השעה 11.45 בלילה ועדיין לא נרדמתי. בשבוע-שבועיים האחרונים הפכתי ממספר 7 בתור להשתלת ריאות למספר 4. הטלפון יכול לצלצל כל רגע. יתכן והצלצול יגיע בתוך שעה, בתוך יממה, בתוך שבוע או בתוך חודש. אי אפשר לדעת. אני לא יכולה לישון. ואני לא מפחדת. רק שכל פעם שהטלפון מצלצל, אני לא יודעת מי יהיה מעבר לקו. אולי חברה, מחלק העיתונים, איש טלמרקטינג, הילדים שלי, דוד הרשי, או מנתח מבריק שיאמר לי שיש ריאות שמחכות לי ועלי לבוא לבית הרפואה מיד. אינני יכולה לישון, אך אני עייפה. אני לא יודעת איך אני מסוגלת לכתוב את המאמר הזה. כנראה שאני צריכה לדבר עם מישהו. אז אני מדברת אליך, קורא יקר.
בשלושה-עשר החודשים האחרונים, מאז שהתקבלתי לתוכנית ההשתלה, חיכיתי, ניצלתי את הזמן, לפעמים בכיתי, גם צחקתי, והיו לי רגעים מתסכלים. אך בגדול הייתי די רגועה. דווקא לא מתאים לי. אני נוהגת להתלונן כשכואב לי הגב או הרגל. אך איכשהו אני לא מתלוננת על בעיות הנשימה שלי או על העובדה שאעמוד בפני השתלת שתי ריאות, פרוצדורה שיכולה לקחת עד שמונה שעות, ולבסוף אמורים חיי להשתנות.
יתכן שאני רגילה לחוויות מסוג כזה שמשנות את החיים לחלוטין. חיי משתנים יום יום. בדרך מקרה, מאז שהכרתי את הרב של חב"ד בעיר מגוריי – מונטריאול, כל השינויים היו לטובה. עבורי, גם משהו קטן מאד יכול להיות חוויה שתשנה את החיים שלי. כמו למשל שירת הציפור שלא הכרתי מעולם, או – ותקשיבו טוב – תספורת קצרה אחרי חמש עשרה שנה שגידלתי שיער.
אתם יודעים, כשאני כותבת זאת, הטלפון יכול לצלצל (בטח כבר הזכרתי זאת). ביומיים האחרונים, ככל שהזמן מתקרב, הילדים שלי, בעלי וחברותי מפחדים יותר ממה שראיתי אותם אי פעם מאז שהתחיל כל הסיפור. אולי זה יותר קשה להם. הם מחכים לניתוח שכבר יתרחש כדי לראות אותי מתגברת עליו, ללא פגע, ומתפללים שהכל יעבור בשלום. אני מתפללת כל יום. יתכן שגם אני מפחדת בדיוק כמו בני משפחתי וחברותי, משום שלאט לאט, אני מרגישה שהעולם הפיזי שלי נהיה קטן יותר. יכולותיי הפיזיות קטנו. אפילו פעולת צחצוח השיניים לפני השינה היא לפעמים מעשה שאינני יכולה לבצע.
אבל בדבר אחד אני מאמינה. עשה מה שנדרש ממך, בלב פתוח וכבוד לבורא העולם. זה מה שהוא, יתברך, רוצה מאיתנו. פשוט כך. האמינו לי, כשאני מצפה לצלצול שיכול להאריך את חיי ולשפר את איכותם באופן משמעותי, בעיות ודאגות יומיומיות רבות הופכות לדבר לא משמעותי.
אך יש דבר אחד שאני דואגת לו. ככל שאני מנסה לחשוב על העתיד הקרוב בעזרת השם, מה עליי אומר לבעלי ולילדיי לפני שהם מובילים אותי לחדר הניתוח? יש כאן עניין למחשבה. מה אומרים להם כדי להרגיע אותם? לגביי אינני חוששת: אישן ואהיה בידיים טובות בזמן הניתוח וההשתלה. אך הם יהיו בחדר ההמתנה במשך שעות רבות. הם מפחדים מאד שלא יזכו לראות אותי שוב, חס ושלום. אני יודעת שזה לא נוח לחשוב על זה, אך זוהי האמת. אז מה אומר להם?
אין לי עדיין תשובה. ברור שאגיד להם לנסות לא לדאוג ושאני אוהבת אותם. אך אני מנסה להמציא משהו "עמוק" ו"משמעותי" שישאר איתם בזמן שאני הולכת לחדר הניתוח. עד עכשיו, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. לגבי מה שאעשה אני כאשר יגיע הרגע, ודאי אומר 'שמע ישראל', תפילת היסוד ביהדות, גם בליבי וגם בשפתותיי, עד שארדם על שולחן הניתוחים.
