הרב יצחק גרומן רבה של מגדל העמק מספר:
לפני כארבע שנים, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, קיבלתי טלפון מידידי ר' יוסי פאלוך מירושלים. הבן שלו, צנחן בגדוד 85 במלואים, גויס לחזית. בביקורו אצל בנו גילה כי הוא שוהה יחד עם עוד קרוב לשבע מאות צנחנים בתנאים קשים, ללא תנאים מינימליים הכרחיים, בהנגר בצומת סירקין בפתח תקוה, בדרכם לצנוח מעבר לליטאני בעומק הלבנון.
אמרתי ליוסי שאני מזמין ברגע זה את כל חברי הגדוד למגדל העמק. בתוך כמה שעות פרקו עשרות אוטובוסים את מאות הצנחנים במוסדות 'מגדל אור'. פתחתי בפניהם את שערי הבריכה ואמרתי להם להיכנס. הם הביטו עליי בתימהון. מי זה הרב הזה, שבמקום להזמין אותם להניח תפילין מציע להם בריכה? כשיצאו, כבר היתה מוכנה מסיבה גדולה שערכנו לכבודם, בתופים ומחולות. באמצע המסיבה מקבל אחד הצנחנים טלפון מקרוב משפחה בצרפת, הנגיד היהודי אלן גרין. אלן, יהודי עם לב חם ושורשים עמוקים בארץ הקודש, התקשר לקרוב משפחתו, צנחן צעיר לשמוע את הלמות לבבו ולבב העם. מה התפלא אלן שבמקום לשמוע יריות הוא שומע דווקא יריות שמחה ותרועות נגינה. "מה זה שם?", התפלא הנגיד. סיפר הצנחן הצעיר לאלן על כל התלאה שידעו בימים האחרונים כהכנה ללחימה ועל הגאולה הזעירה בהוצאתם משם למקום מרעה ודשן במגדל העמק.
אלן שהתרגש למשמע הדברים, הפתיע ואמר כי יש לו ספר תורה, הנכתב בימים אלו בירושלים, וכי הוא תורם אותו למוסדות 'מגדל אור'. נעמדתי בפני מאות הצנחנים וקראתי בהתרגשות: "ראו נא איזו מתנה קיבלנו בזכותכם, ספר תורה".
הצנחנים פרשו לשנתם בחדרי הפנימייה המאובזרים ומיד יצרתי קשר עם הסופר מירושלים וביקשתי שיבוא לכאן בדחיפות בשעה שבע בבוקר עם גווילי ספר התורה.
בבוקר השכם, נכנסתי לחדר האוכל, שם סעדו את לבם כל חברי הגדוד, ואמרתי להם: "בחורים, המתנה שלכם הגיעה". פתחנו שולחן, הסופר פרש את גווילי ספר התורה לנגד עיניהם המשתאות והניח את הקסת והדיו לצדו.
הצנחנים הנרגשים נעמדו על רגליהם וכיסו את פדחתם עם ידיהם. נעמדתי מולם והתחלתי לומר להם מה זה תורה ומהי המשמעות של אות בתורה. ציטטתי להם את דברי הזוהר הקדוש כי ישראל, ראשי תיבות יש ששים רבוא אותיות לתורה. לכל יהודי מישראל יש חלק בתורת חיים. ואז שאלתי אותם במה אנחנו מתייחדים כיהודים. צעק מי שצעק: "אמונה!". נכון, הסכמתי עמו. האמונה בה'. זו הייחודיות והערכיות שלנו לעומת שאר הלאומים והעמים. שאלתי אותם, אם הם יודעים על קריעת ים סוף? הם ידעו. המצב שם היה קשה מאוד, אמרתי להם. חכמינו ז"ל מספרים כי בעודם עומדים בין המצריים הרודפים אותם לבין ים סוף האימתני המאיים להטביע אותם, נחלקו עם ישראל לארבע קבוצות.
קבוצה ראשונה סברה כי יש לזרוק את עצמנו לים. אין לנו יותר כח לסבול. סבלנו די במצרים. לעומתם, הקבוצה השנייה חשבה, הבה נחזור למצרים, אכן סבלנו אבל זה עדיף מאשר למות כאן על שפת הים. הקבוצה השלישית גרסה כי יש להלחם. אולי אנחנו באמת חלשים לעומת המצריים, אבל חייבים להילחם בהם, והקבוצה האחרונה אמרה כי יש לצעוק על המצריים ולהפחידם.
אומר המכילתא כי נשים לב בדברי הכתוב, נמצא כי משה רבנו נתן תשובה ומענה הולם לכל הקבוצות. "זאת שאמרה ליפול אל הים, נאמר להם 'התייצבו וראו את ישועת ה''. זו שאמרה נשוב למצרים נאמר להם, 'כי כאשר ראיתם את מצרים'. זו שאמרה נעשה מלחמה כנגדו, נאמר להם 'ה' ילחם לכם'. זו שאמרה נצווח כנגדן נאמר להם 'ואתם תחרישון'". אז מה כן עושים בעת צרה כזו? "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו. ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים". לכאורה הסדר צריך להיות הפוך? קודם הוראה למשה רבנו לבקוע את הים, ורק לאחר מכן להורות לעם ישראל לנסוע קדימה. אומר האור החיים הקדוש, כי רק על ידי שיתעצמו באמונה ויכנסו לים קודם שיחלק, בכך יגבירו את מידת הרחמים ויזכו שיעשה נס על ידם. אמרתי להם: כולנו יהודים מאמינים בני מאמינים, לכולנו אות וחלק בתורה. כל אחד יבוא עכשיו לסופר ויעשה אותו שליח לכתוב אות בספר תורה של כלל ישראל. ישבו שם קיבוצניקים צעירים שעיניהם נפערו לרווחה. מה? הם יכתבו אות בספר תורה? כולם נעמדו בשורה עורפית. כיפות הונחו על ראשיהם ושפתותיהם מיללו תפילה מעומק לבם על הזכות הנדירה שנפלה בחלקם.
למחרת בערב הגיע העת להיפרד. הם נקראו לחזית. ציידתי אותם במטבעות שמירה והסברתי להם את המושג של "שלוחי מצווה אינם נזוקים". הוספתי ואמרתי להם כי בזכות מידת הרחמים שהם עוררו בנטילת חלק בתורה עליה מובטחים אנו "עץ חיים היא למחזיקים בה" ובזכות הצדקה שיתנו מיד לאחר המלחמה – כולם ינצלו. בקשה אחת ביקשתי מהם, אם כדברינו יקום ותשובו כולכם בריאים ושלמים, לפני שאתם מתפזרים לביתכם, בואו לכאן להודות לה' ולברך 'הגומל'. הם הבטיחו.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה