באומץ ובנחישות, פרק שני: חיים של סירובניקית

זמן רב לאחר הפגישה עם הקולונל-גנרל קובליוב לא הציק לה אלכסנדר ולדימירוביץ'. אך קטיה ראתה אותו בעיני רוחה בכל מקום אליו הלכה. בעבר, כשהיו משוחחים, היא ראתה ניצוץ של אמפתיה בעיניו. אך כעת היא דמיינה אותו כשהוא רודף אחריה עם כלב רועים גרמני והורג אותה באותו מבט סימפטי.
העבודה במתחרת היהודית הרגיעה אותה במעט. היא הקדישה שעות רבות כדי לערוך צילומים של עלונים יהודיים. לו תיתפס היא עלולה להיענש ב-7, 8 או אפילו 12 שנות בכלא הרוסי או בסיביר. אך היא למדה להשליך את הפחד מאחורי גווה ולהביט קדימה, באומץ ובנחישות.
היה זה אחר הצהריים שגרתי כשקטיה דחפה את עגלת הקניות שלה שהייתה עמוסה לעייפה בצילומים. היא הגיעה לתחנת הרכבת התחתית, לצד המסילה עמד המורה שלה כשהוא מחכה לקבל את הצילומים ולשלם לה עבור עבודתה. לפתע חשה קטיה – שכמו סירובניקים רבים פיתחה מעין ראדאר פנימי – בזוג עיניים הנעוץ בה. גל של קור חלף בגבה. מישהו עוקב אחריה. מישהו מחכה לרגע הנכון כדי לתפוס אותה "על חם".
הא שבה לעצמה והמשיכה לצעוד קדימה כשהיא מתרחקת מן המורה שלה, כאילו לא הכירה אותה כלל.
היא ניצלה בנס. אך היה עליה להתכונן לפעמים הבאות. ידידיה במחתרת היהודית סייעו לה להכיר עיתונאי הולנדי (ריימונד וון דם בוגארט) וזוג יהודי אמריקני שעבד בשגרירות האמריקנית. קטיה יצרה עמם יחסים קרובים. לו יארע לה משהו חלילה, ידעו על כך בארצות הברית, באמסטרדם ובעולם כולו.
ולמרות זאת הק.ג.ב. לא נרתע. לא חלף זמן רב וקטיה הבחינה שעוקבים אחריה ביום ובלילה להיכן שהיא הולכת. אך המעקבים לא גרמו לה להפסיק את הפעילות המחתרתית שלה. להיפך: הייתה זו הרתעה שהמריצה אותה להיות פעילה יותר בחייה היהודיים.
הנקישה בדלת ממנה חששה כל כך הגיעה באחד מלילות החורף הקרים. קטיה הייתה לבדה והשעה הייתה מאוחרת. עד אז סוכני הק.ג.ב. צעדו אחריה ברחוב אך שמרו מרחק; האזינו לשיחות הטלפון שלה אך לא הפריעו לה. נראה שכעת הם הכריזו מלחמה גלויה נגדה.
שישה אנשים צעדו לתוך ביתה והמנהיג שלהם הושיט לה צו חיפוש חתום על-ידי בית המשפט. לא היה לה להיכן לברוח. הלב שלה פעם במהירות אך היא העמידה פנים שלוות. "בבקשה תצעדו יחדיו" היא אמרה להם. אם הם חפצים במלחמה, זה השטח שלה וכאן היא השולטת. "אתם יכולים לחפש כאוות נפשכם" היא אמרה בעיניים בוהקות, "אך אל תתפזרו בכל הדירה. לכו יחדיו". סוכני הק.ג.ב. הקשוחים נדהמו לשמע דרישתה אך למרות זאת הם צייתו.
במשך שעות של חיפושים הם סקרו כל פיסת נייר בשולחן העבודה, בארון הספרים ובארונות הבגדים שלה. תחת מבטה הדרוך הם השיבו את הכול למקום. הם הגיעו לארון בו הייתה שומרת בדרך כלל את מכונת הצילום שלה. המנהיג, שפתיו מכווצות, סובב את הידית ופתח את הדלת לרווחה. מדפים ריקים ניבטו משם. הוא הכניס את ראשו לתוך הארון ומישש את המדפים. שכבה קטנה של אבק כיסתה את אצבעותיו. כל אחד מהם בתורו הכניס את ראשו אל הארון ושב בידיים ריקות.
בסופו של דבר הגיע הלילה הארוך אל קיצו. כשהשמש עלתה והשוטרים עזבו הרשתה קטיה לעצמה לנמנם. שוב היא כמעט ונתפסה. רק שבוע קודם לכן היא החליטה להחליף את מכונת הצילום הישנה שלה, אותה מכרה תמורת סכום זעום. כשקרני השמש החלו להאיר את דירתה, רעדה קטיה מן התחושה שהיה זה האלוקים שנתן בליבה את הרצון למכור את המכונה המיושנת. זה מה שהציל אותה.
**
המחתרת היהודית שכרה "דאצ'ה", צריף קטן באיזור כפרי במרחק שעה נסיעה ממוסקבה שהיה מוקף בעצי פרי ובערוגות ירק. היה זה מקום טוב אליו יכלו ילדי סירובניקים לברוח מהמציאות הקשה בעיר הגדולה. כאן הם יוכלו ללמוד תורה בשלווה. בכל יום שני, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה עומדת קטיה בתחנת הרכבת וממתינה להורים שבאו להפקיד את ילדיהם בידיה. קבוצתה מנתה בין שישה לשמונה ילדים.
כשהיא מציגה את עצמם כאימם היא הייתה נוסעת עמם לדאצ'ה. שם היא הייתה מלמדת אותם אל"ף בי"ת, את התפילות היהודיות ומספרת להם על החגים. ביום חמישי היא הייתה שבה עמם לעיר שם הייתה ממשיכה בלימודיה ובשיעורי העברית למבוגרים שהתקיימו בדירתה במוסקבה עד ליום שני הבא בו שוב הייתה נוסעת עם הילדים.
בבוקר מקפיא אחד התעוררה קטיה לקול רעש מוזר שהגיע מהגן שליד הצריף. היא ניגשה לדלת בחשאי ונדהמה לראות בחוץ ארבע מכוניות שחורות מסוג וולגה. לפחות 12 סוכני ק.ג.ב. עמדו שם. לבה כמעט עמד מלכת. סוף סוף הם הגיעו לעצור אותה. באמצע שום מקום. "האם הם באמת חשבו שהם צריכים 12 סוכנים כדי לעצור אותי?" היא חשבה באירוניה. "ומה יהיה עם הילדים?"
הילדים שהתעוררו אף הם מהרעש רצו אל הדלת. בסקרנותם הילדותית הם הדפו את הדלת ויצאו החוצה, כשקולם הצעיר מתרונן באויר השחר. קטיה נותרה לעמוד במקומה כשהיא אובדת עצות. האם עליה לגשת לסוכני הק.ג.ב. או שמא עליה לרוץ ולטפל בילדים שרצו יחפים בשלג שכיסה את האדמה?
ואז היא הבחינה במצלמות ועצביה נרגעו במעט. הם לא באו לאסור אותה, אלא לצלם את הדאצ'ה, את הילדים ואותה. "שיצלמו את כל התמונות בעולם" היא מלמלמה לעצמה תוך שהיא רצה אחרי הילדים ומשיבה אותם אל הצריף. השוטרים החלו לצעוד בעקבותיה. "אין לכם רשות להיכנס" היא אמרה להם בפשוטות מן הדלת. "להתראות". השוטרים נסובו לאחור ושבו אל הוולגות כשקול פסיעתם בשלג הוא הקול היחיד שנשמע. קטיה התנשמה עמוקות. אלוקים נמצא איתה. היא לא יכלה לחשוב על אף הסבר אחר למה שקרה זה עתה.
עוד "מערכות" נוהלו ונוצחו בלוח השחמט הסובייטי. היה זה משחק גדוש בסכנות, אך קטיה לא ראתה עצמה כ"פרש" העומד בפינת הלוח אלא כחייל רגלי שיכול למקסם את יכולותיו. חייל רגלי בשירות האלוקים.
באופן אירוני משהו, קטיה מונתה באחד המוסדות הסובייטים העליונים כמתרגמת מפולנית לרוסית ולהיפך. היתה זו תוצאה בלתי נמנעת של הררי הבירוקרטיה הסובייטיים. מחלקה אחת האזינה לשיחות הטלפון שלה ועקבה אחריה, בעוד מחלקה שניה מינתה אותה לשבת בביתנים כשאוזניות באוזניה והיא מתרגמת משלחות פולניות שהגיעו לבקר בברית המועצות; מחלקה אחת פיטרה אותה מעבודתה, בעוד השניה מינתה אותה לסעוד יחד עם אורחים נכבדים מפולין. הק.ג.ב. היה ארגון ענק בו יד אחת לא ידעה מה עושה היד השניה.
אך כשידיעותיה בתורה של קטיה התרחבו והיא קיבלה על עצמה רמה גבוהה יותר של קיום מצוות, עבודתה כמתרגמת פולנית לא התאימה לסגנון חייה. באותו אומץ בה היא עמדה נגד הכוחות מבחוץ, היא ניצחה את מלחמתה הפנימית ועשתה את מה שראוי. היא התפטרה מעבודה שהייתה כרוכה בעבודה בשבת ובהשתתפות באירועים לא כשרים.
כשהרב געצל וילנסקי, היהודי שלימד אותה יהדות, גילה שקטיה התפטרה מעבודתה בשל שמירת המצוות הוא התקשר אליה מיד. "קריינה" הוא אמר, "שמעתי שאיבדת את מקום עבודתך".
"זו הייתה הבחירה שלי, ר' געצ'ע, כי לא רציתי לעבוד בשבת".
"כמה היית מרוויחה בחודש?"
"200 רובל".
"אתן לך מאתיים רובל כל חודש".
"יש לך עבודה בשבילי?" היא אמרה בהתלהבות. "מה עליי לעשות?"
"כלום. את לא צריכה לעשות כלום".
"מה זאת אומרת לא צריכה לעשות כלום? אני לא יכולה לשבת בבית ולקבל מאתיים רובל בשביל כלום!"
"מה היית רוצה לעשות?" הוא שאל.
"רבי געצל, אתה יודע שהחלום שלי הוא ללמוד תורה".
"אז עשי זאת".
"אבל מכך לא אוכל להתפרנס".
"מדוע שלא תלמדי נשים אחרות תורה?"
עיניה של קטיה זרחו. "הייתי מאוד שמחה לעשות זאת".
"בואי לבית הכנסת. נשים זורמות כל הזמן עם שאלות. הן צריכות מישהי שתעזור להם. אשלם לך על עבודתך".
התורה היא חיים, וקטיה צללה לתוך המים החיים בהתלהבות. כמו נוודים צמאים במדבר הגיעו אליה הנשים כשהם מחפשים מעט יהדות שתרווה את נשמתם הצמאה.
הלנה, נערה יפהפיה בת שבע עשרה באה כדי לשאול האם כדאי לה להפוך לנזירה.
קטיה הביטה בה בעיניים מלאות אכפתיות. "מדוע את רוצה להיות נזירה?"
"כי אני מאמינה באלוקים".
"אני מבינה. גם אני מאמינה באלוקים. הבה נשוחח על כך. האם תרצי להגיע לשיעור שלי?"
סקרנותה של הלנה התעוררה.
והייתה גם לודמילה. אחר הצהריים היא באה בפאניקה. "משהו נורא עומד לקרות לבני, היא אמרה כשהיא בוכה ומנפנפת בידיה. "אני יהודיה, אבל האם מותר לי ללכת לכנסיה כדי להדליק נרות?"
"כיצד את יודעת שאת יהודיה?" שאלה אותה קטיה.
"אמא שלי היתה יהודיה".
"ומה יועילו הנרות לבן שלך?"
"הם יעוררו את חמלת האלוקים".
"יש לנו אלוקים רחמן. האם ידעת זאת? האם תרצי ללמוד עוד אודותיו?"
עיני לודמילה התרחבו. "בבקשה. הייתי רוצה ללמוד עוד על האלוקים".
באותו הקיץ קטיה כינסה קרוב ל-80 תלמידות. הם נפגשו בדירתה שם היא לימדה אותם אל"ף בי"ת. היא לימדה אותם את התנ"ך, הלכה, תפילות; קצת מכל דבר. היא היתה מלאה בסיפוק לראות את השינוי שחל בתלמידותיה. שוב לא הייתה יהדותם כרוכה בכאב ובבידוד, אלא מקור לגאווה על מסורת עתיקת יומין בה הם נטלו חלק. והם החלו לחשוב על ארץ מולדתם, ארץ ישראל.
בזו אחר זו הם עלו לארץ. קטיה חשה כמו מבקר רכבת המנופף לשלום לרכבות העוזבות את התחנה בעוד הוא נשאר. הק.ג.ב. היה נאמן להבטחתו – סירוב לכל החיים. יהיה עליה להישאר מעבר למסך הברזל. אך אמונתה של קטיה באלוקים מעולם לא התערערה. הייתה לה שליחות למלא. היה עליה לאסוף נשמות קפואות בסיביר הרוחני.
יום ראשון היה יום גדול עבורה. ביום זה דירתה הצנועה הייתה גדושה בהתרגשות. שולחנה הקטן היה הופך ל"שולחן ניתוחים" כשהאוויר היה גדוש ברטט ובשמחה של מצווה.
כשהם מסכנים את חייהם אך שמחים בליבם פנימה הם הגיעו – חמישה או שישה גברים מכל רחבי ברית המועצות. המנתח, החובש, המרדים – כל אלה התעלמו מסוכן הק.ג.ב. שעמד בחוץ. רבי געצל הגיע אף הוא כשהוא מפקח על ההליך ונוכחותו מאירה את החדר. קטיה הסתגרה במטבח כשהיא מכינה את הסעודה החגיגית שתגיע לאחר מכן, שפתותיה רוחשות תפילה שאלוקים יגן עליהם מפני הק.ג.ב. עשרות בריתות נערכו בביתה. סוכן הק.ג.ב. לא ביקר במהלך בריתות אלו ולו פעם אחת.
**
חייה היו גדושים כל כך עד שהיא כמעט ולא זיהתה את קולו המוכר של אלכסנדר ולדימירוביץ', כשהוא התקשר אליה בקיץ 1988.
"האם את יודעת מי אני?" הוא שאל.
קולו העביר אותה לעולם אחר. לרגע היא חשה ברצון עז לשאול אותו היכן נמצא אביה אך היא התגברה על עצמה. היא ידעה שהוא לעולם לא יגיד לה והיא לא תשאל ותתן לו את התענוג. היא שמרה על קול צונן ובטון עסקי אמרה "כיצד אני יכולה לסייע לך, אלכסנדר ולדימירוביץ'?"
"יש לך זכרון מצויין, קתרינה. אנו פותחים מחלקה ללימוד עברית בבית הספר של הק.ג.ב. האם את רוצה לעבוד עבורנו כמורה?"
"ואתה חושב שאומר 'כן' אחרי כל מה שעברתי בשנים האחרונות?"
"אנו חיים בעידן הפרסטרויקה. גורבצ'וב הוא הנשיא, והוא שינה את הסגנון של הק.ג.ב. האם כל זה לא ידוע לך?"
"אני מצטערת אך אני לא מאמינה שהכושי יכול להפוך את עורו".
"את רעה כמו תמיד".
והטלפון נותק.
***
עננים כבדים כיסו את השמש כשקטיה שבה הביתה וחלפה על פני פארקים ורחובות ריקים למחצה. שוב הגיע הסתיו. 11 שנים ארוכות מאז שקטיה הגישה בקשה לויזת הגירה. העלים החלו לשנות צבעים ונשרו אל הבוץ האפרורי. היתה זו עונה שתאמה היטב את הדיכאון והיאוש של תושבי מוסקבה.
מיד כשנכנסה לדירתה היא הבחינה בגלויה שהגיעה בדואר המעדכנת אותה שהיא נקראת למשרדי אוביר, מחלקה של הק.ג.ב. מה עכשיו? היא תמהה לעצמה. מה הם רוצים ממני הפעם? היא חשה שחוזקה נסדק. "אלוקים" היא בכתה, "עזור לי כפי שעזרת לי עד היום".
כשקטיה הגיעה לאוביר היא שילשלה את הגלויה ואת דרכונה החום דרך מחיצת הזכוכית העבה והתכוננה להמתנה ארוכה. אוביר היה מכונה ביורוקרטית שהתנהלה באיטיות – היה להם כל הזמן שבעולם. להפתעתה הפקיד הוביל אותה מידית לדלתות עץ ענקיות. "מנכ"ל אוביר" היה כתוב על השלט בחוץ. קטיה קפאה באימה.
בתוך המשרד הענק ישב מנכ"ל אוביר בכבודו ובעצמו כשהוא מביט בה ארוכות. "גברת אומנסקי, האם אני יכול לראות את הדרכון שלך ואת אישור העבודה?" קטיה הייתה מופתעת. "גברת? האם הוא קרא לה גברת? מה קורה כאן? ידיה רעדו מעט כשהיא הניחה את המסמכים על שולחנו.
"לא תצטרכי אותם יותר," הוא אמר. קטיה נשכה את שפתותיה והתגברה על הדחף לבכות. האם היא תלך לכלא או לסיביר? האם יחקרו אותה? יענו אותה?
יש לך שבועיים להתכונן" היא שמעה אותו אומר. "אנו ממליצים" הוא הדגיש את המילה ממליצים, "שתקבלי ויזה באמצעות השגרירות האמריקנית ותרכשי כרטיסי טיסה לארצות הברית בתוך שבועיים. את חייבת לצאת מכאן".
קטיה לא יכלה לזוז. היא היתה בהלם. המשרד, מנכ"ל אוביר, הכול היה נראה דמיון אחד גדול. ללא אמון היא ראתה כיצד המנהל מושיט לה דרכון אדום. "זהו הדרכון הבינלאומי שלך" הוא אמר.
היא לקחה את הדרכון ויצאה מן המשרד המומה. היא חשה חולמת. כל התקוות והחלומות שלה במשך 11 שנה עמדו להתגשם.
כנראה שלברית המועצות נמאס ממנה, מקטיה אומנסקי.
**
הערה מקטיה (קריינה): אבי, לב אומנסקי, שגילה כמה שדות גז טבעי ונפט בים הבלטי ובצפון רוסיה, לעולם לא נמצא ולא קיבלנו ממנו אות חיים מאז הפעם האחרונה בו ראיתי אותו, ב-1978. חקירה פלילית שנפתחה בקשר להיעלמותו נסגרה זמן קצר לאחר-מכן מחוסר הוכחות.
האם אתם זוכרים את יעקב, שסבל בשל העובדה שבנו יוסף נעלם? אני מכיר את התחושה הזו טוב מדי...