עוד מעט, אם נדבר באופן יחסי, העולם שלי ישתנה מקצה לקצה. אינני יודעת מתי. לפני שלושה עשר חודשים הייתי מספר עשרים ואחת ברשימה. עכשיו אני מספר 4. עוד מעט יצלצל הטלפון. יהיה זה אחד מילדיי, חברה, איש טלמרקטינג, נער העיתונים, או מנתח מבריק שיאמר לי שמצאו זוג ריאות שיתאימו לי. אך צלצול זה לא יגיע ממשרדו של המנתח. זה יגיע מאלוקים.
ולו יש את מספר הטלפון שלי, מזמן.
בשלושה-עשר החודשים האחרונים, מאז שהתקבלתי לתוכנית ההשתלה, חיכיתי, ניצלתי את הזמן, לפעמים בכיתי, גם צחקתי, והיו לי רגעים מתסכלים. אך בגדול הייתי די רגועה. דווקא לא מתאים לי. אני נוהגת להתלונן כשכואב לי הגב או הרגל. אך איכשהו אני לא מתלוננת על בעיות הנשימה שלי או על העובדה שאעמוד בפני השתלת שתי ריאות, פרוצדורה שיכולה לקחת עד שמונה שעות, ולבסוף אמורים חיי להשתנות.
יתכן שאני רגילה לחוויות מסוג כזה שמשנות את החיים לחלוטין. חיי משתנים יום יום. בדרך מקרה, מאז שהכרתי את הרב של חב"ד בעיר מגוריי – מונטריאול, כל השינויים היו לטובה. עבורי, גם משהו קטן מאד יכול להיות חוויה שתשנה את החיים שלי. כמו למשל שירת הציפור שלא הכרתי מעולם, או – ותקשיבו טוב – תספורת קצרה אחרי חמש עשרה שנה שגידלתי שיער.
אתם יודעים, כשאני כותבת זאת, הטלפון יכול לצלצל (בטח כבר הזכרתי זאת). ביומיים האחרונים, ככל שהזמן מתקרב, הילדים שלי, בעלי וחברותי מפחדים יותר ממה שראיתי אותם אי פעם מאז שהתחיל כל הסיפור. אולי זה יותר קשה להם. הם מחכים לניתוח שכבר יתרחש כדי לראות אותי מתגברת עליו, ללא פגע, ומתפללים שהכל יעבור בשלום. אני מתפללת כל יום. יתכן שגם אני מפחדת בדיוק כמו בני משפחתי וחברותי, משום שלאט לאט, אני מרגישה שהעולם הפיזי שלי נהיה קטן יותר. יכולותיי הפיזיות קטנו. אפילו פעולת צחצוח השיניים לפני השינה היא לפעמים מעשה שאינני יכולה לבצע.
אבל בדבר אחד אני מאמינה. עשה מה שנדרש ממך, בלב פתוח וכבוד לבורא העולם. זה מה שהוא, יתברך, רוצה מאיתנו. פשוט כך. האמינו לי, כשאני מצפה לצלצול שיכול להאריך את חיי ולשפר את איכותם באופן משמעותי, בעיות ודאגות יומיומיות רבות הופכות לדבר לא משמעותי.
אך יש דבר אחד שאני דואגת לו. ככל שאני מנסה לחשוב על העתיד הקרוב בעזרת השם, מה עליי אומר לבעלי ולילדיי לפני שהם מובילים אותי לחדר הניתוח? יש כאן עניין למחשבה. מה אומרים להם כדי להרגיע אותם? לגביי אינני חוששת: אישן ואהיה בידיים טובות בזמן הניתוח וההשתלה. אך הם יהיו בחדר ההמתנה במשך שעות רבות. הם מפחדים מאד שלא יזכו לראות אותי שוב, חס ושלום. אני יודעת שזה לא נוח לחשוב על זה, אך זוהי האמת. אז מה אומר להם?
אין לי עדיין תשובה. ברור שאגיד להם לנסות לא לדאוג ושאני אוהבת אותם. אך אני מנסה להמציא משהו "עמוק" ו"משמעותי" שישאר איתם בזמן שאני הולכת לחדר הניתוח. עד עכשיו, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. לגבי מה שאעשה אני כאשר יגיע הרגע, ודאי אומר 'שמע ישראל', תפילת היסוד ביהדות, גם בליבי וגם בשפתותיי, עד שארדם על שולחן הניתוחים.
עוד מעט, אם נדבר באופן יחסי, העולם שלי ישתנה מקצה לקצה. אינני יודעת מתי. לפני שלושה עשר חודשים הייתי מספר עשרים ואחת ברשימה. עכשיו אני מספר 4. עוד מעט יצלצל הטלפון. יהיה זה אחד מילדיי, חברה, איש טלמרקטינג, נער העיתונים, או מנתח מבריק שיאמר לי שמצאו זוג ריאות שיתאימו לי. אך צלצול זה לא יגיע ממשרדו של המנתח. זה יגיע מאלוקים.
ולו יש את מספר הטלפון שלי, מזמן.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה