כבר מהרגע הראשון חיבבתי אותו, את פול. הוא היה ילד שובב בן חמש, בעל חיוך רחב, בוטח באנשים ותמים. הוא עבר ניתוח עורקים זמן קצר לאחר לידתו. הכל היה בסדר במשך שנים, כשפתאום היה מרגיש מכה בחזה ואז מאבד את ההכרה. כשזה החל לקרות לעיתים תכופות, ערכנו בדיקת מוניטור ואלקטרו-פיזיולוגיה של הלב ומצאנו שיש לו רטט פרוזדורי ותסמונת סינוס חולה. הכנסנו קוצב לב והתחלנו להעניק טיפול תרופתי. הוא הפסיק לאבד את ההכרה.
תוך זמן קצר הפך פול לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו, בהם היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות – עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "מה שלום החבר שלי?" היה הוא מגיב וקופץ לתוך ידיי הפרושות.
ואז, יום אחד, כשפול היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. פול התמוטט בבית הספר, אמבולנס הביא אותו לבית הרפואה. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. כשהוא הגיע למיון חיכיתי לו.
הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שפול לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. בשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה עברה, החלו מחשבותיי להלך פרא. "הו, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא אל תיקח אותו". התחלתי לצעוק במוחי, "פול, אל תמות!" ופתאום, בלי שהרגשתי, נקוו דמעות בעיניי, וצעקתי חזק: "פול, אל תמות לנו! אנא, אל תמות לנו!"
הצוות היה בהלם למראה ההתפרצות, ורופא עמית הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". תוך כדי דיבור מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור. תחילה היה הקצב איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד לא דיבר, אני הסתכלתי על פול וכולם הסתכלו עליי.
פול החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא ערבי אחר הפך חיוור והחל למלמל "אללה אכבר", בעוד זה שלידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של פול, נישקתי אותו ופרצתי בבכי.
זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן הסתובבו עליי כמה בדיחות שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, צוות המשמרת עשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי..., אך אלה מאיתנו שהיו שם איכשהו יזכרו זאת אחרת.
למחרת דיברתי עם פול אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, אוסף את מחשבותיו. "הרגשתי כאילו אני מתחת למים... היה חושך, רציתי לזוז ולא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע. "אז שמעתי מישהו קורא בשמי, ואז זזתי לכיוונו והחושך התחיל להתבהר". העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי. "אתה קראת לי?" "כן, פול" עניתי. "אני קראתי לך". "אנחנו עדיין חברים, נכון"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק.
כל זה קרה לפני הרבה שנים. רוב האנשים שהיו שם באותו יום כבר עברו למשרות אחרות, מקומות אחרים. אך פול ואני עדיין פה, ואנחנו עדיין חברים. הוא התפתח לגבר צעיר ואנרגטי, ואצלי הקמטים בפני התרבו, ושיערי ממשיך להאפיר.
כשראיתי אותו בפעם האחרונה במרפאה, הוא דיבר על מכוניות, קולג'ים וקריירות. הוא הודיע לי בגאווה שהוא עומד לבחור מגמה קדם-רפואית. "מדוע בחרת דווקא במקצוע הזה?" חקרתי. "בוא נניח שזה מקצוע שמעניין אותי" אמר, ושנינו פרצנו בצחוק משוחרר.
תוך זמן קצר הפך פול לפציינט האהוב עלי ביותר. הייתי מתגעגע לביקורים שלו, בהם היה קופץ אל תוך זרועותיי, מחבק אותי ומנשק אותי על לחיי. הוא היה מראה לי תמונות שצייר, ואני הייתי נותן לו מתנות – עט או ספל שקיבלתי כפרסומת למוצר כלשהו. "מה שלום החבר שלי?" הייתי שואל אותו כשנכנס למרפאה. "מה שלום החבר שלי?" היה הוא מגיב וקופץ לתוך ידיי הפרושות.
ואז, יום אחד, כשפול היה בן 7, קיבלתי טלפון דחוף מחדר המיון. פול התמוטט בבית הספר, אמבולנס הביא אותו לבית הרפואה. הוא היה במצב של אי ספיקת לב מוחלטת. כשהוא הגיע למיון חיכיתי לו.
הצוות הרפואי בהדרכתי עבד כמו מכונה משומנת. הכל דפק כמו שעון, חוץ מהעובדה שפול לא חזר להכרה. ככל שנקפו הדקות התחלתי להרגיש רגש גובר והולך של ייאוש, שתוך זמן קצר הפך לתחושה של פאניקה. בקשתי שיביאו עוד מגנזיום. בשעה שפעולת ההחייאה נמשכה וכבר כמעט שעה עברה, החלו מחשבותיי להלך פרא. "הו, אלקים, התחננתי במחשבותיי. "אנא אל תיקח אותו". התחלתי לצעוק במוחי, "פול, אל תמות!" ופתאום, בלי שהרגשתי, נקוו דמעות בעיניי, וצעקתי חזק: "פול, אל תמות לנו! אנא, אל תמות לנו!"
הצוות היה בהלם למראה ההתפרצות, ורופא עמית הניח את ידו על כתפי ואמר: "אולי כדאי שאחליף אותך". תוך כדי דיבור מישהו צעק לפתע: "המוניטור מראה קצב לב!" הסתכלנו על המוניטור. תחילה היה הקצב איטי ואחר כך הלך וגבר. המוניטור הראה שהלב החל לפעול. "יש דופק!" קרא אחד מהצוות. "יש לחץ דם!" צעק האחר. תוך רגעים מספר מצבו התייצב. ואז, למשך זמן שנדמה היה כנצח, אף אחד לא דיבר, אני הסתכלתי על פול וכולם הסתכלו עליי.
פול החל לזוז ולהקיא. הוא פתח את עיניו, סובב את ראשו, והסתכל ישר עלי. האחות הראשית לקחה נשימה עמוקה; לוח הכתיבה נפל על הרצפה והיא הצטלבה באימה. רופא ערבי אחר הפך חיוור והחל למלמל "אללה אכבר", בעוד זה שלידי מלמל שוב ושוב "אלוקים אדירים, אלוקים אדירים"! אחזתי בידו של פול, נישקתי אותו ופרצתי בבכי.
זמן קצר לאחר מכן העבירו אותו ליחידת טיפול נמרץ, הוציאו לו את הצינורית, והוא החלים החלמה מלאה. בשבועות שלאחר מכן הסתובבו עליי כמה בדיחות שהעיקרית בהן היתה, שלפני שמישהו מסיים משמרת הוא צריך להביא אותי כדי שאצעק לחולה שלא ימות. אחרי זמן מה, אנשים החלו לשכוח את שאירע. אחרי הכל, הם אמרו, זה היה רק צירוף מקרים, צוות המשמרת עשה עבודה טובה, ולתרופות לוקח זמן מה כדי להשפיע. אולי, אולי..., אך אלה מאיתנו שהיו שם איכשהו יזכרו זאת אחרת.
למחרת דיברתי עם פול אחרי המשמרת. הוא עדיין היה חלוש אך חיבק אותי חזק. שאלתי אותו אם הוא יכול לזכור משהו ממה שקרה. הוא ישב רגע בשקט, אוסף את מחשבותיו. "הרגשתי כאילו אני מתחת למים... היה חושך, רציתי לזוז ולא ידעתי לאן". הוא השתתק לרגע. "אז שמעתי מישהו קורא בשמי, ואז זזתי לכיוונו והחושך התחיל להתבהר". העיניים הילדותיות שלו הביטו עמוק לתוכי. "אתה קראת לי?" "כן, פול" עניתי. "אני קראתי לך". "אנחנו עדיין חברים, נכון"? שאל. "בטח" השבתי וחיבקתי אותו חיבוק חזק.
כל זה קרה לפני הרבה שנים. רוב האנשים שהיו שם באותו יום כבר עברו למשרות אחרות, מקומות אחרים. אך פול ואני עדיין פה, ואנחנו עדיין חברים. הוא התפתח לגבר צעיר ואנרגטי, ואצלי הקמטים בפני התרבו, ושיערי ממשיך להאפיר.
כשראיתי אותו בפעם האחרונה במרפאה, הוא דיבר על מכוניות, קולג'ים וקריירות. הוא הודיע לי בגאווה שהוא עומד לבחור מגמה קדם-רפואית. "מדוע בחרת דווקא במקצוע הזה?" חקרתי. "בוא נניח שזה מקצוע שמעניין אותי" אמר, ושנינו פרצנו בצחוק משוחרר.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה