יש אנשים שמצליחים להגיע לפסגות של הטבה ולשיאים של נתינה. יש להם למלאכים הללו מעיינות מפכים של מסירות למען הזולת וחרוף נפש מבהיל להיטיב ולעטוף באהבה, גם כשכיסם הפרטי אזל לחלוטין מחופני מעות ועושר.
הסכם יששכר וזבולון – כידוע – הוא השילוב הפנטסטי שבין עמוד התורה לעמוד החסד. וכששני עמודים אלו נשזרים זה בזה, אזי הם מגביהים עוף עד לכסא הכבוד והעולם כולו נשען עליהם סמוך ובטוח, בבחינת השלך על השם יהבך... והוא... העמוד העצום הזה – יכלכלך.
הזבולונים הם אנשים חכמים. הם פרקטיים שצופים למרחוק. תומך תורה שיש בו יראת שמים טהורה, יודע שרק בעולם הזה קונים תורה בכסף. בעולם הבא כל הזהב והיהלומים לא ישוו לה ולא ישיגוה. ומי שיש בו דעת תורה צרופה, עושה כאן ועכשיו את העסקה הכי מוצלחת המניבה פירות של נצח. זה הזמן, ואין בלתו.
***
לבצלאל אגוזי אצה הדרך. הוא איש עסקים חסר נשימה, המנהל קרבות צפופים לרכוש עסקים ולבצע עסקאות המרפדות – בלי עין הרע – את חשבון הבנק שלו בעשרות אלפי ₪ מדי חודש. יש לו שני פלאפונים (תרגעו, כשרים כשרים) מחשב כף יד, ועוד מחשב לפ-טופ, שלוש מזכירות פעלתניות במשרדו, וכמובן ששה סוכני מכירות שבקושי ישנים שש שעות בלילה. אם הוא לא מצליח לנשום, למה שהם ינשמו?
בקיצור, במונחים בני-ברקים, אגוזי הוא סיפור הצלחה בהחלט מרשים. יש לו שתי דירות, שלוש מכוניות, קופות גמל עסיסיות ואשראי בנקאי שמנמן למדי.
קביעת עיתים לתורה? סליחה. כאן יש פנצ'ר. כאן בנקודה הזו, החריקות צורמניות ואפילו די מביכות.
ברשותכם, בואו ונציץ קלות לעבר ההסטוריה של מר אגוזי הסוחר הממולח, כדי שתבינו עד כמה מצבו עגום.
אגוזי בנעוריו היה צורב מבריק שקדן ותוסס. החבורות שלו היו לשם דבר בישיבה הקטנה, כך ששמו הטוב הדהד עד למיטב הישיבות הגבוהות שהתחרו לרכוש אותו כתכשיט מרהיב לבית מדרשן. גם בישיבה הגבוהה המעטירה, הוא המשיך להבריק ואפילו הוציא לאור קונטרס מדהים של פלפולים מבריקים בסוגיות שהרבה גדולי עולם התחבטו בהם. זקן ראשי הישיבות של הדור שעיין בקונטרס כתב לו: "עדייך לגדולות, והיית כאחד הגדולים בארץ".
עקב בצד אגודל עם בצלאל אגוזי למד הבחור השקט והחרישי פנחס יוחנן שעיבי. הפער ברמת הלימוד בין אגוזי לשעיבי היה בלתי נתפש. די אם נאמר, שלפחות שלוש פעמים ביום ניגש שעיבי בביישנות לאגוזי וביקש שיסביר לו את החילוק שבין רבנו חננאל לתוספות, התחנן בפניו שיחזור על עיקרי השיעור היומי של ראש הישיבה. אגוזי היה משיב בקוצר רוח לשאלותיו של שעיבי, והיה רומז לו בעדינות שלא יפריע לו יותר מדי. אבל פנחס יוחנן שעיבי שלא היה מבריק גדול, ידע שרק אצל אגוזי הוא ישמע דברים כהווייתם, ולא נואש. הוא ניגש אליו פעם אחר פעם, מדי יום ביומו. תורה הוא ביקש.
***
גלגל סובב בעולם. בגיל 21 נישא בצלאל אגוזי לדרורה בתו האצילית של הגביר הנודע שמשון גבריאל יעקובי, ששאף להשיא את בכורתו לעילוי של הישיבה המפורסמת. שאיפתו עלתה בידו, ואכן האברך אגוזי שקד 5 שנים על תלמודו בכולל, אך נשאב אט אט לעסקיו של חותנו. ואתם יודעים איך זה מתחיל, פה שעה, שם שעה, ולבסוף בגיל 30 מצא עצמו אגוזי שקוע עד צוואר בעסקים, אץ רץ ללקט עסקאות שונות ומשונות כלקוט ביצים עזובות.
בגיל 45 וחודשיים לקה – אגוזי מיודענו – בליבו, ואושפז במחלקה הקרדיאולוגית. הצינטור לא אחר להגיע ובין בדיקה לתרופה התעשת הסוחר אגוזי ומשך באוזניו כלא מאמין: "15 שנים אני מחוץ לעולם התורה, חוטף בקושי מנחה וערבית במנין, שחרית זריזה, וקביעת עיתים לתורה? אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה אוי ואבוי לי, אפילו על נתינת מעשר געלט אני לא מקפיד... ועכשיו אני שוכב כאן כמו פגר מת כמו שור מובס המובל לטבח...".
ובעוד הרהורי תשובה מנקרים חולפים במוחו, הוא הבחין לפתע במסדרון המחלקה ביהודי תמיר ונאה שזקנו יורד על פי מידותיו וסביבו כשתילי זיתים 7-6 ילדים קטנים המצחקקים בעליזות.
"שעיבי!?" חירחר אגוזי לעבר האיש. "שעיבי, אני לא טועה, פנחס יוחנן ידידי בוא הכנס לחדר 17...".
הו, ידידי ורעי הנפלא, רבי בצלאל אגוזי, מה שלום כבודו – האיר שעיבי פניו לעבר ידידו משכבר הימים, תוך לחיצות ידיים חמימות.
שעיבי רכן לעבר ידידו חיבק אותו בחמימות ולחש לאוזנו: בצלאל ידידי כמעט 20 שנה לא נפגשנו... וזו אשמתי. אני עדיין לא תיקנתי את מידותי. יש לי חוב מוסרי וערכי עצום כלפיך, ועכשיו אני רוצה לפרוע אותו. אם יש בי תורה – היא בזכותך. אם יש בי דרך ארץ – זה בזכותך. היו לי ימים קשים בישיבה, ולא אחת החלטתי לצאת לרחוב וללכת למכור פרחים או בגדים. הייתי משוכנע שאפסו סיכויי לצאת תלמיד חכם. אתה בוודאי זוכר אותי בוהה בשיעורים, נכשל במבחנים, אבל אתה בצלאל, היית עמוד האש שלי, עמוד האור. כל פעם שפניתי אליך תמיד קיבלתי יחס חביב, על כל שאלה היתה לך תשובה. אתה היית היחיד שהייתי מבין את ניסוחיו וסברותיו של ראש הישיבה, והסברת לי אותן בטוב טעם שיחדרו למוחי וללבי. בזכותך, ורק בזכותך הצלחתי לצלוח את עולם הישיבות. איך אמר רבי עקיבא לתלמידיו "שלכם ושלי, שלה הוא". גם עליך אני אומר, שלי שלך הוא. כיום ידידי – זיכוני מן השמים – לעמוד בראש כולל ובו 40 אברכים שקדנים, ואני בבערותי ובעוניי מעביר שיעור או שניים מדי יום, הספקתי להוציא לאור שישה ספרים בהלכה שקיבלו הסכמתם של גדולי הדור. וכל מה שיש לי, שלך הוא. ושיעמוד לך לרפואה שלמה ובריאות איתנה. אגב, אבי מאושפז כאן במחלקה בחדר הסמוך ובאנו לבקרו...".
בצלאל אגוזי לא האמין למשמע אוזניו. הבחור פנחס אלחנן שעיבי ראש כולל!!! ??? מוציא לאור ספרי הלכה! ואני בצלאל אגוזי, העילוי הדגול מצונטר ועוסק במסחר ומקבל ממנו – מן הגאון הזה – כבוד, כאילו עולם התורה נשען עלי. לא יאומן!
***
שבועיים אחרי. חצות לילה.
נקישה בדלת.
הרב שעיבי פותח דלת. למולו בצלאל אגוזי.
ברוך הבא ידידי, מאיר שעיבי פניו.
"פנחס אלחנן באתי אליך בענין רציני, ואני מבקש שתהיה קשוב לדברי. אמרת לי לפני שבועיים שאתה בעל חוב שלי. שהתורה שלך היא בזכותי. נניח. אני בסה"כ איש קטן ועלוב, ומכל העילוי הגדול יצא סוחר הזוי ומתווך דירות. קשה לי לחזור היום לאוהלה של תורה, ורק אתה יכול להציל אותי, ואתה גם חייב להציל אותי. בדקתי ומצאתי שברוך השם נולדו לך 10 ילדים כן ירבו, עיני רואות שאתה מתגורר בדירה בת 2.5 חדרים. אתה בטח תגיד לי "כן אבל אני מאושר". אני מאמין לך. אכן כן, יש לעוני שלך הוד ותפארת, זה נכון, אבל זה לא פוטר אותי מלהיות הזבולון שלך ולהכניס רווחה לחייך".
הסוחר אגוזי הכניס ידו לכיסו הימני ושלף משם 12,000 ₪ במזומן: "כל ראש חודש, אם ירצה השם, אגיע אליך בחצות לילה ואשלשל לידך 1,000 ₪ על כל נפש. כמו כן, כבר מחר אשכור לך דירה בת 5 חדרים שתתגוררו ברווחה. אני מתחנן לפניך תהיה אתה יששכר שלי, ואני אהיה הזבולון שלך".
הדברים שיצאו מלב מורתח ואוהב נכנסו אל ליבו העדין של ראש הכולל הרב פנחס אלחנן שעיבי, אשר בביישנות רבה הסכים לעיסקה. "אני מקווה ידידי ר' בצלאל שאתה נותן ממה שיש לך...".
הו, אל תדאג יקירי – השיב בצלאל – יש לי די והותר. חתום כאן על ההסכם...
הסכם יששכר וזבולון נחתם בין שני הידידים הותיקים ויצא לדרך.
***
הו, הו, היו אלה ימים יפים וגדושי תופינים ומעדנים, עופות, דגים ובשר שמן עבור משפחת שעיבי, שהמקרר שלהם מעולם לא הכיר שפע שכזה ופער בתימהון את דלתו, כשהם התמקמו שם. הכסף הנזיל של הסוחר אגוזי, העלה סומק בריא בלחייה של הרבנית שעיבי, ולא רק בלחייה, כל צאצאי המשפחה – בלי עין הרע – השמינו היטב.
לא זו אף זו, משפחת שעיבי, שלא העיזה מעולם להעלות על דל שפתיה את המושג נופש מחוץ לבני-ברק, סוף סוף העלתה את הביטוי: "נופש" על דל שפתה, ואף נקטה בצעד ביצועי, עם הזמנתם של שני צימרים איכותיים בעיירה צפונית, לצורך החלפת כוחות והתרעננות.
"שלא יהיו לך שום נקיפות מצפון" היה הסוחר אגוזי לוחש מפעם לפעם לאוזנו של ידידו ראש הכולל שעיבי "אני לא טיפש, אני צריך אותך יותר ממה שאתה צריך אותי... אין לי שום ספק שהברכה בעמלי נובעת מטהרת הלימוד שלך, ומזיכוי הרבים שאתה עוסק בו מדי יום ביומו. אתה בעצם הסיכוי היחידי שלי שלא אפטר מן העולם כשאני עם-הארץ גמור. תודה לקב"ה שהביא לי את הלחצים בלב, את האישפוז הכפוי, ועל ידי כך זכיתי לראותך במסדרון בית החולים. אתה ידידי, אתה יששכר נשמתי".
נו, אז אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע? לא רע.
במשך חמש שנים התנהל לו הסכם יששכר וזבולון בין השניים, כאשר אגוזי כמו שעון שוויצרי נוחת כל א' בחודש אצל שעיבי, הם לומדים בצוותא סוגיה קטנה ונפרדים בחיבוק חברי אוהב.
אחרי חמש שנים סמוך ונראה לערב ראש השנה, שומע הרב שעיבי שיחת סוחרים אקראית על מדרכה ברחוב רבי עקיבא.
הנה ציטוט חלקי: "שמעתי שאגוזי פושט רגל. הבנק עיקל לו שתי מכוניות ואת שתי דירותיו, ועכשיו גם החסכונות שלו בסכנה.
מדוע?
"הוא עשה כמה השקעות כושלות בנדל"ן... כנראה היו לו עיניים גדולות".
יומיים אחר כך כשהגיע אגוזי עם השטרות המרשרשים הבחין שעיבי בזיק של מתח המשוך בין עפעפיו של הזבולון שלו.
"אגוזי תהיה הוגן כלפי, ואל תסתיר ממני דבר. שמעתי שנקלעת לקשיים...".
נסיונות הטיוח של אגוזי עלו בתוהו. לאחר שתיים שלוש דקות של דחיות דיפלומטיות, התרצה אגוזי: "מה לעשות נפלתי בגדול, אני לא סוחר גדול, אני כבר תרנגול מרוט... אבל אני בהסכם שלי עומד... שכח מזה לשכנע אותי לפרוש מן ההסכם, אני חוסך מן הפה שלי וכל גרוש שארוויח אני מעביר אליך. אל תדאג שעיבי, אשתי מודעת להסכם, והיא עומדת מאחורי. למרות הכל, אני לא רעב ללחם.
"בשום אופן לא" היה נחרץ הרב שעיבי "אין דוחין נפש מפני נפש. הפיות של הילדים שלך קודמים לפיות של ילדי. אם הבנקים עיקלו את רכושך, לא יעלה על הדעת שתממן אותי. זה איסור מוחלט".
אגוזי לא נכנע: "אני אעמוד בהסכם, אני עדיין מרוויח, אני עדיין מגלגל. יש סיכוי שאחלץ מהקריסה הכלכלית שלי. אל תדחה אותי פנחס יוחנן, אל תחליש אותי...
הרב שעיבי חש שידידו, הזבולון שלו זועק מעומק ליבו "תשאיר אותי עם ההסכם", אבל ליבו והגיונו לא נתנו לו להסכים".
אגוזי: "הרב שעיבי, תעשה לי טובה, אני מוכן לפשרה. תן לי לממן לך לפחות את כל צרכי השבת. תעשה חשבון כמה עולה לך שבת, עם כל המעדנים והמצרכים ואני משלם. אל תחסוך. זה יפחית מעלי מעט את הנטל... אבל ישמור אותך מאושר".
הרב שעיבי הפך לחומה בצורה: "לא ולא. אני לא אהיה מסוגל לאכול בשבת את המעדנים שתרכוש לי מהאין כסף שלך. זה יפגום לי בעונג שבת שלי. זה יצער אותי. אני מעדיף פת במלח ומרק דלוח משלי, ולא תופינים ממך. תבין אותי! זה יהרוס לי את עונג השבת... תתחשב גם בי".
אגוזי לא נכנע: הרב שעיבי, והשבת שלי מה יהא עליה? האמן לי, עם כל הכבוד, כשאני אשב בשבת בביתי על עופות, דגים ומעדנים, כי ברוך השם אינני דלפון... ואני יודע להסתדר, יפגם העונג שבת שלי מן הידיעה שאתה ועשרת ילדיך תסתפקו בלחם צר ומים לחץ, וידוע כי ממון של הוצאות שבת חוזר. זו צדקה שתחזור אלי, וגם אני טוען – כמוך – ידידי אתה תהרוס לי את עונג השבת!!".
הפולמוס נמשך שעה ארוכה. זה פוגם את עונג השבת של רעהו, וחוזר חלילה.
***
לקראת שלהי הויכוח מצאו השניים את עצמם מול דלתו של אחד מגדולי הדור. הלה האזין בקשב רב לטענותיהם. "עונג השבת" של שני הידידים, יששכר וזבולון ישב על המדוכה, ונותח מכל צד אפשרי.
