במשך שנים ארוכות היא התהלכה בלי לדעת את הסיבה לשם יוצא הדופן שהעניקו לה הוריה. צירוף מקרים מדהים חשף בפניה את האמת המרגשת...
בת ארבעה חודשים הייתה יוכבד שיינברגר כאשר פלשו הנאצים להולנד. הם אספו את כל היהודים שמצאו, כולל את הוריה ואת אחיה הגדול, ושלחו אותם להשמדה. יוכבד עצמה נותרה בחיים משום שהמשרתת שעבדה בבית הוריה הבריחה אותה לכפר דייגים נידח בצפון הולנד. שנות חייה הראשונות עברו עליה בחברת הגויים ההולנדים. רק בגיל שבע נודע לה שהיא יהודיה ושהוריה האמיתיים נספו בשואה.
קרובי משפחה רחוקים הגיעו מאמסטרדם בתום המלחמה וניסו לשכנע אותה לחיות אצלם כיהודיה, אך היא סירבה. "אלו ההורים שלי", אמרה והצביעה על זוג הגויים ההולנדים שאימצו אותה. "אני לא מכירה הורים אחרים".
לבסוף נאותה להגיע אחת לכמה חודשים לביקורי שבת אצל הדודים היהודים. המפגשים הללו עם עולם התורה והמצוות שנמשכו לאורך כמה שנים עוררה אצלה חשק לדעת עוד. בהגיעה לגיל בת-מצווה היא הודיעה על רצונה להכיר טוב יותר את עולם היהדות ועברה לגור אמסטרדם. בהמשך היא הגיעה ללימודים בישראל והחלה לחיות חיי תורה מלאים.
אחת התעלומות שליוו אותה לאורך השנים הייתה השאלה - מדוע בחרו הוריה להעניק לה את השם יוכבד? כל הבירורים שערכה לימדו שהשם הזה לא היה קיים במשפחתה מעולם. את ההורים, כמובן, אי אפשר היה לשאול, והתעלומה הייתה נותרת בלתי-פתורה לנצח אלמלי התערבה יד ההשגחה והביאה לחשיפת האמת המפתיעה.
יום אחד התיישבה יוכבד להכנת עבודת גמר בנושא 'יהדות הולנד ערב מלחמת העולם השנייה'. לצורך כתיבת העבודה היא ביקרה בארכיון הקהילה היהודית במדינה והחלה לעבור על העיתונות היהודית שיצאה לאור באותה תקופה. עיניה סרקו את שורות הכתב, והמאורעות המבעיתים כמו קמו מחדש בעיני רוחה. היא נשאבה אל תוך אווירת הייאוש והחרדה שהקיפה את היהודים באותה תקופה, חשה את האימה הנוראה מהעתיד הבלתי נודע.
לפתע נעצרו עיניה בהפתעה.
מתוך דפי העיתון הזדקרו לפתע שמות שני הוריה כשהם חתומים על מכתב למערכת...
היא שפשפה את עיניה בתדהמה, משוכנעת שחלה כאן טעות, אך האותיות הזעירות לא שיקרו. השמות המוכרים "איטה והנס שיינברג" התנוססו שחור על גבי לבן. התאריך שהתנוסס בשולי הגיליון לימד אותה שהמכתב נשלח למערכת העיתון חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, והתפרסם באחד הגיליונות האחרונים שראו אור.
מתוך סקרנות עצומה החלה יוכבד לקרוא את המכתב האחרון שכתבו הוריה, ובשרה נעשה חידודין-חידודין.
"בתקופה האחרונה נשמעים בקרב הקהילה היהודית קולות של ייאוש וחוסר תקווה", כך נכתב במכתב, "אנשים איבדו את הטעם בחייהם ושמענו גם על מקרים בהם אנשים שלחו יד בנפשם. מאז שאשתי נכנסה להריון אנחנו פוגשים אנשים רבים שמביעים פליאה על כך שאנו מביאים ילד לעולם בתקופה כה חשוכה וקודרת. 'בשביל מה להביא עכשיו ילדים?', הם תוהים, 'הרי בקרוב כולנו עלולים למות'.
"לאנשים הללו ולכל היהודים בהולנד", כך ממשיך המכתב, "אנחנו רוצים להזכיר את המדרש בפרשת שמות. מדרש זה מספר שכאשר גזר פרעה להשליך את כל הבנים ליאור, החליטו יוכבד ועמרם להתגרש, שהרי מה טעם להביא ילדים לעולם שבו יטביעו אותם מיד במימי היאור?'
'אולם בִּיתם מרים שכנעה אותם שלא כך ראוי לנהוג. 'הגזרה שלכם קשה משל פרעה', טענה מרים להוריה. 'פרעה גזר רק על הבנים, אך אם אנשים רבים ילמדו מהדוגמא שלכם ויפסיקו להביא ילדים לעולם, אזי לא יהיו לא בנים ולא בנות ועם ישראל יכחד'. דבריה של מרים נגעו ללב הוריה. הם החליטו לשוב ולהינשא, ומתוך נישואים מחודשים אלו שנעשו בזמן החשוך והקודר ביותר לעם ישראל, צמח ועלה משה רבנו, שגאל את ישראל מגלות מצרים".
"מסיבה זו", מסיימים בני הזוג שיינברגר את מכתבם, "החלטנו אני ואשתי שאם התינוק שייוולד לנו יהיה בן - נקרא לו 'עמרם'. ואם היא תהיה בת – נעניק לה את השם 'יוכבד'"...
במשך רגעים ארוכים ישבה יוכבד שיינברגר בחדר הספרייה הקטן והאפלולי ובכתה בכי חסר מעצורים.
תעלומת השם נפתרה.
1 תגובות:
האם יש מקור לסיפור הזה?
הוסף רשומת תגובה