למדי ודהר כנשוך נחש לאירופה ההולכת ומלבינה. הלך לו לא רע, לשייגץ הזה, הוא הצליח למכור שלושה אתרוגים על הדרך, במחירים דמיוניים ועשה רווח של אולי אלפי אחוזים. הראשון נקנה ע"י קהילת ברלין, השני על ידי פרנסי העיר בפראג ואת השלישי רכש הגביר החסיד עתיר הנכסים נחמן גבירץ. האתרוג הרביעי היה מונח אחר כבוד בכרכרתו המפוארת, עטוף בחוטי פשתן ושוכב לו כתינוק קטיפתי בקופסת נחושת מעוצבת להפליא.
ולדימיר שייגץ היה מספיק נכלולי ומיומן לחקור ולגלות כי בשנה חורפית שכזו, שהשוק שומם מפרי עץ הדר, תעריף האתרוגים ערב החג יאמיר לסכום הנוגע בעולם האצילות. והאתרוג הרביעי שלו עשוי להימכר במוסקבה ב5000 רובל לפחות. בקיצור, כל העסקים שלו בעשור האחרון יחווירו לעומת עסקת האתרוגים הפנטסטית שהוא עשה החורף עם ארבעה אתרוגים צהבהבים מספרד. שלושה כאמור כבר נמכרו בהון עתק, הרביעי בדרך למוסקבה.
***
עוד יומיים חג הסוכות.
יונתן חיים רוטינפלד צעד לתוך היער על גבי החריצים העמוקים שנחרשו על ידי גלגלי העץ של הכיכרות שחלפו ביעף לתוך מעבה היער בדרך למוסקבה. הייתה זו עוד צעידה אחת מיני רבות לכיוון מעבה היער
. שם הוא נהנה לטפס על עץ הצאלון הענקי, להתיישב על אחד מענפיו העבים ולהביט אל הנוף הפראי והבראשיתי בעולמו של מי שאמר והיה העולם.
משק הגלגלים המתקרבים משך את תשומת ליבו של הילד. הפעם הרעש היה חזק מתמיד, שקשוק הגלגלים כמעט החריש את אוזניו. עיניו לא הטעו אותו, הסוסים השחורים הללו היו גבוהים וחסונים ממה שהכיר עד כה, הם דהרו ממש כמו איילות. הכרכרה השחורה - העטופה בבד קטיפה הדור עליו היה רקום נזר של זהב - כמו עפה באוויר. לא פלא, הסוחר ולדימיר שייגץ מיהר להגיע למוסקבה לפחות חצי יום טרם התקדש החג, והארנק שלו ידע היטב למה.
תוכניות לחוד, מציאות לחוד.
יונתן חיים לא האמין למראה עיניו.באחד המדרונות המעוקלים שעטו הסוסים בקצב שיא, אך לפתע הכרכרה איבדה שיווי משקל, אחד מגלגליה נשמט לו, וההתהפכות המסוכנת לא איחרה לבוא. ולדימיר שייגץ שחשב לעשות הון מן האתרוג הרביעי שלו, הועף מן הכרכרה כמו ברווז שחוט, וגופו המסורבל הוטח בתנופה על גבי אחד הסלעים החדים. זעקותיו של שייגץ פילחו את האוויר היער במשך דקה ארוכה. עד שהשתתק. שקט מקפיא שרר באוויר.
יונתן חיים מיהר לרדת מן העץ ורץ כל עוד נפשו בו לכיוון הסוחר הפצוע. הסוסים חרחרו להם כאובים על הארץ והכרכרה הייתה מוטלת על צידה. יונתן חיים הבין בהגיונו הבריא שעל כתפיו מוטלת מצווה חשובה. להציל חיים. הוא הניח את ידו הקטנה על ליבו של הסוחר, והלב אכן פעם. הוא חיטט בכרכרה וגילה מגבת ובקבוק מתכת ובתוכו מים. הוא החל לנגב את פניו של הסוחר מן הדם וניסה להשקותו בעדינות. אחרי דקה או שתיים פקח שייגץ את עיניו וראה את פני המלאך המאירות של הילד היהודי שניסה להחיותו. הוא חייך לעברו והצליח להוציא כמה משפטים. "חמודי, תודה לך. תשקה אותי מים. חבוש את ידי השותתת ותעזור לי להתיישר, ורוץ מייד לעיירה שלך להזעיק עזרה".
אין כאן מקום להאריך. הצדיק הקטן עשה את המוטל עליו בזריזות ובחריצות ותוך פחות משלוש שעות היה ולדימיר שייגץ שכוב וכאוב באחד החדרים הצרים בצריף החביב של הרוטינפלדים, לוגם כוס תה מהביל וחבוש יפה יפה מכל הצדדים כדי להקל מעליו את שברון הצלעות. מוסקבה נראתה לו רחוקה מתמיד.
יונתן חיים לא עזב אותו. הוא החזיק בידו ספר תהילים והתפלל לרפואתו. כזכור לכם, הוא לא ידע לקרוא. הוא אמר את הפרקים בעל פה והתפלל לרפואתו. "תודה תודה" מלמל הסוחר הגוי, "אתם אנשים נפלאים... בזכות הבן שלכם יצאתי חי מן התאונה" אמר לחסיד רוטינפלד שהגיש לו פרוסת לחם שחור טבולה בשמן.
הסוחר הפצוע סימן לפתע ליונתן חיים לגשת אליו ולחש כמה מילים על אוזנו...
***
יונתן חיים רץ כאיילה שלוחה בחזרה ליער, חיטט בין מטלטלי הכרכרה ההפוכה וגילה שם את התיק האבוד.
תוך שעה קלה הגיש אותו לולדימיר שייגץ שנרגע במקצת ממכאוביו. השייגץ פתח את התיק. מאות שטרי כסף ומטבעות היו שם. לפתע הוא שלף קופסת נחושת ואמר: "ילד חמוד שלי, קח את זה. זה אתרוג, אתם בטח זקוקים לאתרוג".
עיניו של יונתן חיים נפערו בתדהמה, התפילה שלו התקבלה. תושבי מנצ'ורה יקיימו את מצוות לולב. יש אתרוג!!! איזה שמחה! יש אתרוג!
"כמה זה עולה לנו?" שאל הילדון. "חח..חחח..חחח.." צחק הסוחר, "זו מתנה ממני אליך. מ-ת-נ-ה! אתה נתת לי את חיי במתנה. אלמלא טיפלת בי הייתי מאבד דם ומת שם מקור ומחוסר דם, בלב היער. החיים שלי שווים יותר מאתרוג ואני לא כפוי טובה". יונתן מאיר הודה לולדימיר שייגץ, אחז את קופסת הנחושת בידיו ורץ חסר נשימה לכיוון ביתו של הרב בלום. הרב בלום הביט באתרוג מכל צדדיו ואמר, "ממש נס. זה אתרוג מהודר... אין לו מחיר" מיד אח"כ נכנס הגבאי מורביץ ונעמד המום. על אתרוג מדהים כזה הוא לא חלם בשיא האופטימיות שלו. השניים היו נסערים מהשתלשלות האירועים, כיצד ההשגחה העליונה זימנה את ולדימיר שייגץ ליער סמוך לעיירה, עם האתרוג האחרון שלו, כשפניו למוסקבה. נו, נו מוסקבה תצטרך למצוא לעצמה פיתרון אתרוגי אחר. מי יודע, אולי בחסדי השם הגיע לשם אתרוג.
"שלם לו" הורה הרב בלום למורביץ.
הגבאי מורביץ הכניס 532 רובל לתוך שקית בד ואמר ליונתן חיים: "הקהילה אספה את הכסף הזה לטובת אתרוג. זה שלכם, זה בטח יעזור לאבא שלך..".
בצעדים כושלים נכנס יונתן חיים הבית עם שקית הבד הגדושה וניגש לאביו, לספר לו על המתנה שקיבל מן הסוחר. "אבא", הפטיר הילדון, "הרב בלום אמר לגבאי מורביץ לשלם לנו על האתרוג, יש כאן 532 רובל שאספה הקהילה לטובת המצווה..." נימה של אכזבה התגנבה לקולו של הילד. החסיד הטהור ז'ונדל שרגא רוטינפלד היה זקוק לכסף הזה יותר מאוויר לנשימה. היו פה כמה נדוניות יפות ובגדים חדשים ואפשרות לעבור לבית מאבן, ואפילו אפשרות להשכיר חנות קטנה. אבל חושיו של החסיד רוטינפלד לא הטעו אותו, הילד שלו, הצדיק האדיר הזה, לא אהב את הכסף שניספח למצווה הזו שנפלה לידיהם מן השמים. הילד שידר "בלי מילים" שלא נוח לו לקבל תמורה על מצווה עצומה זו. "לך בני, לך לרב בלום, ותגיד לו שאבא שלך לא מוכר מצוות בכסף. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את שכר המצווה לעולם הבא. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את השמחה הזכה של תושבי העיירה מקיום המצווה, על פני כל הנאה גשמית של 532 רובל".
עיניו של יונתן חיים אורו. החיוך המתוק שקנה שביתה על פניו היה החותמת הניצחת על כך. מצוות ותפילות לא מוכרים בכסף. גם לא בכסף גדול...
אוזניו של הסוחר המומלח שייגץ, מעבר לכותל, שמעו את הכול והוא נתן לגימה אחרונה מכוס התה הדליל שהגישו לו.
***
"אבא לא רוצה כסף על האתרוג. אבא אמר לי שמצות לא מוכרים בכסף, והוא רוצה את שכרו לעולם הבא... הנה הכסף כבוד הרב בלום" אמר הילד לרב העיירה כשעיניו מאירות מאושר, והניח את שקית הבד על שולחנו.
דמעות צלולות ניקוו בעיניו של הרב בלום. ניסיונו רב השנים בהבנת נפש האדם ובעיקר נפש מאות הילדים שחינך ולימד בעיירה, לא הטעו אותו. הוא הבין יפה מאוד שהחסיד רוטינפלד זקוק לכסף אלא שבנו המיוחד הזה, הוא הוא ששידר לאביו חוסר שביעות רצון מן המתת. הוא ניגש אל יונתן חיים רוטינפלד, ליטף את פאותיו, נישק אותו בחום על מצחו ולחש: "הוי ריבונו של עולם, הוי ריבונו של עולם, גם אם לא היה לנו אתרוג בחג הסוכות, הרי הילד הטהור הזה, הוא האתרוג האמיתי שלך".
***
בלילה שטרם החג נצצו כוכבים כפי שלא נצצו מעולם. יונתן חיים נרדם תשוש על ריצפת הצריף עטוף בשמיכה דקה. והנה בחלומו הוא רואה אתרוג ענק צהוב ומאיר באור יקרות ניצב באמצע השמים, וממנו משתלשלים חוטי פשתן זהובים. מיליוני חוטים זוהרים יורדים לכיוון צמרות העצים במעבה היער. יונתן חיים טיפס בחלומו אל צמרת העץ, שלח ידו ותפש באחד החוטים... אלא שבאותו שנייה הוא איבד, בחלומו, את שיווי משקלו והחל לצנוח מצמרת העץ לכיוון הארץ. האאאאאאאאאאא, הצילו!!!! זעקה גדולה בקעה מגרונו, וזיעה קרה כיסתה את כל גופו. אמא שיינדל אחזה נר בידה ניגשה אליו ליטפה את מצחו של בנה, וחיבקה אותו בדאגה."אמא", לחש הזאטוט, "איפה החומש???" שיינדל הגישה לו את החומש ויונתן חיים דפדף בו לאור הנר והתחיל לקרוא: "בראשית ברא אלוקים..." יונתן חיים קורא, בקול צלול וללא גמגום, הוא מבין, הוא קולט. הו, הו, איזו שמחה לילית רוגשת בבית משפחת רוטינפלד, הבן הרביעי שלהם הצליח לקבל את האתרוג הרביעי של הסוחר ולדימיר שייגץ וקיבל במתנה מן השמים את החוט השמיימי המקשר בין העין למוח, ההופך אותיות למילים ומילים למשמעות.
סוכות מאושר בבית הרוטינפלדים.
***
במוצאי שמיני עצרת התאושש הסוחר ולדימיר שייגץ וחזר לאיתנו. סוסיו אף הם חזרו לתפקודם הרגיל והיה מי שדאג לתקן את כרכרתו. הוא הודה במילים חמות לחסיד הצדיק שרגא ז'ונדל רוטינפלד ולחץ
 בחמימות את ידו של מיטיבו הקטן יונתן חיים. "תודה לכם, אתם אנשים טובים", הודה שייגץ.
רק אחרי שהכרכרה נעלמה מן האופק הבחינו בני הבית כי הסוחר שכח את תיקו בחדר הצר.
"מי יכול לרדוף אחריו? מי יודע לאן הוא נוסע?" שאלו בני הבית בצער.אמא שיינדל הביטה וראתה קלף מגולגל מבצבץ מתוכו. הוא שלפה אותו וקראה מילה אחרי מילה בהטעמה: "השארתי לכם בתוך התיק 532 רובל במתנה ואתם בטח מבינים למה. בהוקרה רבה, ולדימיר שייגץ".
ולא נחטא לאמת אם נגלה לכם שברק של שמחה והודיה להקב"ה נצנץ מעיניו הבהירות של החסיד נקי הכפיים רוטינפלד.


שלח לחמך...


ארשת פניו של ד"ר יונתן מרגלית, לא בישרה טובות.
שבועיים צפופים של מריטת עצבים עברו על חגי מרציאנו, אברך כשרוני מבאר שבע עד לרגעים הללו, כדי לשמוע מה בדיוק מימצאי הבדיקות. החיוך המאולץ שנמרח על פני הדוקטור, היה מזוייף ושחרורי כמו דולר שצולם בפאקס. חגי ציפה – אם כן – לנורא מכל... וזה אכן הגיע.
"חגי יקירי" אמר ד"ר מרגלית "אתה כבר מבין... על פי בדיקות המעבדה החוזרות ונישנות מדובר בשורה של התקפות ממאירות בשני איברים פנימיים... ישנן גם גרורות... אני חייב לעדכן אותך בכל הפרטים, אבל גם לחזק אותך, שהיו דברים מעולם, ויש כאלה שיצאו מזה".
חגי חש שעולמו מתרסק עליו, הסחרחורת איימה לגרור אותו לעלפון, הוא נשען על כסאו, וביקש כוס מים.
"ראה חגי" החל ד"ר מרגלית ללטפו במילים חמות "אהיה הגון איתך. מכיוון שמדובר בצורך לבצע ניתוח מקצועי ורגיש ברמה בלתי רגילה, לא כדאי לעשות זאת בישראל, אין למנתחים שלנו נסיון מספיק של כריתת האיברים הללו, ושתילת איברים מלאכותיים חדשים במקומם. לא הייתי ממליץ לסכן אותך...".
חגי ברך "שהכל נהיה בדברו", בהה בתקרה ושאל, אז מה אתה ממליץ דוקטור? מי המנתח הטוב בעולם למקרה הרפואי שלי?
ד"ר מרגלית חשב לרגע והשיב: "את הסטאז' שלי עברתי במרכז הרפואי באוהיו ארצות הברית, הכרתי שם פרופ' גוי, אציל נפש, והוא מנתח מספר אחד בעולם לתופעה הזו. רצוי שתתעניין גם אצל אירגוני הרפואה כאן בארץ, אין לי ספק שתקבל סימוכין להמלצה שלי... שמו פרופ' יוהן ואן דינץ, הוא הולנדי במקור, אך 30 שנה הוא עושה חייל כמנתח בארה"ב".
ד"ר יונתן מרגלית חיבק ארוכות את האברך הצעיר ואיחל לו בריאות שלמה מעומק הלב, בחודש האחרון נירקם קשר אמיץ וחמים בין שניהם.
תודה דוקטור, אני יהודי מאמין ברמ"ח איברי ושס"ה גידי, ומי שנתן לי את החיים, הוא גם מי ששלח לי את המחלה הארורה, והוא גם מי שיבריא אותי, ואתה ד"ר מרגלית שליח טוב לרפואתי, ומי יודע אולי גם פרופ' ואן דינץ הוא השליח הנוסף. תתפלל עלי...
* * *
כל עסקני הרפואה בישראל המליצו פה אחד וללא מחלוקת, המומחה העולמי למחלה הנוראה שמקננת אצל חגי מרציאנו, הוא פרופ' יוהן ואן דינץ, הנמצא במרכז הרפואי הגדול באוהיו.
לחגי כבר לא היה ספק, הוא יפקיד את עצמו בידי המנתח ההולנדי, ויהיה המחיר אשר יהיה. התיק הרפואי נשלח באימייל, והתגובה לא איחרה לבוא, באנגלית רהוטה, אך לקונית.
"לכבוד מר חגי מרציאנו.
ד"ר ואן דינץ עיין במימצאים ארוכות, הוא בחן את הצילומים, ולאחר התייעצות עם מומחים נוספים קבע כי יש לבצע כריתה של האיברים הנגועים והשתלה של שני איברים מלאכותיים. סיכויי ההצלחה 50%-50%.
עלות הניתוח: מנתח 50,000 דולר.
שרות בית החולים כולל חדר ניתוח, תרופות ושיקום 30,000 דולר, סה"כ 80,000 דולר. אנו מאחלים לך רפואה שלימה וממתינים למידע נוסף".
* * *
משפחת מרציאנו יצאה למסע גיוס הכספים במלוא המרץ. התורם הראשון היה ד"ר מרגלית. חגי עצמו לא התבייש ועבר במשך שבועיים עם תיקו הרפואי והמלצת רבנים מבית כנסת אחד למשנהו. הוא התגבר על החולשה והבושה, החיים שווים להתבייש בשבילם. בסופו של יום נאספו 30,000 דולר בלבד. חסרים עוד 50,000 והזמן דוחק. ד"ר מרגלית בתושייתו עדכן את בית החולים באוהיו שהסכום כבר נאסף, וביקש שיקבעו עבורו תאריך מיידי לניתוח. תוך 24 שעות קיבלו תשובה באימייל: יש לנחות ביום ג' בשבוע הבא בארה"ב ולהגיע לאישפוז מיידי בביה"ח.
וכסף מנלן??? שאל חגי.
"נעביר להם 30,000 דולר בשלב ראשון "השיב דוקטור מרגלית, והוסיף "ידידי חגי, דווקא אתה הצדיק מבין שנינו, נכון? ובכן, מי שדאג ל- 30,000 דולר, הוא ידאג לשאר. עכשיו טוס לרפואה שלמה".
חגי מרציאנו נחת באוהיו עם אחותו הבכורה – כרמית – ואושפז מיידית בבית-החולים . פרופ' יוהן ואן דינץ קידם את פניו במחלקה, בחיוך שופע אופטימיות.
"הו אתה מישראל, כמה נחמד. אל תדאג אתה בידיים טובות, ואני מאד מקווה שתוך יומיים אתה כבר תהיה בריא... אני גם מודה לך על הזכות שבחרת בי כמנתח שלך". דברי ואן דינץ.
חגי היה המום. הלבביות של הפרופ' הגוי, נסכה בו כוחות עצומים, והמון אופטימיות. עננה אפורה ודי קודרת העיבה על מצב רוחו – הכסף.
אחותו כרמית ליטפה את ידו ולחשה לו "חגי אל תדאג לכסף, הגעתי לכאן עם כרטיס האשראי שלי, ועל דעת בעלי, אנחנו בתהליכי מכירת הדירה שלנו, העיקר שתהיה בריא".
ליבו של חגי נרעד. כרמית ובעלה הם קשיי יום, שרכשו דירה קטנה באחת השכונות בבאר שבע עם המון הלוואות, וגידלו בה את ששת ילדיהם.
לא הייתם צריכים למשכן את חייכם בשבילי, לחש חגי לאחותו... יש לכם ששה ילדים לגדל.
"אתה בן תורה" ענתה כרמית "אנחנו רוצים אותך חי ובריא. בעלי אמר שאתה אברך מוסר נפש על תלמודך ושהוא מוכן לרעוב העיקר שתהיה בריא, בעלי אמר לי שבזכות המצווה הזו, כל ילדינו יהיו צדיקים ותלמידי חכמים...".
ואז הגיע אחות חדר הניתוח והכניסה לשם את חגי לניתוח הגורלי.
* * *
אחרי שש שעות נפתחה הדלת. כרמית היתה תשושה מקריאת תהילים ותחינות. פרופ' ואן דינץ יצא לקראתה ודיווח בקולו המלטף "או-קי. הכל בסדר. הוא הועבר להתאוששות. עפ"י נסיוני השיקום יהיה מהיר, מחר בצהריים הוא יחזור להכרה, שעתיים אחר כך נפגש לשיחת סיכום. חשוב שתדעי, הממצאים היו אומנם חמורים, אך בפועל המצב היה טוב יותר... הוא יחיה ויאריך ימים".
... ודמעות של אושר שטפו את כרמית.
* * *
למחרת בצהריים.
חגי היה כבר פקוח-עיניים מזה שעתיים. הוא ואחותו המתינו בקוצר-רוח לבואו של הפרופסור. בשעה שלוש בדיוק פתח פרופ' ואן דינץ את הדלת והתיישב. הוא פתח את תיק הג'יימס-בונד שלו ושלף משם... אלבום תמונות ישן ומרוט.
"תראו מיסטר חגי והגברת כרמית, אני הולך להראות לכם עכשיו כמה תמונות". בתמונה הראשונה הם הבחינו היטב בפניו של הפרופ' צעיר לפחות ב- 35 שנה, כשמאחוריו קרונות רכבת.
"נכון זה אני בן 22 אוחז בידי תיק אישי, ובתוכו תעודות על השכלתי הפורמלית בהולנד, ועל שנתיים ראשונות של לימוד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת בניו-יורק. חצי שעה לפני הצילום, נכנסתי לבנק המרכזי ופדיתי צ'ק שנתן לי אבא שלי ע"ס 65,000 דולר. אלו היו כל חסכונותיו של אבא. כסף זה צריך היה לשמש אותי למימון הלימודים בארה"ב וכן למימון מגורי וכלכלתי במשך השנים הבאות, עד לקבלת תואר הדוקטור. את חלקו הייתי אמור להפקיד בבנק באוהיו והשאר לשלשל לקופת האוניברסיטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל שעה אחרי הצילום ירדתי מן הרכבת, כמו הלום קרב. התיק כבר לא היה בידי, וחלומותי נטרפו. עכשיו אני בארה"ב בלי כסף, בלי עתיד, ואין לי למי לפנות".
וכאן שלף פרופ' ואן דינץ תמונה נוספת, והפעם הוא מחובק עם יהודי נמוך קומה ועטור זקן קצוץ, על רקע תחנת משטרה.
"סבא אלברט!!!" צעקו חגי וכרמית "מה עושה איתך סבא אלברט זכרונו לברכה...".
"אכן כן, סבא שלכם אלברט מרציאנו הבחין בתיק הנטוש שברכבת, ולפני ששודדי רובע הארלם השתלטו עליו, תוך שהוא חוטף כמה חבטות הוא הצמיד אותו לגופו והעביר אותו לתחנת המשטרה הדרומית בניו-יורק והמתין שם חמש שעות, עד שהגעתי לשם מיואש וחסר תקווה".
"התחננתי לפניו שיקח כמה אלפי דולרים כאות הוקרה, כמתנה, כצדקה, אבל אלברט סירב – אנחנו יהודים שעושים מצוות לא בשביל לקבל שכר – הוא אמר לי – אני, שמח שטוב לך, ותוכל להיות רופא. ואז לפני שנפרדנו הוא אמר לי – יוהן אם פעם תהיה דוקטור חשוב וגדול, ויגיע אליך יהודי חסר כל שיזדקק לחסדיך, תזכר בי, ותגמול איתו חסד, והיה זה שכרי... המקרה הזה מתועד אצלי ורשום כאן. אני מתעד כל חוויה בחיי. תאמינו או לו חגי וכרמית, ניתחתי כבר מאות יהודים בקריירה שלי ועשיתי הנחות גדולות, גם כשלא ביקשו ממני. ולפני כחודש כשראיתי באימייל את השם חגי מרציאנו, דלקה אצלי נורה מהבהבת... אולי מדובר בקרוב משפחה של אלברט... ערכתי בדיקה טלפונית עם ישראל ולשמחתי לא טעיתי".
הפרופסור שלף מכיסו את כרטיס הויזה של כרמית ולחש באוזנו של חגי "יקירי, סבא שלך אלברט מרציאנו זכרונו לברכה, כבר שילם על הניתוח. תודה ושתהיה לי בריא".

הנהג החטוף

מוגש באדיבות העיתונאי הרב קובי לוי - 050-5383822, מתוך סדרת ספריו "העיתונאי"
ידיד נפשי המוהל המפורסם במקומותינו רבי אברהם סילם, היה נירגש כשקיבל לידו את ספר הביכורים שלי "השאלה התשובה העתונאי" עם הקדשה לבבית בכתב ידי על הכריכה. מעבר להיותו ידיד יקר, הרי שאחד מן הסיפורים המרגשים בספר הקודם שייכים לו "אברהם כפול שלוש" שם הסיפור, אך לא בו עסקינן.
"הרב לוי, אני ממש מרוגש מן הספר, אבל האמן לי, לקראת הוצאת ספרך הבא, אתה חייב לשבת איתי שעה-שעתיים ואני מעמיס עליך סיפורים מדהימים שאוזן לא שמעתן מהר סיני ועד היום. יד ההשגחה המפליאה, הסובבת סביב עיסוקי כמוהל היא מעל ומעבר לכל דמיון. אך כרגע ערב שבת, הזמן קצר והמלאכה מרובה...".
רגע, רגע, רבי אברהם – הרגעתי את סערת רוחו – פטור בלא סיפור, אני לא זז.
מחוץ לרכב הממוזג שרר שרב מהביל ומבהיל, חום ישראלי כבד, המצריך מזגן 24 שעות ביממה. הרב סילם הפעיל עד למקסימום את המזגן ברכבו ואמר: "בבקשה קבל סיפור נדיר ביופיו, מופלא בהשגחתו, המעלה בי בכל פעם שאני נזכר בו תזזית של שמחה, התרגשות ומתח...".
***
"ובכן, באחד מימי הקיץ לפני כשש שנים הייתי אמור למול מספר לא מבוטל של תינוקות כן ירבו, בשפע בריתות בק"ק נתניה ובסביבתה. מדובר בקצב לא פשוט הדורש ממני זריזות ומיומנות. "פרו ורבו" ברוך הוא וברוך שמו, שעם ישראל הולך ופורץ ימה וקדמה צפונה ונגבה... ואני לא המוהל היחיד שהייתי עמוס באותו יום בעבודה... פגישה אחרי פגישה עם אליהו הנביא, תמיד נעימה ונושאת בחובה תחושה עילאית של חן וחסד. בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא גואל, ומי מבשר על ביאת משיח צדקנו? אליהו הנביא זכור לטוב.
"היה זה באחד מימי השרב, של חודש אלול, את הברית הלפני האחרונה עשינו באולם באזור התעשיה הצפוני בשעה 19:00, כלומר שבע בערב, כאשר שקיעת החמה 19:15. עוד 15 דקות לשקיעה. הברית האחרונה היתה אמורה להתקיים בשכונה הדרומית של העיר, קרית נורדאו בבית הכנסת "אליהו הנביא" ונותרה לנו פחות מרבע שעה להגיע לשם. עלינו בזריזות על מכוניתי, עוזרי המיומן והצדיק רבי יעקב ואני, ושעטנו לכוון כביש החוף. טרם עלותינו לגשר הצפוני המוביל לכביש החוף, חשתי שההגה כבד ואינו מגיב. חששתי מפנצ'ר... עצרתי בשולי הכביש, ירדתי מן הרכב, הצצה מהירה אימתה את חששותי, ואכן – השם ישמור – הגלגל הימני-קדמי העלה עשן מן החיכוך עקב התקר. הבטתי בשעון, ופעימות לבי החלו לנסוק. הרגשתי שהרקות שלי מכות בי בהתרגשות... נותרו לי בקושי 10 דקות להגיע לקרית נורדאו, הרכב מפונצ'ר, עד שאזמין מונית, עד שהיא תגיע, מדובר בזמן יקר... אחרי השקיעה אסור למול. אין מלים בלילה, ונכנסנו כבר ליום התשיעי. מבטי האכזבה של ההורים והאורחים החלו לצלוף בי בדמיוני, ובשניות הלחוצות הללו חיפשתי נואש אחרי פיתרון ניסי... אך מאחר והיה ברור לי שלא ינחיתו לי את המלאך גבריאל מן השמים כדי להטיסני במשק כנפיים עד לבית הכנסת "אליהו הנביא" הייתי חייב לייצר לעצמי את המלאך הזה...
"כן רבי קובי, יש מלאכים בשמים, אבל יש מלאכים גם בכבישים. נעמדתי במרכז הכביש, והנהג המבוהל שהגיע למולי החל לצפצף ארוכות. הוא חשש שכנראה מדובר באדם לא יציב בנפשו. סימנתי לו לעצור. הוא עצר. נכנסנו רבי יעקב עוזרי הנאמן ואנוכי למכוניתו, וביקשתי ממנו: סע צדיק שלי, סע... אתה לא עוזב אותנו... אתה חייב לעזור לנו...
"הנהג היה המום. מי אתם?! מה אתם רוצים ממני?! מה פתאום נכנסתם בלי רשות למכוניתי?! אולי אתם שודדים... תעשו לי טובה רדו מן הרכב...!!!
"סע!!! שאגתי... תן גאז, אני כבר מסביר לך מה ולמה. רד מן הגשר ימינה, היכנס לכביש החוף סע דרומה 7 ק"מ, ומשם בזריזות לשכונת קרית נורדאו, אני מוהל, יש לי ברית מילה שם, עוד 9 דקות שקיעה, תבין אותי מכוניתי התפנצ'רה, הקב"ה שלח אותך אלי, כי אתה המלאך שלי...
"זיק של חיוך ניצת בעיניו של הנהג שהיה חילוני למהדרין אבל עם לב חם: "אתה מוהל? הו, הו, זה כבוד בשבילי להסיע מוהל בשביל מצוות ברית מילה".
"והוא לחץ על הגאז. עוד איך לחץ על הגאז. מכוניתו החדישה כמו ננערה מן ההלם וטסה במהירות לכוון היעד המבוקש. באותן דקות שנידמו לנו כמו נצח, עסקנו רבי יעקב ואנוכי באמירת פרקי תהלים ובתחינה לפני הקב"ה, שהמשימה תצלח בידינו ונצליח להגיע לפני השקיעה לתינוק הזערורי הממתין בקוצר רוח להיכנס לבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני... השמש נטתה מערבה וצבעה הפך כתום, קרני אור אדומים החלו להבליח מן הים. פחדתי להביט בשעון. עצמתי עיני, ואמרתי: ריבונו של עולם, לא ביקשתי את המלאך גבריאל, אבל אין לי ספק שהיהודי החביב הזה שמחזיק בהגה רוצה לזכות במצווה, והתינוק המתוק גם הוא שואף לבריתו ביום השמיני, והוריו בוודאי מצויים במתח נורא, שלא יגרם להם שברון-לב. עשה למענם אם לא למעני. לפתע חריקת בלמים. אני פוקח עיניים ולמולי בית הכנסת "אליהו הנביא". אני מביט בשעון: נותרו עוד ארבע וחצי דקות לשקיעה. אני ורבי יעקב שועטים מן הרכב. והרצים יצאו דחופים לבית הכנסת. השקטתי תוך שניות את הרוחות הנרגנות, ותוך דקה וחצי התינוק היקר נכנס בדלת הקדמית לעם היהודי, נימול כדת וכדין, כשאנו מזמרים בכל פה, הילד יהא רענן בצל השם יתלונן... בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל... ואכן הרגשתי כמי שזוכה לגאולה השלמה...
סיפור נחמד רבי אברהם, הפטרתי לעבר ידידי הוותיק, אבל דומני שהעיקר חסר מן הספר...
"רגע הרב לוי, הסיפור עוד לא התחיל, זה רק היה הפתיח.
מעניין לאן אנו שועטים עכשיו? שאלתי.
יצאנו מבית הכנסת והותרנו את בני המשפחה לאכול ולשמוח. רצינו להזמין מונית... אך הנה אני מבחין בחוץ ב"נהג שלנו", זה שחטפנו אותו בעל-כורחו באמצע נסיעתו. "בואו עלו, אחזיר אתכם לרכב, או לכל מקום שתרצו" הוא קרא לי. עלינו לרכב, ואז נישקתי אותו במצחו בחום. "ידידי, אין לך מושג לאיזו מצווה אתה שותף. בזכותך נכנס ילד נוסף לבית היהודי של אברהם אבינו. אשריך!!! ואשרי חלקך...".
הנהג החטוף והאדיב שתק כמה שניות, שמתי לב שהוא מהורהר ואז התחיל לדבר נרגש כולו: "שמי שמעון. אם לפי דבריך עשיתי מצווה גדולה, ואתה רב ומוהל חשוב, אז אני מבקש ממך ברכה מיוחדת, כי אולי זו עת רצון. אני בן 45 שנים, ועדיין לא נישאתי, אני רווק בעל כורחי, לא מצאתי את בת זיווגי מן השמים. העיכוב הזה מעיק עלי וגורם לי עצב. וכידוע, אם אין לי אשת חיל, אזי ודאי גם לזרע של קיימא לא זכיתי... אז ברכני רבי שאזכה להינשא בקרוב.. אני מרגיש חצי בנאדם".
"הוא עמד לפרוץ בבכי... ואז נשמתי עמוק, הנחתי את יד ימיני על ראשו וברכתיו מכל הלב עד טיפת דמי האחרונה... "מי יתן ותנשא בקרוב לאשת חיל חסודה משורש נשמתך ותקים בית נאמן בישראל על אדני התורה, ואזכה למול את בנך ביום השמיני וכו' וכו'. רק אל תשכח אותי"!!!
"אתה לא תאמין הרב לוי, חלפה לה שנה בדיוק, ואני מקבל צלצול טלפון: "שלום מדבר שמעון, אתה זוכר אותי... אני הנהג שלך, אני המלאך גבריאל שלך שהובלתי אותך לברית מילה ארבע דקות לפני השקיעה.. רבי אברהם, חודשיים אחרי הברכה שלך נישאתי לנוות-ביתי, והיום בשעה מוצלחת נולד לי בני בכורי... הבטחת לי שתזכה להיות המוהל והקב"ה שמע וקיבל ברכתך.
"הסיפור עוד לא ניגמר הרב לוי. הספקתי מאז למול את שני בניו של שמעון הנהג החטוף שיהיו בריאים בלי עין הרע, כאשר לפני הברית אני מספר בין פיוט לפיוט את הסיפור הנהדר ששמעת עכשיו".
***
למותר לציין ש"הנהג החטוף" שלנו רבי שמעון, שומר תורה ומצוות וגם הוא מחזק אנשים בסיפור ההשגחה הפרטי שלו.

"נו, נו, נו אלברט"


לאלברט אוחיון יש חוש ריח מפותח, איך לעשות כסף מכל מה שזז. מכיריו טוענים בתוקף שהעיניים שלו בוחנות כל עצם וכל חפץ בעולם, מן הזווית שיכולה להניב כסף, כסף טוב וקל. חשוב שיהיה קל. מאמץ, עבודה קשה ומפרכת לא רשומים בלקסיקון של אדון אוחיון, שמודד את עצמו על פי נתוני המפתח של מיליארדים כמו יצחק תשובה, גאידמק, ואפילו בלי בושה כמו ביל גייטס המולטי-מיליארדרים בעליה של חברת המחשבים "מייקרוסופט".
נו, לא צריך להגזים, המרחק הפיננסי בין הכיס שלו לחלומות שלו הוא דמיוני בהחלט, אבל בסופו של דבר כמה מאות אלפי דולרים, שוכנים אחר כבוד בחשבון הבנק שלו עקב עיסקאות שונות ומשונות.
ובכן, מיודענו אוחיון המכובד, הוא גבר בן 36 נשוי ואב לשלושה בנים חביבים שגדל במושב עני בדרום הארץ. בימים ההם, אם היית שואל את ילדי המושב, אף אחד לא יכול היה להצביע על כישורים מיוחדים שיש לנער הצנום הזה, שיותר שתק מאשר דיבר. בצבא הוא לא התבלט, ועיסוקו כמוכר בקנטינה הפיקודית לא הוסיף לו נקודות ברקורד הממילא הבינוני שלו.
דתי? ובכן אלברט כמו רבים מבני עדות המזרח נולד בבית מסורתי-דתי, אבל כמו מאות אלפים כמותו הוא נישאב אל הוואקום החילוני. נשאב? כן, כן, אלא שלעולם לא יכולת לתפוש אותו בלי כיפה מקומטת בכיסו והעובדה הזו לכשעצמה הניחה את דעתו שהוא עדיין יהודי טוב ואפילו שומר מצוות. נו, נו.
ובכן, מיד עם שחרורו מהצבא הכריז אוחיון הצעיר, שלהיות שכיר באיזו חברה אפורה, ולהיעלם על איזה פס ייצור במפעל אנונימי באזור תעשיה מעושן ומאובק, זה לא ברזומה שלו. ייאמר מיד, כי רבים מחבריו למושב נשארו במושב, ואלה שעזבו, רובם ככולם הפכו לשכירי יום.
אבל כמו שסיפרנו, אצל אוחיון לבלבה השאיפה להתעשר. מעניין, גם אם תעשה תחקיר מקיף בקרב ידידיו הותיקים וגם החדשים, אף אחד מהם לא יודע בוודאות במה הוא בדיוק עוסק. כן, הוא קונה ומוכר, נוסע מדי פעם לחו"ל, חוזר ושוב טס. שלא תטעו, אף אחד לא חושד בו שעסקיו לא כשרים. ההיפך. בסביבתו תמיד תמצאו אנשים מכובדים ונעימי סבר, והוא כיאה לילד מרוקאי שגדל אצל אבא חם ומסורתי, מכיר ישר והפוך את מצוות הצדקה.
רבים וטובים מודעים לאצבע הנוחה שלו, השולפת מדי פעם פנקס צ'קים צעיר ורענן, ומיד אחר כך נכתב לו טרי ומריח טוב, צ'ק עליז שמעלה חיוך של נחת בקרב חתנים, כלות, חולים, וסתם נודניקים.
***
באחרי צהרים אלולי אחד החנה מר אוחיון מיודענו את רכבו המפואר מול בית אביו במושב. כשהוא יצא החוצה, הבחינו בו כמה מרכלני המושב, ולא האמינו למראה עיניהם, על ראשו של איש העסקים המסתורי אוחיון, היתה מונחת כיפת קטיפה שחורה, וציציות לבנבנות רקדו סביב מותניו. מרחוק הם לא הבחינו בשתי פיאות קטנות שהסתתרו מאחורי אוזניו.
"הופה" לחש ויקטור דהן מגדל התותים האגדי "אם אוחיון שלנו הפך לחרדי, זה בטח סיפור שמלקקים ממנו את האצבעות".
"צ'מע" הציע אליקו צרור הלולן גבה הקומה, "מה כ'פת לך, ניגש אליו נשמע את הסיפור, שיהיה מה לספר לאשה בבית".
בקיצור, ויקטור את אליהו החלו לנוע לכוון בית אוחיון, אמרו "ערב טוב" והתיישבו להם על המרפסת והמתינו. אצל האוחיונים לא שואלים "מה תשתו". תוך פחות משלוש דקות היו מונחות על השולחן הנמוך שלוש כוסות קפה שחור, שלוש כוסות מים ועוגיות מלוחות תוצרת הגברת.
***
"יפה, אז באתם לשמוע איך חזרתי בתשובה... נחמד" חייך אוחיון לעבר ידידיו הותיקים. "אוי קיי, אין ברירה, הפעם אחרוג ממנהגי ותזכו לסיפור דליקטס.
"ובכן, לפני מספר שנים גיליתי סוד מקצועי שאף אחד לא ידע, לא שמע, ולא חלם עליו. עליתי על כך שבפילם של המצלמות טמון כסף. לא שקלים, לא דולרים, כסף. החומר – כסף. היצרנים משתמשים בו, ואנל'א יודע איך, כדי שהצילומים יהיו מוצלחים. מפה לשם הצלחתי לגלות, שיש טכניקה מסויימת, אשר באמצעותה מגרדים את הכסף מעל גבי הפילם, אוספים אותו, ולא תאמינו כאשר אוספים אלפי פילמים, צוברים כמות כסף שיש לה ערך כלכלי רציני.
"מה עשיתי, עברתי מחנות צילום לחנות צילום, והפכתי לפועל הנקיון שלהם. הם זרקו פילם, ואני תמורת פרוטות רכשתי אותם. בשלב מסויים נודע לי שיש מפעל באיטליה אשר פיתח טכניקות משוכללות להפקת כסף מפילם בעלויות מינימליות, מה שהיה מכניס לכיסי עוד סכומי עתק. אלא מה, באותה עת התגלה הסוד לחברת צילום גדולה, שהבינה שהיא מוכרת לי בפרוטות סחורה ששוויה אלפי דולרים. נו, מה עושים? ניהלתי עמם משא ומתן והגענו להסכמות, שאני אהיה נציגם מול החברה האיטלקית, והרווח יחולק שווה בשווה.
"ועכשיו שימו לב. אני מקבל פאקס מאיטליה, ובו מודיעים לי על הפגישה העיסקית המתוכננת. עסקה שממנה אני אמור להרוויח ערימה של כסף. אלא מה, התאריך הלועזי נראה נחמד, אבל לא תאמינו, הוא נפל בדיוק ביום... כיפור י' בתשרי. ובאותיות קטנות כותב לי המנכ"ל האיטלקי. "אם לא תגיע בתאריך הנ"ל תדחה פגישתנו לעוד שלושה חודשים" עקב איזו סיבה מקצועית, או עיסקית.
"מה לא עשיתי" מספר אוחיון לעיניהם המשתאות והסקרניות של חבריו "כדי לדחות את הפגישה. התחננתי, ביקשתי רחמים. שומכלום. הגוי האיטלקי היה עקשן, ומנגד לחצה עלי חברת הצילום הגדולה לנסוע. ובסופו של דבר הוכרחתי לטוס לאיטליה לפגישה, השם ישמור, ביום כיפור.
"היצר הרע שלי ניצח את היצר הטוב. תאוות הממון התגברה על המסורת מבית אבא. את חטאי אני מזכיר היום... התעוררתי ביום כיפור בבוקר, השעה 9:00. בעוד שעה פגישה עם המנכ"ל. אני עולה על מונית. שעה נסיעה. בחיים שלי לא נסעתי ביום כיפור. הלב שלי פועם כמו גנרטור. אני מרגיש לחץ בחזה, אני לא דתי גדול, אבל הרגשתי שאני אולי קצת מגזים. אבל יצר הרע הרגיע אותי: אלברט תרגע, אתה עושה עסקים. אתה צם, לא אוכל, רק עושה ביזנס. הקב"ה יסלח לך על הנסיעה ביום כיפור... זה הגוי האיטלקי שנוהג, לא אתה... אין לך ברירה אלברט, הכריחו אותך.
"נו, אז אני נכנס לפגישה, ואחרי שעה של דיבורי עסקים נחתם חוזה שמן. אני יוצא החוצה עם מנכ"ל המפעל לסיור על פס הייצור של הפקת הכסף מהפילמים. מליוני פילמים על הפס מכל רחבי העולם. הטכניקה מדהימה, הפקת הכסף פנטסטית. אני מביט לשמים הכחולים מבעד לחלום ושואל את עצמי: אבא, ריבונו של עולם, אל תכעס עלי...
"סמוך לרגלי הימנית הבחנתי בגליל פילם ואני מרים ופותח אותו אל מול השמש. 32 תמונות מצולמות בתוכו. מסתכל ולא מאמין למראה עיני, אלו תמונות שצילם יהודי. בית כנסת, ספר תורה, יהודים מתפללים, נרות שבת דולקים. אבל הצילום האחרון, מתוקים שלי, הצילום האחרון שבר אותי. אני רואה על הפילם, צילום של סידור תפילה, תפילת יום כיפור, פתוח בדיוק בעמוד של "ונתנה תוקף קדושת היום" בסמוך הסיפור הנורא של אמנון ממגנצא. ולנגד עיני בולטת שורת המחץ שבסידור: "בראש השנה יכתבון וביום כיפור יחתמון... מי יחיה ומי ימות מי בקיצו מי לא בקיצו. מי במים, ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא...". אני מרגיש איך הלב שלי מחסיר פעימה. ריבונו של עולם מליוני פילמים במפעל, מכל קצווי העולם, והיחיד שאני מרים בידי, אוחז ומסתכל בו, זה פילם של יהודי ובו מילים ברורות... מי ימות ומי יחיה. ואני מרגיש שהתמונה הזו ממש חונקת אותי. כאילו היא עושה לי כמו גננת לילד קטן: נו, נו, נו, אלברט, לא יפה ככה לעשות לאבא בשמים.
"אז זהו מתוקים שלי, בורא עולם נתן לי רמז ענק. חבוב, אדון אלברט אוחיון יום כיפור לא עושים בו עסקים ואתה בטח לא רוצה למות לפני הזמן. נשארתי במפעל האיטלקי עד הלילה, חצי שעה אחרי צאת הכוכבים הזמנתי מונית. הנחתי את הכיפה על הראש, והנה המוצר הסופי אלברט אוחיון הולך להיות תלמיד חכם. היידה תשתו, הקפה מתקרר...".
ורוח נעימה של ערב קריר נסקה לה בעדינות מן השדות למרפסת הירוקה על שלל עציציה של משפחת אוחיון.

החבטה


פרדי חממה היה אולטרא שוטר. שוטר פלוס פלוס, במשקל כבד, שהיה עושה עבודה של 30-40 שוטרים עממיים בקריצת עין, או בהרמת גבה. בקיצור, כשפרדי חממה היה יוצא לסיור שיגרתי על גבי הניידת שלו במרחבי העיר לבוש בחולצתו הקצרה וההדוקה שחשפה שרירי גוף חטובים ועבים כמו צינורות המוביל הארצי, באופן מיידי היו הפושעים והעבריינים מסתתרים בחוריהם ומאורותיהם, עד יעבור חממה. מפלס הפשע היה צונח מיד מטה מטה.
מפרגנים רבים לא היו ברקורד המקצועי שלו, והסיבה ברורה. קציני המשטרה הבכירים לא יכלו לסבול פעם אחר פעם שהוא גוזל מהם את הקרדיט בחיסול מוקדי פשע, בלכידת ראשי הצפע ובפיזור קטטות וחשיפת גניבות וכדומה.
גם ידידיו השוטרים שהיו רועדים ממנו מפחד, לא פיזרו עליו מחמאות יתר, מאחר והם תמיד נראו לידו כמו קובץ נמלים משוטטות ליד פיל אפריקני דוהר. הם היו כל כך חיוורים לידו, שלא תמיד היית בטוח אם הם שוטרים, או – במקרה הטוב – נושאי כליו של פרדי חממה.
מה שכן, העבריינים הזוטרים כמו הבכירים רחשו לו כבוד. ולא כאן המקום והזמן להאריך ביחסי הגומלין בין האולטרא-שוטר חממה, לבין אלה שעולמם היה רקום מעבירות של אלימות וגניבות. הם ידעו שמילה שלו זה ברזל, וסיכום איתו הוא סיכום של פלדה, ועדיף לסגור איתו עיסקה ולא עם שר המשטרה, המפכ"ל, או כל אחת מן הפיגורות בדרגות הביניים.
למה להאריך, פרדי חממה הפך לאגדה עוד בחייו וברוך השם יש לו עוד עשרות שנים לתפקד במשטרה ולקבוע שם מסמרות של מסירות, רצינות והצלחות.
***
לפני מספר שנים במסגרת מרדף אחרי פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" (למה "הצדיק"? הסבר יבוא) שהיה בעל עבר והווה של גניבות, נכנס חממה מיודענו לבנין ישיבה מיושן, שכתליו נוטים ליפול וחלונותיו, ברובם, פרוצים ושבורים. על פי המידע המודיעיני הגנב המיומן מצא לו מקום מסתור בבית הארחה שלא היה אלא מרתף של ישיבה זו, שקלטה בין כתליה אנשים קשיי יום ומחפשי דרך מסוגים שונים.
גבאי הישיבה ואיש האחזקה שלה, ר' חיימק'ה צוקרמן פתח את דלת הישיבה הרעועה והביט בעיני התכלת החודרות שלו באולטרא שוטר שלנו, שגופו להט ממוטיבציה ללכוד את הגנב.
"כן, המבוקש פומרנץ נמצא כרגע במרתף, ישן שנת ישרים. אבל אני מבקש מכבודו, לא לעצרו, ולא להכותו. אין לי ספק שהוא רוצה לחזור בתשובה. האמן לי כבוד השוטר, הוא כאן שבועיים, טובל במקווה, מתפלל עם דמעות, והיו לי עמו כמה שיחות נפש... הוא השתנה" אמר צוקרמן, והושיט יד לחממה בידידות כובשת.
נועם דיבורו של צוקרמן והתמימות המלטפת שזרמה מעיני התכלת שלו, שיכנעו את חממה הקשוח, שאכן "הצדיק" הגנב חזר למוטב.
צוקרמן הגיש כוס נס-קפה רותח לחממה וביקש לעשות איתו עסקת טיעון. "אני אדאג שפומרנץ "הצדיק" יחזור למוטב ואתה תבטיח לי לעזוב אותו למשך חצי שנה. תבוא בעוד חצי שנה ואני מוכיח לך שהוא צדיק ממשי – בלי מרכאות – ובמקום גניבות הוא יהיה עסוק עד למעלה מראשו במצוות ובמעשים טובים".
חממה הנהן בראשו והביט בביישנות בפניו הרזות של צוקרמן, ששתי פיאות בהירות ומסולסלות השתלשלו להן עד למטה מזקנו. "אני מסכים לעיסקה הרב צוקרמן. אני רואה על פניך שאתה צדיק, ומילה שלך זו מילה".
"שב, שב" ביקש צוקרמן.
פרדי חממה, זאת למודעי, שקל למעלה מ- 113 ק"ג שהתחלקו יפה יפה על פני גובה ממוצע של 175 ס"מ, והכסא עליו הצביע צוקרמן היה לפחות בן 60 שנה, עשוי מעץ דהוי, עם המון סדקים.
האולטרא שוטר התיישב וזה לקח בדיוק שלוש שניות עד להתרסקות. חממה שהחזיק בידו את כוס הנס הרותחת השתרע על הארץ כמו פיל של שבע טון שצנח לתוך בור במעבה היער. המשקה הרותח נשפך על חזהו ועצמותיו התפוקקו להן בקול הרעש של התנפצות הכסא.
גניחותיו של השוטר – עקב החבטה – פילחו את חלל הישיבה, וצוקרמן חש שעולמו חרב עליו. הנה הוא בא להכניס אורחים, לכבד אותם, לעשות גם טובה לפלטיאל פומרנץ "הצדיק" שרוצה לחזור בתשובה, והתוצאה: פרדי חממה טוב הלב על הרצפה, בטח שבר כמה צלעות.
תוך שמונה דקות הגיע האמבולנס, והצוות המקצועי אסף בזהירות רבה את השוטר הפופולרי חממה מעל הרצפה, והריץ אותו תוך אזעקת סירנה מחרישת אוזניים לבית החולים.
צוקרמן לא ידע את נפשו מרוב צער ומבוכה. הוא עלה על הווספה שלו ושעט לכוון חדר המיון.
"אני לא עוזב את חממה, עד שהוא מבריא", גמלה החלטה בליבו. "הוא בן אדם זהב, הוא לא מחפש גנבים בשביל להעניש אותם. עובדה הוא היה מוכן לעיסקת הטיעון שלי על "הצדיק" פומרנץ. הוא נשמה טובה החממה הזה".
ד"ר גדליה בר נתן בדק את חממה מכל הצדדים, שלח אותו לצילומים מכל הזוויות והעביר אותו למחלקה להשגחה במשך 24 שעות.
"אני חושש מאד, שמא יש לו שבר באגן הירכיים" אמר הדוקטור, "זה לא שבר פשוט", אבל השוטר הזה חממה הוא בריא גוף בלי עין הרע, נראה לי שהוא יעבור את הטראומה מהר וטוב".
ומן הנקודה הזו ואילך התפתחה ידידות-נפש מופלאה בין הגבאי צוקרמן המארח, לבין חממה האורח ששבר את עצם אגן הירכיים.
לפחות שלושה חודשים נדרשו לחממה לחזור להליכה תקינה יחסית. ולאורך אותם חודשים מדי יום ביומו סמוך למיטת חוליו של השוטר המושבת ישב לו ר' חיימק'ה צוקרמן עם הספר "אורחות צדיקים" והקריא לידידו החדש, דף אחר דף, פרקים נבחרים של מוסר יהודי ודרך ארץ.
עיניו של חממה אורו. הוא אומנם גדל בבית מסורתי אבל מה רחוקה המסורת הרדודה, מעולמה של תורה חיננית המשופעת בחסד ומעשים טובים, כפי שהוקרנו מאישיותו אצילת הנפש של ידידו החדש חיימק'ה צוקרמן.
בוקר אחד הגיע צוקרמן עם שקית בד קטיפה כחול ושלף משם זוג תפילין וטלית חדשה.
"אתה לא תאמין חממה, כשסיפרתי ל"צדיק" פלטיאל פומרנץ שאני מקריא לך מהספר "אורחות צדיקים" הוא התרגש עד דמעות ואמר לי 'חיימק'ה יש לי רצון עז לתת מתנה לפרדי חממה, שבזכותו אני בישיבה ולא מאחורי סורג ובריח.... תשמע פרדי, פומרנץ עובד גם כמנקה של הישיבה ומשתכר 700 ₪ לחודש, בקומץ הפרוטות שהוא הרוויח בחודשיים האחרונים הוא רכש לך תפילין מהודרות... והוא הקפיד לומר לי 'חיימק'ה תגיד לחממה שזה לא מכספי גניבות, זה כסף כשר לחלוטין'".
דמעה קטנה הבליחה מעינו של השוטר הכאוב חממה.
***
כאן אולי המקום והזמן לספר לכם, מדוע מכונה הגנב פלטיאל פומרנץ "הצדיק". ובכן, באישון לילה, באחת הפריצות האינסופיות שלו, חלה תקלה בלתי צפוייה. בעוד פומרנץ אוסף לתוך תיק הניילון שלו תכשיטים מלוא חופניים, נכנסה בעלת-הבית האלמנה פאני קראוס לביתה, ותפשה אותו "על חם".
היא לא צרחה. היא נעמדה קפואה, הביטה בעיניו ואמרה: "דע לך שאתה גוזל ממני את הנדוניה של שתי בנותי היתומות שהגיעו לפירקן. אין לי חסכונות, אין לי רכוש, רק התכשיטים הללו".
אין אף קרן לייזר בעולם שתוכל לחשוף את אשר התרחש בחביונות מצפונו ולבו של פומרנץ הגנב, אבל בשורה התחתונה, פלטיאל השאיר את התכשיטים על המיטה, שלף מארנקו  3,000 ₪ במזומן ואמר לגב' קראוס: "סליחה, אני מצטער, הכסף הזה יעזור לך להכניסן לחופה".
כשפרדי חממה הגיע לחקור את הארוע, התאור וטכניקת הפריצה הלמו את דמותו של פלטיאל פומרנץ. בסוף התחקיר אמרה האלמנה קראוס "אין ספק שמדובר בגנב צדיק".
ומכאן נגזר הכינוי "הצדיק" לגנב הכי פעיל ואטרקטיבי במחוז.
***
אחרי שלושה חודשים פחות יומיים, עמד פרדי חממה האולטרא שוטר על רגליו די יציב, ודי יצוק. אבל היה זה אדם אחר, עם המון יראת שמים וראייה הרבה יותר מפוכחת ואוהדת כלפי כל בן אנוש. פעם כל מי שזז היה נחשד בעיניו שהוא גנב. עכשיו? זה השתנה. מי אחראי לזאת? חיימק'ה צוקרמן כמובן, הגבאי הבלתי נלאה שהעניק לו שפע של תורה וחמימות יהודית בכל ימי השיקום בבית-החולים ומחוצה לו.
חממה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום, להקפיד על לפחות שתי תפילות ביום, עדיף מנחה ומעריב, וכמובן לתת ממעשרותיו בעין יפה לפעילויות החסד הנהדרות של צוקרמן.
"אני מרגיש חיימק'ה" אמר חממה בצאתם מבית החולים השיקומי "שהחבטה שחטפתי מן הכסא הרעוע שלך, עשתה ממני איש חדש. אומנם נשברו לי כמה עצמות וצלעות, אבל ניבנו בתוכי הרבה רגישויות שלא היו בי, או שנחבאו מתחת לתדמית השוטר הקשוח".
צוקרמן הנהן בראשו בסיפוק, וחממה המשיך "האמן לי צוקרמן יש לי חשק לעזוב את המשטרה ולפתוח דף חדש בחיים. להשקיע עצמי גם באיזה עסק מכניס, אבל בעיקר לעסוק בלימוד תורה, 'האורחות צדיקים' שלך הגביה אותי עד לשלב האחרון בסולם יעקב".
אמר ועשה. שבועיים אחר כך הגיש חממה מכתב התפטרות למפקד המחוז, והשמועה עשתה הדים הן באגפי המשטרה, וכמובן גם בקרב העבריינים וגרורותיהם. העזיבה של השוטר – הענק הזה – תרתי משמע היוותה פגיעה אנושה בשני הצדדים. במשטרה, למרות חוסר הפירגון קלטו שהם מפסידים כלי מנצח. העבריינים התעצבו אל לבם, על כך שספק רב אם יהיה מי שיחליף את השוטר האמין, שידע להרביץ, אך ידע גם ללטף ולהתחשב, ויבוא גדול גנבי האזור פלטיאל פומרנץ המכונה "הצדיק" ויעיד על כך.
המפכ"ל ושר המשטרה היו כמה פעמים על הקו, וניסו לפתות אותו בקידום, בכבוד, בשיפור תנאי שכר, אבל חממה היה החלטי. "אני מחוץ למשטרה. אני את שלי עשיתי, שיהיה לכם בהצלחה".
***
חודש אחר כך הצפין חממה והתנחל בחיפה. תוך זמן קצר אחר כך הוא פתח שם את חברת השמירה שלו "אתם בחממה טובה", חברה בע"מ שמהר מאד הפכה לאטרקטיבית בקרב בעלי עסקים ומפעלים. שמו הטוב של השוטר חבוש הכיפה הלבנה-הסרוגה, היה הרבה יותר טוב משמן אקדחים, ואפילו משמן זית זך. עובדיו שנקלטו במערכות שרותי השמירה שלו למדו מהר שאמינות, דייקנות, ורצינות, הם סוד הקסם ונוסחת ההצלחה, ומי שפיקשש, פיקשש רק פעם אחת. בפעם השניה הוא היה בחוץ.
ברוך השם, מצבו הכלכלי של פרדי חממה השתפר לאין ערוך, וגם ידו החלה לפזר צדקות לכל עובר ושב. כן, היתה לו הוראת קבע דשנה לישיבה של צוקרמן שבעיר הולדתו, אבל אחרי חמש שנות פרוד, צוקרמן ופומרנץ היו כבר עבורו כמו חלום רחוק אבל מתוק. הוא שקע בעבודתו העסקית-בטחונית מחד, והקפיד לקבוע עיתים לתורה, בוקר ולילה, מאידך.
***
בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מאישיות חשובה! "הלו רבי פרדי, מדבר אליהו. בעוד שבועיים, באיצטדיון הכדורגל בעיר פלונית, תערך עצרת התעוררות גדולה. אנו מצפים ל- 10,000 משתתפים, גם גדול הדור יגיע, ואני רוצה שחברת "אתם בחממה טובה" תתן את שרותי האבטחה. שמך הולך לפניך לטובה ולברכה. אגב, ישתתפו בכנס לפחות עוד 50 רבנים על בימת הכבוד".
היו אלה שבועיים של הכנות קדחתניות. חממה הכשיר את מיטב עובדיו למבצע ההגנה על גדול הדור. הוא נסע איתם לאיצטדיון שבעיר הולדתו, בדק את מנהרות הכניסה והיציאה, חלף עמם בין היציעים וביצע הגנות היקפיות למקרה של התקהלות המונית. חממה היה מאושר עד הגג מן העובדה שמן השמים זיכו אותו לאבטח ארוע רוחני חשוב זה.
"הא, ישתבח שמו, אוהבים אותי מן השמים" הרהר בלבו.
***
הלחץ על השערים היה מבהיל. רבבה? שטויות, היו שם לפחות 30,000 משתתפים, משולהבים בשלהבת קודש, פיוטים ובקשות משובבי נפש שוררו מפיהם של הרבבות, ששתו בצימאון גדול את דברי התורה של הרבנים, והמתינו כמהים להגעתו של גדול הדור.
בשעה 23:00 בלילה נשמעה ההודעה: "היכונו לכניסת מרן הגאון הגדול... ושירת "ימים על ימי מלך תוסיף" החרישה אוזניים ונסקה עד כסא הכבוד. ההתרגשות היתה עצומה גם בקרב עשרות המאבטחים של חממה, כשהוא הנרגש והנסער מכולם. הוא נישק את ידו של הרב, חטף ממנו זפטה של חביבות על הפנים, סימן לאנשיו ליצר מעגל טבעתי צפוף, והחל לנוע עמו לכיוון הבימה.
במשך חצי שעה דרש גדול הדור, חימם לבבות וחיזק את הנשמות הכמהות לאביהן שבשמים. מילותיו הפשוטות אך המרטיטות האירו את חשכת הפנימיות של הרבבות שדממו, וכולם אמרו כבוד.
הדרשה נסתיימה.
פרדי חממה ידע שמכאן ואילך העסק מתחמם וסכנה לא פשוטה מרחפת באוויר. האלפים הרבים שצבאו על הגדרות ומנהרות הגישה, עלולים היו להיות נחשול אנושי מאיים, שמסכן את גדול הדור.
חממה עלה לבימה, החזיק את המיקרופון ושאג: "קהל קדוש, אני מבקש מכם, בכל לשון של בקשה, אנא הישארו במקומותיכם ותנו לרב לצאת בצורה בטוחה ומכובדת, כאן לא המקום והזמן לבקש ממנו ברכות" ואז נשם עמוקות ואמר בקול שופע קשיחות "צר לי, אך אני מזהיר: כל מי שיתקרב לרב, מסכן את עצמו. אנא אל תזוזו ממקומכם עד להנחייה לעזוב את המקום. ושוב, אני מזהיר כל מי שינסה להתקרב לרב...". הוא לא היה צריך לסיים את המשפט, התזה היתה ברורה.
טבעת המאבטחים נעה לכוון שער היציאה והרב במרכז כשחממה אוחז בידו הימנית. האלפים צבאו מסביב ופיהם אומר שירה. הכבודה נכנסה למנהרה, שהובילה לשער, ולפתע הפסקת חשמל. חשכה.
"להמשיך לנוע" צעק חממה לאנשיו ביציאה מן המנהרה. חמישה מטרים לפני השער, מתוך העלטה הכבדה, הצליח מישהו לחמוק מבין המאבטחים ולנוע בזריזות לכוון גדול הדור. חממה לא היסס לרגע, נאמן לתפקידו הוא הניף את ידו הימנית, תפס בצווארונו של המרדן, הרים אותו מטר וחצי באוויר ובעדינות עוצמתית העיף אותו באוויר – מעל ראשי מאבטחיו – לעבר גדר הברזל שהקיפה את האיצטדיון. קול חבטה נשמע, אבל חממה היה עסוק כבר בפתיחת דלת מכוניתו של הרב שברך אותו בחום רב.
אגב, גדול הדור אפילו לא הבחין בנעשה, עיניו היו שמוטות לאדמה...
***
"אשתי היקרה אני תשוש ורצוץ. אשאר הלילה לישון כאן במלון, ובבוקר אעבור לבקר את ידידי הגבאי חיימק'ה צוקרמן, את זוכרת אותו? משם, אצלו בישיבה התחלתי לחזור בתשובה" הזכיר פרדי לאשתו.
בחמש לפנות בוקר הוא עמד על רגליו, נטל ידיו, ויצא למכוניתו כדי להגיע למקווה השכונתי ומשם לתפילה עם הנֵץ החמה.
המקווה היה אפלולי. כשהוא נכנס יצאו משם שני טובלים שהספיקו להתנגב, והתחילו להתלבש. אחד מהם היה צולע וגנח מפעם לפעם. הקול היה מוכר מאד. חממה הדליק את מציתו ולפתע מול עיניו ניצבו לא  פחות ולא יותר חיימק'ה צוקרמן הגבאי ידידו משכבר – ואיך לא – פלטיאל פומרנץ – הגנב לשעבר –  שזקן עבות כיסה את פניו.
במשך דקות ארוכות התחבקו השלושה... אחרי פרידה של חמש שנים, הפגישה במקווה היתה טהורה ורוגשת.
"אני לא זוכר אותך צולע" העיר חממה לצוקרמן. "וחוץ מזה מה זה הפצעים והשריטות על הידיים והכתפיים שלך...? צוקרמן שיהיה ברור, אם מישהו פגע בך יש לו חשבון איתי, אני מטפל בו יפה יפה מכל הצדדים...".
"איזה צולע" חייך צוקרמן "אתמול הייתי בעצרת ההתעוררות באיצטדיון בעיר, לא יודע איך נקלעתי – בקצה המנהרה – לידיים של איזה מאבטח, זה היה בדיוק בהפסקת חשמל והוא הרים אותי, והעיף אותי כמו טיל בליסטי עד לגדר המתכת הדוקרנית, שרט לי את כל הגוף... מזל שפומרנץ היה איתי ואסף את השברים שלי מהרצפה, טיפל לי בפצעים, נחנו קצת והגענו למקווה...".
"אוי סליחה! סליחה צוקרמן" זעק חממה "ריבונו של עולם, אני הפושע, איך עשיתי לך את זה? איך העפתי אותך באוויר?! אני איבטחתי את גדול הדור ולא הבחנתי בחשכה מי חדר לטבעת המאבטחים... סלח לי צוקרמן, אתה יודע שאני חייב לך את החיים שלי, לך ולפומרנץ, שלעולם לא אשכח שקנה לי את התפילין, ובזכותכם אני שומר מצוות...".
חממה היה כאוב עד עמקי נשמתו מן התקלה.
צוקרמן התיישב על כסא כתר פלסטיק מחוץ למקווה, הצמיד ידיו אל רקותיו והרהר דקה ארוכה. פלטיאל התיישב לידו, על גדר הבטון.
"תשמע חממה אהוב לבי, אין מקריות בעולם. הגוף שלי כואב וחבוט אבל אני יודע למה. בדיוק לפני חמש שנים נכנסת לישיבה שלי נרעש ונסער במסגרת תפקידך כשוטר, כדי לתפוש את פלטיאל. הקבלתי את פניך בלבביות, הגשתי לך כוס נס קפה רותח, והושבתי אותך על כסא עץ. תוך שלוש שניות התרסקת על הרצפה וחטפת חבטה איומה. שלושה חודשים של בית חולים ושיקום חלפו עליך במהלכם למדנו יחד 'אורחות צדיקים'. נכון, זכית לחזור בתשובה כי מן השמים ריחמו עליך, כי בטוב ליבך ריחמת על פלטיאל פומרנץ ולא עצרת אותו. זכית, היום פלטיאל הוא אברך יקר שלומד ומקרב לבבות, נשוי ואב לשני תינוקות. אבל אני, צוקרמן הטיפשון, נותרתי חייב. אם הייתי פוקח עין ונזהר קצת יותר, לא היית מתיישב על כסא העץ הרעוע ומתרסק. ועכשיו אני חושב, שכנראה לא מספיק ביקשתי ממך סליחה על העוון הזה.. תתפוש טוב חממה, החבטה שנחבטתי אמש ממך, היתה מגיעה לי ותודה לך שלא יצאתי ממנה בשן ועין".
שלושתם פרצו בצחוק אוהב, והזדרזו לתפילה בטרם הבוקר יאיר.

כאחד הגדיים הזריזים


זו היתה ציפיה מורטת עצבים. לא היה יום, לא היה לילה. התפילות קרעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד. בן(!). רוצים בן, אחד, בריא שנגדל אותו, נטפח אותו, נחנך אותו ונשלח אותו לתלמוד-תורה, שנזכה שיהיה לנו צאצא תלמיד חכם וירא אלוקים. איך אפשר – ריבונו של עולם – להקים משפחה מבלי לזכות לפרי בטן, לפעייה של תינוק, לחיוך הראשון, לשן המצחיקה בקידמת החך העליון, לנפנופי הידיים העקשניות, להחלפות, לבקבוקי המטרנה האינסופיים. איך אפשר?!.
אליעזר וגרציה אדמון לא התייאשו, גם אחרי 18 שנות נישואין עקרים הם היו בטוחים שיש תקווה, שהקב"ה יאזין לתפילתם ואל שוועתם, והישועה בוא תבוא. בן או בת – העיקר המשכיות.
גרציה אדמון אשה חרוצה וחזקה. חברותיה לעבודה מתארות אותה כמורה יסודית, קפדנית, אבל שופעת חמימות לתלמידותיה. חמימות לחוד, ודרישות לחוד. ההומור אמנם לא היה צד חזק באישיותה, אבל המורות וגם התלמידות ידעו שעצב גדול מימדים שוכן בליבה, ולמי יש מצב רוח לבדיחות באקלים הבודד הזה. כולן ידעו למה, רבות מהן במשך השנים שיננו את שמה ושם אמה, גרציה בת נעמי שמחה, לזרע של קיימא. אמן.
אליעזר אדמון שכיר בחברת שיווק של צעצועי ילדים, יהודי פשוט וירא שמים בתכלית. בעודו עוסק בנסיעות מקצה הארץ לקצה, הוא משנן משניות וגורס מזכרונו את הסוגיה האחרונה של הדף היומי, עליה היה שוקד בערבו של יום.
אליעזר וגרציה תמכו ועודדו זה את זו, אבל הכתלים הריקים, ההווה הכבד והשקט הנורא העיבו על שמחת חייהם. בן. רוצים בן. כמה אפשר לחכות?
***
מסובב כל הסיבות נענה לתפילתם. הודו להשם כי טוב כי רב חסד הוא. אליעזר וגרציה החליטו לשמור בסוד את הבשורה הטובה, בבחינת אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן במקרה הזה צריך גם המון המון ברכה וסיעתא ד'ישמיא.
בשליש השני של ההריון, ולאחר שנועצה עם רופאת המשפחה, יצאו הזוג אדמון לבצע בדיקת אולטרא-סאונד, כדי לשמוע ולשמוח שהכל מתנהל בצורה בריאה ותקינה.
רצו לשמוע...
"צר לי" אמר להם ד"ר בליבשטיין בעיניים כבויות "אבל האולטרא-סאונד חושף בעיה כאובה שיש לעוּבר. אני יודע שאתם מצפים לתינוק למעלה מ- 18 שנה, אבל אינני יכול להסתיר את המימצא הקשה...".
גרציה ואליעזר היו ישובים מולו, ועננה שחורה של קדרות החלה לסחרר אותם, והפכה את אבריהם לכבדים מנשוא. האם זה נסיון שלא יוכלו לעמוד בו? האם לא כדאי שהאדמה תבלע אותם? אולי אנחנו רק חולמים?
"האמינו לי משפחת אדמון, המימצא הזה הוא נדיר, לעובר שלכם אין גפיים. לא ידיים... לא רגליים. הראש והגוף תקינים, הדופק סדיר... אבל...".
בכי כזה קורע לב, לא שמע ד"ר בליבשטיין מאז נכנס לתפקידו כרופא לפני 30 שנה. מרירות ויגון של 19 שנים עמוסות תקוות שנתמסמסו, נשפכו כמפלים אדירים על שולחנו, והוא נותר ישוב מאובן ונבוך. "הלוואי ואני טועה... ביקשתי גם את חוות דעתו של ד"ר מגן, ולצערי... אני ממש מצטער...".
ד"ר בליבשטיין הגיש לבני הזוג כוסות מים קרים, ורק אחרי שעה ארוכה הם אזרו כוחות נפש וגוף לצאת מן המרפאה, אל אופק מבהיל לא פחות מעידן העקרות.
***
כבוד הרב, אלה הממצאים. מה עושים? שאל אליעזר אדמון בעיניים לחות את גדול הדור. אנחנו מחכים לתינוק הזה עוד מעט 19 שנה. מה עושים?
הרב ז. הרים את עיניו הטהורות והבורקות וחייך חיוך ענק של טוב לב ואהבת ישראל במימדים של אטמוספירה. חיוך שנכנס ללב הפצוע כמו תרופה מדהימה שפותרת כל מכאוב. אקמול של כל המחלות.
"הו, ידידי החשובים אליעזר וגרציה אדמון, מזל טוב. אני שמח בשמחתכם. שיהיה בשעה טובה... נו אז האולטרא-סאונד אומר שאין ידיים, אין רגליים. לא נעים. אבל זה רצון השם, ואתם יודעים מה, אגלה לכם סוד. הבורא יתברך דואג לכל יציר נברא. ואם חלילה הוא צריך להיוולד עם איבר חסר, הוא משלים לו זאת עם איברים אחרים. הסכיתו ושמעו ר' אליעזר וגברת גרציה", ליטף חיוכו של הרב את פניהם העגומות של בני הזוג "רבי יעקב מעמדין מספר שבזמנו היה סופר סת"ם, שכתב מזוזות וספרי תורה הכי יפים ומהוקצעים באותה תקופה... עם הרגליים.
"כן, כן, עם הרגליים, כי הוא נולד בלי ידיים, וקיבל ברגליו, שהפכו לידיו, עוצמות וכישורים חסרי תקדים, ובנוסף הוא היה ירא-שמים ואנשים עמדו בתור לקנות ממנו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. אגלה לכם עוד סוד, אחד מחכמי הדורות היה גביהה בן פסיסא, הוא נולד עם גיבנת ועליה עוד גיבנת. בקיצור כיעור לשמו. כשהגיעו שליחי העם המצרי למלך אלכסנדר מוקדון ותבעו שעם ישראל יחזיר להם את ביזת מצרים, חכמי ישראל עמדו פעורי פה ולא ידעו מה להשיב. אבל גביהה בן פסיסא ביקש להישלח, והשיב למצרים התובעים לאוזני המלך, שהוא מוכן להשיב את ביזת מצרים, בתנאי שהם, המצרים, ישלמו שכר עמל הכפיים של עבדי ישראל, 60 ריבוא עבדים כפול 400 שנה. המצרים ביקשו זמן לחשוב שלושה ימים, ולא שבו עד היום. ואם תשאלו מנין לגיבן הזה חוכמה כל כך גדולה. התשובה פשוטה: הכל בזכות אמא שלו פסיסא, שבנתה את אישיותו, שחינכה אותו שהגיבנת היא לא מגבלה, ושאין חכם ונבון כמוהו. וכך הוא צמח לאילן מפואר של חוכמה ויראת שמים מבלי רגשי נחיתות על כי גיבן הוא. גם במקרה שלכם, אני אומר דבר דומה. מי יודע איזה שכל מבריק ואיזו נשמה מופלאה נטועים בגוף הזה שיש שטוענים שאין לו ידיים ורגליים. מזל טוב, מזל טוב ושיהיה לברכה".
***
חלפו להן שמונה שנים.
הרב ז. הגיע לחתונה משפחתית בירושלים. לפתע ניגש אליו ילד כבן 7 ושאל: כבוד הרב האם אתה מכיר אותי?
הרב ז. נוהג להשיב לילדים "כן, אני מכיר אותך רק תזכיר לי מהיכן".
"אתה היית הסנדק שלי" השיב הילד המתוק מביט במבט חד עם זוג עיניים נבונות "אני משכונת "ארזי הלבנון", מירושלים, ואמא שלי מורה".
"אתה אביתר!? אני לא מאמין, היכן אתה לומד? באיזה סוגיה? נו ומה אומר רש"י, ומה מקשה עליו התוספות? נו ואיך הריטב"א מיישב זאת? ורבנו חננאל? אוי, אוי, איזה תלמיד חכם אתה אביתר" סיכם הרב.
אחרי דקות ארוכות של פלפול תלמודי, אחז הרב ז. את ידיו של אביתר הקטן ופרץ עמו במחול סוחף לצלילי התזמורת. "כיצד מרקדין לפני הכלה".
***
גרציה ואליעזר מחו מרחוק דמעה של אושר, אביתר המוכשר שלהם, עם יד אחת בריאה ויד אחת תותבת, עם רגל אחת בריאה ורגל אחת תותבת, רקד בקצב מעורר כבוד, כאחד הגדיים הזריזים שבחבורה, עם גדול הדור. כן זה שנתן להם עצה שכולה אומרת כבוד לתורה, והודייה למי שאמר והיה העולם.
***
כן, כן, ראוי לסכם ולהדגיש, באולטרא-סאונד ראו, אבל לא ראו כמו שצריך, וגם אם ראו כמו שצריך, מי אנחנו שנכניס עצמנו לכבשן ההנהגה של ריבון העולם, שמחליט בסופו של כל הריון עם כמה איברים יוולד התינוק. אל תבטחו באולטרא-סאונד, שאין בו תשועה. התברכו מגדולי הדור ותוושעו.
כיצד מרקדין, ריקוד תורה שאין בו שמץ של תותב.

נחת - כשר


"מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את השם הטוב ראובן בן שמעון שיזכה לבריאות טובה, שלום בית, פרנסה ברווח ונחת כשר מכל יוצאי חלציו...".
"נחת-כשר" איזו מן ביטוי זה? נחת זה נחת! איזו תעודת כשרות צריך להמציא גם לנחת מצאצאינו שיהיו בריאים. כך שאל את עצמו יגאל בן נתן חוזר בתשובה צעיר שהאזין בקשב רב לנוסח ברכותיו של רב בית הכנסת הרב דוד.
הרב דוד תלמיד חכם מובהק, שמאור פניו כובש את כל רואיו, וחיוך של טוב לב והבנה נסוך על שפתותיו, בוגר ישיבות קדושות, הקים משפחה לתפארת, ומדי ערב היה מרביץ תורה בעיר ובשכונותיה. שיעוריו המאלפים ריתקו רבים. גם יגאל בן נתן, סוכן הבטוח, מצא עצמו מרותק ובולע כל מילה בשקיקה, בשיעוריו של הרב דוד. מעת לעת היה מסיע אותו מדרום העיר לצפונה וחוזר חלילה. הזמן הנקי והאיכותי עם הרב, היה שווה הון רוחני רב שעיצב את עולמו הפנימי של יגאל שהיה בצעדיו הראשונים בעולמה של תורה.
***
רק לאחר שנה אזר יגאל אומץ והחליט לשאול את השאלה שהעסיקה אותו זמן רב.
"כבוד הרב, מדי שבת אני שומע אותך מברך את העולים לתורה ובסיום הברכה אתה מאחל להם שיזכו לנחת-כשר מכל יוצאי חלציהם. אני לא מבין, נחת זה נחת, מדוע להצמיד לו תעודת כשרות?".
הרב דוד נשען על כסא המכונית, עצם את עיניו, ואמר "ר' יגאל, יש לנו 10 דקות עד לשיעור הבא, תחנה בצד, אני הולך לספר לך סיפור אמיתי. בסופו של הסיפור בעזרת השם, תזכה לתשובה לשאלתך המסקרנת".
הנה הסיפור לפניכם.
"הדרך הארוכה, המתלולים המסוכנים, הקור הצורב, השלג, גבו מחיר דמים כבד. משפחת שמסי איבדה במסע המפרך את בנם שמעון בן ה- 11 שקפא למוות באחת הגאיות. משפחת אולשין איבדה את בתם מרגלית בת ה- 8 שחלתה בשחפת וגוועה לנגד עיני הוריה ואחיה.
"המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה חודשים תחת להט החרב המתהפכת של פגעי הדרך ואימת השלטונות. זה התחיל בלילה חורפי אחד בעיירה קטנה גלונציה שבאפגניסטן, לאחר שסוכן ממדינת ישראל העביר מידע, שעכשיו הזמן המתאים לחצות את הגבול, לנוע לכוון אירן, ומשם להמריא במטוס, ובשעה טובה לנחות בארץ ישראל. מה שתוכנן לשבוע או שבועיים, נמשך שלושה חודשים איומים, הרבה מעבר לכל התחזיות השחורות.
"משפחות שמסי את אולשין, גרו בשכנות באותה עיירה אפגנית קטנה וענייה וליבם המה מגעגועים – ירושלים. השמועות על המדינה החדשה, על הפרחת השממה, על קברי הצדיקים, על שיבת ציון עשו את שלהם.
"השלטון האפגני בשנות ה- 50 המוקדמות היה אנטישמי מובהק, וסגר את גבולותיו בפני היהודים, כדי למנוע מהם להגיע לבית החדש.
"הלילה חוצים את הגבול" החליטו ששון שמסי ואברהם אולשין. "אורזים מזוודות בעיקר מזון ובגדים חמים ובחסדי השם נגיע לארץ ישראל".
"הם דאגו לשחד בכמה מטבעות זהב ותכשיטי כסף מורה דרך אפגני ויצאו אל הלילה הצונן והמאיים.
"ידידות הדוקה שררה בין הגברות שמסי ואולשין, הן שיתפו פעולה באהבה גדולה בגידול הילדים, בבישול ואירגון השמחות. הכל. עכשיו הן צעדו כתף ליד כתף כל אחת אוחזת בתינוק הקטן שלה, העטוף בפרווה עד קודקודו.
"תלאות הדרך והאסונות רק העמיקו את הידידות האמיצה. שתיהן סוככו על התינוקות מול סופות השלג, שתיהן הניקו אותם בהפוגות, שתיהן כיסו גם את קברי הילדים שלא שרדו...
"רצוצים ושבורים אחרי שלושה חודשים הגיעו שתי המשפחות לנמל התעופה בטהרן, וטסו אל הארץ המובטחת. שכולות, אך מלאות תקוות.
"בארץ ישראל התחננו שתי הנשים להישלח לאותה מעברה, אך לשווא. משפחת שמסי נשלחה דרומה, משפחת אולשין צפונה. כל אחת לגורלה בארץ חדשה, שפה לא מוכרת והרבה מפגעים רוחניים.
"הפרידה היתה קשה. גב' שמסי וגב' אולשין התחבקו ארוכות ושפכו דמעות כמים. זו נישקה את תינוקה של זו, וזו את של זו. הן הרעיפו ברכות אחת על השניה, אחר כך כל משפחה הלכה לדרכה. בעשר השנים הראשונות הן עוד הצליחו לשמור על קשר. התינוקות שגדלו נפגשו מספר פעמים, והכירו את סיפור המסע שהצליחו לשרוד אותו כתינוקות.
"אחר כך 25 שנות נתק. הילדים כבר גדלו והתבגרו. גברת שמסי צפתה את הנזקים הרוחניים העלולים להגיע לילדיה ושמרה עליהם מכל משמר, והקפידה לרשמם רק לישיבות קדושות. באומץ היא ויתרה על הפנקס האדום, ועל פיתויי הציונות ולמרות שעקשנות זו עלתה להם בימי רעב ואבטלה, החינוך היהודי היה משאת-נפשה. לימים היא נקלעה בסערת גשמים לתחנה המרכזית בתל-אביב. שם על הספסל היתה ישובה גב' אולשין. על שתיהן קפצה זיקנה, אך הן זיהו זו את זו, וההתרגשות עלתה על גדותיה. ואז שוב, צפו ועלו הזכרונות, וכל אחת במרץ רב, סיפרה על בני משפחתה וכו'.
ואז שאלה גב' שמסי את חברתה, ומה שלום התינוק שלך זבולון?
"הו" השיבה גב' אולשין "הוא כבר גבר לתפארת. הוא למד כלכלה באוניברסיטה ויש לו מספר תארים, ועכשיו הוא איש עסקים מצליח וברוך השם יש לי נחת ממנו... הוא אומנם כבר לא כל כך דתי, אבל יש לי נחת...".
ומה שלום דוד התינוק שלך? שאלה הגב' אולשין...
"ברוך השם, דוד'ל שלי למד בישיבות קדושות, הוא כבר רב בישראל, ויש לי נחת, נחת כשר ממנו... המון נחת כשר".
הרב דוד נשם עמוקות. "ר' יגאל יקירי, אני הוא אותו תינוק של גב' שמסי. אמי התאלמנה זמן קצר אחרי שהגיעה ארצה וחסכה מפת לחמה כדי לחנך אותי ואת אחי בישיבות. כשהיא סיפרה לי – אי אז – על המפגש עם חברתה גב' אולשין, והשמיעה לי את הביטוי "נחת כשר", זה פלח כמו חץ את לבי. ניסיתי לאתר את זבולון אולשין, ובין לבין נודע לי שהוא עוסק בעניינים לא כשרים, כמו הלוואות בריבית למשל... השקעתי בו זמן לקרבו, להחזירו לדרך אבותינו, אך לא עלתה בידי, עדיין... אז יש נחת ויש נחת. אמא שלי הלכה לעולמה לפני כעשור שנים, וכשאני פוקד את קברה אני מקפיד לומר לה "אמא, אני מקווה שאני ממשיך לעשות לך נחת-כשר... ולא פלא שכאשר אני מברך את המתפללים, הביטוי הזה שגור על לשוני... ועכשיו ר' יגאל בוא נקפוץ לשיעור הבא, ושתזכה גם אתה לנחת-כשר מכל יוצאי חלציך".

לפעמים, שיא הבריאות זו מחלה ממארת



פתאום הוא חזר, בעלה היקר, עם כיפה על הראש. היא גיחכה. היא ייחסה את זה לעובדה שהוא מסתובב סביב לזנב של עצמו, מחפש כוון ומשענת. נו טוב, אז הוא מצא לו פינה חמה ונעימה בבית הכנסת השכונתי, שם נערכים להם שיעורי תורה על ידי רב השכונה.
זה יעבור לו, היא חשבה. יום יומיים, והוא בעצמו ירגיש מגוחך ויטמין את הכיפה אל הארון, כדי לפגוש אותה רק בחגים.
אבל היא לא ירדה לו מהראש. "ריבונו של עולם, רק שלא יחזור לי בתשובה, אני לא מסוגלת לחשוב על זה" הרהרה בליבה.
***
לניצנית מאור מתל אביב יש דעה עצמאית. היא אשה בת 30 משכילה, עובדת בענף היי-טק מצליח, ויש לה השקפת עולם ברורה: הדתיים נחמדים, סימפטיים, היא לא נגדם וגם לא בעדם. שיניחו לה. היא לא מפריעה להם, שהם לא יפריעו לו, ברוח המשפט הישראלי הכי שחוק במזרח-התיכון: אני מכבדת דתיים, אבל מרחוק.
אבל מה לעשות שבעלה רענן מאור האקדמאי המבריק שהחזיק גם הוא באותה דעה, התחיל למסמס את התזה הסימפטית הזו, ובמשך חודשי האבטלה שלו התחיל להיחשף לרזי חוכמת הגמרא.
והכיפה? הו, הו. הכיפה העקשנית הזו, לא רוצה לרדת לו מהראש.
שתדעו, שזוג אקדמאיים איכותי, לא מנהל שיחה בצעקות. לשיחות ביניהם יש קוד מתון ועדין משהו. הוא מנוסח גם בלשון גבוהה ונקיה.
"תשמע" אומרת לו ניצנית "אני מוכנה איכשהו לסבול את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשך, אבל אל תסחף לי גם לציציות... זה ממש מלבוש משונה החוטים האלה...
והוא עונה לה: יקירתי, עד כמה שהספיקותי להבין, יהדות זו עיסקת חבילה. אם מדובר פה באמת, אז אי אפשר לקחת רק חצי ממנה. חצי מן האמת – זה שקר מוחלט, כך שאינני יכול להבטיח לך שמחר לא אלבש ציצית.
"נו טוב" היא עונה "אני רק מקווה שאחרי שתחזור בתשובה לגמרי לא תתחיל להכריח גם אותי לקיים מצוות. אני מספיק רגישה כדי לא לכנות את מה שעושים לך כמיסיונריות, אבל זכיתי להכיר את יושרך האישי, את כושר שיפוטך, ואני בהחלט מעריכה את צעדיך...".
הזוג החביב ניהל אורח חיים ברמת חיים גבוהה, אך לא זכו לפרי-בטן.
אולם, בשלב מסויים ניצנית החלה לחשוב על גירושין, בלי לריב, לבצע חלוקת רכוש ברוח טובה וגט זריז. "לא נורא". היא רמזה לו.
אבל רענן לא היה מוכן: "את אשתי היקרה לי. לעולם לא אוכל לחיות בלעדייך. את טובה ורגישה. ואין לי ספק שניישר קו עוד מעט. תהיי סבלנית. את אולי לא מבינה, ולא מספיק מאמינה, אבל אנחנו זיווג משמים, ואהבה מוצקה כמו סלע לא מפזרים כמו אבק סתם כך".
והמילים החמות הללו, שנבעו מלב אוהב וטהור פרטו על נימי הרגש. גם היא לא רוצה לוותר על בעל מיוחד וטוב לב שכזה.
הסבלנות ניצחה, כי סבלנות תמיד מנצחת.
ניצנית הסכימה לשמור שבת. לא בישול, לא הדלקת אור, וכמובן לא נסיעה. היא התרגלה מהר מאד לשקט המרומם והחודר של קסם השבת.
אחר כך טהרת המשפחה.
אחר כך למדה לברך.
באמת הישגים ראויים לציון.
רק על דבר אחד היא עמדה בתוקף. "אינני מסוגלת לשים על עצמי כיסוי ראש. שהקב"ה יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם השיער הטבעי היפה והמיוחד שהוא נתן לי. הוא מבין, הוא יסלח. אתה אומר שהוא אבא רחום וחנון, אז אבא סולח לבתו על שובבויות קטנות... אינני יכולה להיפרד מן השיער... הוא כל כך יפה".
וכאן היא היתה באמת עקשנית גדולה. שנה ועוד שנה, שומרים שבת, שומרים הכל, אבל ניצנית בלי כיסוי ראש. זה הפך כמעט לאידיאולוגיה אצלה. שש שנים אחרי הנישואין, הבית יהודי, השבת יפה ואצילית, זרע של קיימא? אין. כיסוי ראש? אין.
***
ואז האסון. ניצנית התמוטטה בחדר הרופא. המחלה הנוראה מקננת בה בדם.
"אני נורא מצטער גב' מאור" אמר פרופ' אחיקם שנהב "את תקלעי למצב לא נוח מבחינתך. אחרי הטיפול הכימותרפי שייעשה בך, השיער שלך ינשור. צר לי, אני רק יכול לעודד אותך שהמחלה שלך אומנם לא פשוטה, אבל סיכוי ההחלמה הם בהחלט סבירים".
ניצנית מאור נכנסה לטיפול הראשון.
כשהם חזרו לביתם הגדול והריק, היא אזרה אומץ.
"רענן, אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה קרה כאן. אבא שבשמים מדבר אלינו, הוא - בעיקר הוא מדבר אלי. הוא פונה אלי ואומר: ניצנית שלי, אני כל כך אוהב אותך, את הבת הכי יקרה ונפלאה שלי. חזרת בתשובה, עם כל כך הרבה התחשבות בבעלך, בסבלנות עלית בסולם הרוחני צעד אחר צעד. אני כל כך מרוצה ושמח ממך. אבל רק דבר אחד גורם לי צער. הצניעות. שיער פזור לאשה זה נורא, זה מפגע. זה מקלקל עיניים. זה פוגם. כך לא מסתובבת ברחוב בתו של מלך. אין לי ברירה בתי ניצנית, אם את לא רוצה לכסות את השיער שלך מרצונך, אז אני אעזור לך להיפטר ממנו. תביני אותי, אני אוהב אותך, ורוצה רק בטובתך, ולכן אני נאלץ להכריח אותך להיפרד מהשיער... כך אומר לי האב שבשמים.
דמעות ניקוו בעיניו של רענן.
"רענן בעלי האציל, אינני יודעת אם אשאר בחיים אחרי המחלה הארורה הזו, אבל דבר אחד נוסף נותר לי לעשות למענך ולמען הקב"ה. שיערי עדיין לא נשר מן הטיפולים... ובעודה מדברת לקחה ניצנית מספרים והחלה לגזור את שערותיה "ואם ירחמו עלי מן השמים, אגדל שיער חדש ואחביאהו מתחת לכיסוי ראשי".
***
אנחנו 10 שנים מאחרי הסיפור הזה. ניצנית הבריאה לחלוטין וברוך השם נולדו למשפחת מאור שלושה ילדים.
רענן הוא אברך כולל מבריק ומגיד שיעורים ברחבי העיר.
חידון. וממה מתפרנסת ניצנית?
יש לה חנות גדולה ומצליחה במרכז העיר לכיסויי ראש, וברקורד שלה עשרות רבות של נשים, שנכנסו לחנות גלויות ראש, ויצאו צנועות להפליא. היא מספרת להן את סיפורה האישי והוא פועל את פעולתו.
לפעמים, אין דבר יותר מבריא ממחלה ממארת.