כן עונג שבת.
לא עונג שבת.
זה רוצה לתת.
חברו טוען שלא רוצה לקבל.
עיניו של גדול הדור הבריקו מאושר או מדמע. לאחר כמעט כשעה הוא פסק: "אתם אנשים נפלאים, ממש עמודי עולם, אתם סנגורים מושלמים על עם ישראל... אבל לאחר שעיינתי ארוכות בנושא הנני פוסק שהרב שעיבי, שהוא היששכר מביניכם, צודק, אין דוחין נפש מפני נפש, וכמו כן, אם הדבר יפגע בעונג השבת שלו, אזי אי אפשר לכפות עליו לקבל ממך – מר אגוזי – צרכי שבת...". עיניו של אגוזי כבו.
***
הסוחר אגוזי לא אמר נואש, הוא אחז בידו של הרב שעיבי ויחד צעדו לביתו של אחד מראשי הישיבות. הלה פער עיניו בתדהמה, והרהר בלבו: ראה אבא שבשמים, אלו יהודים צדיקים יש לך בעולמך... כל כך אוהבים איש את רעהו, מתחשבים איש ברעהו, חושבים רק על טובת הזולת... בריות כה יפות וטובות לב שבראת בעולמך ממש כקילורין לעיניים ושירת מלאכים לאוזניים...
לאחר שעיין בטענותיהם פסק ראש הישיבה: "אני פוסק לטובתו של זבולון. הבן ידידי הרב שעיבי, הזבולון שלך מר אגוזי, נותן לך בעצם צדקה לצרכי שבת... וצדקה זו לעולם חוזרת שנאמר מתשר"י עד תשר"י חוץ מתשר"י. כלומר, הוצאות לימוד תורה, שבת, ראשי חודשים וימים טובים, הן הוצאות שהקב"ה מחזירם למוציאיהם, וכל שכן לאלו הנותנים צדקה לזולתם לצורך רכישת מוצרי שבת. וחוץ מזה אם לא תקח ממנו, זה יפגע לו בתיאבון ביום השבת, וזו פגיעה אנושה במצוות עונג שבת...".
***
הרב שעיבי והסוחר אגוזי יצאו באותו לילה בני-ברקי לבית העלמין וניצבו מול ציונו של ה"חזון איש" זצ"ל. אהבה ענקית הדביקה בין השניים, הכרת הטוב שאין לה קץ חיברה בין הדבקים, ורצון להיטיב איש עם זולתו חפפה על ראשיהם.
הם הדליקו נר נשמה והניחו מצחם על השיש הקר.
"אנא ריבונו של עולם" הם התחננו "בזכות הצדיק מאורם של ישראל, האר עיננו שנמצא פיתרון שיניח את דעת שנינו".
לאחר שעה ארוכה של תפילות ותחינות, פנה אגוזי לידידו ואמר: ידיד נפשי, בוא נעשה פשרה. קבל ממני במשך שלושה חודשים את הוצאות צרכי השבת שלך, והיה אם עסקי יחזרו למסלולם נמשיך בעיסקת השבת, אם בחסדי השם הם ישובו ויפרחו, נחזור לעיסקת יששכר וזבולון שלנו. ואם חלילה...
הרב שעיבי נרגש עד דמעות, חיבק ארוכות את מיטיבו-ידידו הנהן בראשו ולחש על אוזנו: בצלאל יקירי, אתה איש גדול, ובעל חסד שאין כמותך בעולם. יש לך שאיפה, להיטיב, כפי שמעולם לא ידעתי ולא שמעתי. אתה אומנם עוסק מעט בתורה, אבל מידותיך נעלות ותרומיות עד שראוי לקנא בך, וזו קינאת סופרים. אני מוכן להסכם הפשרה שהצעת... כי אני מעריץ מוחלט של טוהר ליבך וכוונותיך. אתה זבולון הכי ענק בעולם.
"ואתה יששכר נשמתי" חתם הסוחר אגוזי את השיחה.
השניים צעדו לעבר המכונית, וצמרות הצאלון נעו זעו בהתרגשות, הרבה מעבר לעוצמתה של רוח מצוייה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה