פשוט לא מתאימים

הוא היה חכם ומצחיק, שנון ונאה. כמו שאומרים: גם יפה, גם אופה. ברצינות: הוא ידע לבשל ואם רק היה מגשים את החלום שלו הייתה לו קריירה מצליחה כשף יוקרתי.

כשפגשתי אותו ידעתי שהוא האביר על הסוס הלבן לו ציפיתי כל חיי. ונחשו מה: הוא חשב שאני היא הנסיכה היפהפיה ושיחדיו צפויים לנו חיים מאושרים.

הייתה רק בעיה אחת: הוא לא היה יהודי.

"זה לא משנה" הוא אמר. "זה בכלל לא חשוב" אמרתי אני. הוא: "תוכלי לחגוג עם הילדים חנוכה, בכיף", אני: "עץ אשוח קטן בחלון לא יפריע לי, ומתנות בקריסמס? מצידי דווקא בסדר גמור."

התחלה של חיים משותפים ביחד. ממש חלום.

אימא ואבא כעסו. אני כעסתי עליהם. "למה שלא תכבדו את הבחירה שלי? אני לא ילדה בת שלוש, אני יכולה להחליט לבד. ובכלל, כאילו שאתם דתיים גמורים. בקושי שומרים כיפור ופסח, וגם אני מתכננת להמשיך לשמור על החגים האלה."

הם לא יכלו להסביר לי מדוע הם כועסים. אבא מילמל משהו על סבא שניצל מאושוויץ, אבל למה אני, בשנת 2005, צריכה לסבול בגלל היטלר מטורף שמת לפני עשרות שנים? אני באמת אוהבת את סבא ומעריכה אותו, אבל אלו הם החיים שלי, לא שלו.

זמן קצר אחרי החתונה נכנסתי להיריון. היינו ברקיע השביעי. עריסה, עגלה לתינוק, טיטולים... "זה בן" אמרה לנו הטכנאית באולטרה סאונד ושנינו קפצנו באושר. התחלנו לחשוב על שם. תמיד אהבתי את השם מאור, אבל הוא לא התלהב. "אני מעדיף שיהיה לו שם אמריקאי, משהו שגרתי ולא בולט" אמר. התפשרנו על מארק, שיכנעתי את עצמי שלמארק ולמאור יש צליל דומה.

"מזל טוב אימא, נולד לנו בן!" עידכנתי את אימי שלמרות הכול שמרה על קשר חם והדוק. "קוראים לו מארק, שזה די דומה למאור" הסברתי.

"איך תקראו לו בברית מילה?" אימא רצתה לדעת.

"ברית?! אלוקים אדירים, איך שכחתי?" אמרתי לעצמי.

הוא לא היה מוכן לשמוע על כך והתחלנו להתווכח.

אולי היה זה הויכוח הרציני הראשון שלנו מאז שהכרנו באותו יום מושלג בפיפט אבניו. לראשונה הוא כעס באמת, ואני כעסתי אף יותר. "את לא תכאיבי לו בלי כל סיבה" הוא התעקש. "הברית היא מנהג מטופש ועתיק של יהודים מברוקלין, ואני לא הולך להרשות שיפצעו את מארק בלי כל סיבה."

"אני אוהבת את מארק לא פחות ממך" התרסתי לעברו, "ואני עושה את זה בשבילו, זה לטובתו, זה מה שעשו יהודים במשך אלפי שנים."

"אם את עושה את זה בשבילו אז אל תעשי לו את זה" הוא צעק בפנים אדומות.

בסופו של דבר הברית לא התקיימה. "צריך להתפשר למען הנישואין" הוא אמר לי בחיוך כשהגיע עם זר ענק של שושנים אדומות וצמיד יפהפה. באמת היו לו כוונות טובות.

אבל משהו בפנים כבה.

בהתחלה לא הבחנתי בכך. הכול המשיך כרגיל: מארק היה הילד החמוד ביותר שראיתי אי-פעם (באמת!) והוא המשיך להיות בעל ואבא מסור, עובד קשה בשעות היום ועוזר המון בלילה.

אבל פה ושם צצו הויכוחים, כל ויכוח מותיר אותי עם נשמה פצועה וכרית רטובה.

בקריסמס הוא אמר שאנחנו חייבים ללכת לכנסיה, כי אחרת "אימא שלו תכעס". פתאום כל הדיבורים היפים על הפשרות בנישואין נעלמו, כנראה שרק אני הייתי צריכה להתפשר. הכומר, שהיה ידיד אישי של חמיו, ראה את התינוק ושאל בנימוס רב מתי אנו מתכננים את טקס ההטבלה לנצרות. בעלי הסמיק וגימגם שאנחנו מתכננים לעשות זאת בקרוב, אבל אני לא יכלתי להתאפק. "לא נעשה זאת כי הוא הילד שלי והוא יהודי ולא נוצרי" אמרתי לכומר. היה זה תורו של הכומר להסמיק והוא נפרד מאיתנו ללא אומר ודברים.

בחוץ הוא ממש רתח. "איך את עושה את זה? לבייש אותי ליד כל המשפחה? ליד כל החברים?"

זמן קצר לאחר מכן היינו בבית המשפט. נפרדנו בנימוס ובכבוד, כיאה לבני תרבות.

אני שלימה לחלוטין עם הצעד שעשיתי. נכון, קשה להיות אם חד-הורית. בבקרים אני עובדת ובצהריים אני מטפלת במאור לבדי (הוא כבר זכה לברית מילה ולשם אותו תמיד אהבתי). אבל אני לא מתחרטת לרגע. השילוב הזה של חצי יהודי חצי נוצרי פשוט לא יכל להתקיים. למדתי זאת בדרך הקשה.

אני נזכרת באהבת הנעורים ובחלומות המשותפים ומצטערת שלא היה מישהו שאמר לי זאת אז, כשהייתי מסונוורת מהאהבה. מישהו שהיה מסביר לי שהבעיה היא לא בו ולא בי, אלא שזה פשוט לא ילך. מאז, יצאתי עם עוד בחורים נהדרים – ישראלים ואמריקאים, יהודים כמובן. אני חשה בנויה ומוכנה לקשר אמיתי ואוהב שמבוסס לא רק על אהבה אלא על ערכים משותפים, ואני בטוחה שאמצא אותו, את גבר חלומותיי שהפעם יהיה גם בן עמי.

לכם, אלו הנמצאים בקשר עם לא יהודיים וקוראים את המאמר, אומר רק כמה מילים: באמת, זה לא בשבילכם. זה לא יעבוד. תעשו לעצמכם טובה, אל תחזרו על הטעות שלי.

באהבה,

ענת