תמיד האמנתי בנסים. מאז ימי ילדותי, כאשר חשבתי שפחות או יותר הכול הוא בבחינת נס. בגיל חמש, כשעדיין לא מבינים מדעים או לוגיקה טוב כל כך, כדור שקופץ בעצמו במדרון המדרכה עשוי להיראות דבר מופלא למדי. ככל שחלפו השנים כך ראיתי יותר עדויות על נסים שהתרחשו. ראיתי קשתות בענן והשתקפויות אור בשלוליות גשם. וכמובן היה הקפיץ הלולייני שידע לדלג בכוחות עצמו במורד המדרגות. כך שככל שהדבר נגע לי, ככל שראיתי יותר כך גברה אמונתי. זו דרך מקסימה לראות את העולם. יתר על כן, זו דרך שממלאת אותך בתפיסה שעל פיה שום דבר אינו בלתי אפשרי, ותפיסה זו עיצבה את חיי. נסים, כל ההתרחשויות ש"אין להן הסבר טכני", מתרחשים למרות אותם האנשים הטוענים שהדבר לא ייתכן או המייחסים אותם לצירופי מקרים בלבד.
כאשר מלבד כל זאת התחלתי לשמוע גם את סיפורי החנוכה, ידעתי שאני נערה בת מזל. זהותי היהודית הייתה קשורה קשר הדוק לתופעת הנסים. היה זה אז שהתברר לי כי למעשה קיים "אדריכל" של נסים – הבורא. הכול מתרחש לפי רצונו – לפעמים בהסכמתנו, לפעמים למרות התנגדותנו, ולפעמים פשוט מפני שזוהי בחירתו, התכנית שלו. נסים מתרחשים מפני שהוא רוצה שהם יתרחשו ומפני שהאנושות זקוקה להם. הוא אוהב אותנו.
מי שמכיר אותי מהכתבות הקודמות שלי יודע כי עצם העובדה שאני יושבת כאן כעת, שאיני מחוברת לבלון החמצן, ופשוט שואפת ונושפת תוך כדי כתיבה – היא נס. לפני חודש פשוט לא יכולתי לנשום. נשימת החיים. ריאותיי הלכו וגססו. אמנם תקוותי ואמונתי בחיים נשארו בריאות ושלמות, אך היה צורך לעזור לגופי להשיג את אמונתי ולצעוד יחד איתה, והייתי צריכה לעבוד לשם כך.
מאז ילדותי שהיתי זמן ניכר בכל חורף באוהלי חמצן מחמת האסטמה הקשה שסבלתי ממנה. עם חלוף השנים זה התפתח לאמפיזמה (שהייתה קיימת בשני צדי משפחתי), עד שלבסוף, בגיל הצעיר למדי 46, אמרו הרופאים שאני צריכה השתלת ריאות כפולה כדי להמשיך לחיות.
כפי שכבר סיפרתי בדפים האלה, עולמי הפיזי הלך והתכווץ. מרגע שהייתי "על חמצן", הייתה סכנה ברורה להדליק נרות בשבת ובחנוכה. חמצן ולהבות הם צירוף שכרוך בסכנה חמורה של דלקה. כן, אני מניחה שיכולתי להוריד את החמצן, להדליק את הנרות ולהניח להם לדלוק, אך אין זה מומלץ. כמו כן, האם אלוקים רצה שאנהג כך? תחושתי הייתה שלא. תכופות הייתי לוחצת על מתג החשמל ומדליקה אור לכבוד כניסת השבת. מעשי היה חדור בכוונה הנכונה, אך תחושתי הייתה קודרת. כדי לחוש מתיקות כלשהי בשבת ניחמתי את עצמי שזו לא תהיה דרכי תמיד, שיום יבוא ואני אהיה שוב מסוגלת לנשום. אם אלוקים רוצה שאנשום שוב, אז אנו נמצא ביחד את הדרך.
על כן מילאתי אחר הוראות הרופא, אך במקביל גם הגברתי את לימידי התורה שלי. לאט-לאט החלפתי את מה שכבר לא יכולתי לעשות בדברים שבהחלט יכולתי לעשותם, ואפילו התחלתי ליהנות מעיסוקיי החדשים האלה. רובם היו רוחניים במהותם (מה בעצם אינו רוחני?). קראתי. הקשבתי לשיעורי ה"תניא" באתר chabad.org. התחלתי ללמוד לקרוא בעברית. שאלתי את השאלות שלא יכולתי להמשיך לדחות את העיסוק בהן – הן את השאלות הקיומיות הן את השאלות הפשוטות-לכאורה. קיבלתי תשובות, ובתשובות אלו הופיעו הנסים. המשכתי לחיות, ואם כי ראותיי גססו, פתחתי פרק שונה לחלוטין בחיי.
התחברתי מחדש. לשורשים שלי, לבני אדם מסוימים במשפחתי שאיבדתי את הקשר איתם. זכיתי ללמוד ולדעת שאני אמורה להיות כאן. לאמתו של דבר הרשימה די ארוכה; ואף כי היו לי רגעים של עצבות ושל פחד מסוים, בסופו של דבר מי שניצח במערכה היה אלוקים הכביר והאוהב והנצחי.
החודשים חלפו, והמספר שניתן לי ברשימת הממתינים להשתלות הלך וגדל, ועמו הלך והתרחב גם לבי. ואתם יודעים מה היה הדבר היפה ביותר? אפילו לרגע לא הטלתי ספק בכך שאני אהיה בסדר. אילו הייתי חושבת לרגע שאני עומדת לאבד את חיי, אזי זה היה בשבילי כמו להגיד שאי אפשר לתת אמון באלוקים. ואם אי אפשר לתת בו אמון, אז במי כן אפשר?
חלף עוד זמן. כשהלכתי למיטתי בלילה יכולתי לשמוע את ריאותיי חורקות. הייתי זקוקה לעוד תרופות. לא תהיה זו הגזמה לומר שחשתי את ריאותיי מתפרקות בתוך גופי. התפללתי. אלוקים, עשה את מה שלדעתך הכי טוב בשבילי. אין ביכולתי לדעת מהי התכנית שלך. אבל אתה יודע מהי התכנית שלי. אנא אלוקים, בוא נעבוד יחד על המקרה הזה!
מדי יום ביומו חיכינו בעלי ואני לצלצול הטלפון שהיה אמור לבשר לנו שיש ריאות בשבילי. וכאן למדתי להתאזר בסבלנות ברמה שהייתה חדשה לי לחלוטין.
אתם יודעים, הטלפון צלצל. בסוף הוא צלצל ביום שלישי ב-12:30 בצהריים. הגיעה השעה. הגיעה השעה פשוט לעשות את זה. איך הגבתי? בתי אמרה לי שאפשר היה לראותי רועדת ועם זאת שלווה. טוב, נרגשת. הרגע הגדול הגיע.
לא אכנס לכל הפרטים של כל רגש שחלף בי עד לזמן שבו נלקחתי לחדר הניתוחים, אך הרשו לי לומר לכם את חשיבות האהבה. בעלי וילדיי היו שם. וכשהגעתי לבית החולים באמבולנס, כבר המתינו לי הרב שלי ואשתו. הייתי בטוחה שאין מאושר ממני בעולם כולו. שאיש לא מקבל יותר אהבה משאני מקבלת. והנס שלי הלך ונפרש עם כל תקתוק נוסף של השעון.
ניתוח שבדרך כלל לוקח שש עד שמונה שעות ארך ארבע שעות בלבד. בניתוח שבו בדרך כלל צריך להתחבר למכשיר החייאה – לא היה צורך בכך. בניתוח שבו בדרך כלל נדרשים ליטרים של דם נדרש חצי ליטר דם בלבד.
תוך יומיים התחלתי ללכת. תוך פחות מיומיים חזר הצבע לגופי. והתוצאה הישירה ביותר הייתה שיכולתי לנשום בכוחות עצמי. האסטמה נעלמה. האמפיזמה נעלמה. המנתח שלי אמר לי ימים מספר לאחר מכן שלריאותיי נותרו רק שישה חודשים לחיות.
אני כותבת כתבה זו בביתי. משרדי, שאותו שכרתי מחדש משום שאני מסוגלת להגיע אליו, הולך ונעשה מטופח יותר ויותר. חברתי לילי הביאה לי סדרה של שלוש צלחות לתלייה על הקיר. על האחת כתוב "בריאות", על השנייה "משפחה" ועל השלישית "צחוק". ...הן משמחות את לבי.
ועוד דבר. יש לי מכשיר למדידת כושר. לפני הניתוח, המאמץ המרבי שהייתי מסוגלת לו היה שלושים דקות על שלושה ליטרים של חמצן במהירות 1.9. ואילו עכשיו – אני בלי חמצן, ארבעים וחמש דקות במהירות 2.5 בשיפוע 2. אני מזיעה כהוגן ולא מסוגלת להפסיק לחייך.
אני יכולה לנשום. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. אני יכולה להדליק נרות שבת, וגם נרות חנוכה. והדברים הפשוטים האחרים, כמו לצחצח את שיניי או לעלות במדרגות בכוחות עצמי.
כידוע לכם, מעולם לא הייתי לבדי במסע הזה. לעולם איננו לבדנו. אלוקים שם, אלוקים והנסים שהוא מחולל – נסים בכל הגדלים ובכל הצורות. נשימת החיים. הוא נושף אותה לתוכנו בכל בוקר. בדרך כלשהי הוא הופך את קיומנו לאפשרי כל עוד אנחנו כאן.
חג החנוכה הוא החג היפה ביותר, עם נרות שיאירו בחלוננו, האור המראה לאנשים ברחוב שאלוקים נמצא כאן. הוא חי בכל נשימה שאנו נושמים.
בפעם הבאה שנדבר יהיה לי יותר לספר לכם. רק הרשו לי לנצל הזדמנות זו להודות לכם מכל עומק לבי על נדיבותכם, על חמלתכם, על מעשיכם ומחשבותיכם, על תפילותיכם ויותר מכול – על אמונתכם האיתנה בנסים ובאהבתו של מי שבוחר לחבקנו.
הבה נהיה כולנו יחד, נאהב כל אדם, נהיה מחוברים לאור שבלבנו ובנשמתנו. הבה נברך כל קרן אור החוצה ומגיעה למקומות שאולי איננו יכולים לראותם, אבל לבטח אלוקים הוא שברא אותם.
בידידות, מאשה
כאשר מלבד כל זאת התחלתי לשמוע גם את סיפורי החנוכה, ידעתי שאני נערה בת מזל. זהותי היהודית הייתה קשורה קשר הדוק לתופעת הנסים. היה זה אז שהתברר לי כי למעשה קיים "אדריכל" של נסים – הבורא. הכול מתרחש לפי רצונו – לפעמים בהסכמתנו, לפעמים למרות התנגדותנו, ולפעמים פשוט מפני שזוהי בחירתו, התכנית שלו. נסים מתרחשים מפני שהוא רוצה שהם יתרחשו ומפני שהאנושות זקוקה להם. הוא אוהב אותנו.
מי שמכיר אותי מהכתבות הקודמות שלי יודע כי עצם העובדה שאני יושבת כאן כעת, שאיני מחוברת לבלון החמצן, ופשוט שואפת ונושפת תוך כדי כתיבה – היא נס. לפני חודש פשוט לא יכולתי לנשום. נשימת החיים. ריאותיי הלכו וגססו. אמנם תקוותי ואמונתי בחיים נשארו בריאות ושלמות, אך היה צורך לעזור לגופי להשיג את אמונתי ולצעוד יחד איתה, והייתי צריכה לעבוד לשם כך.
מאז ילדותי שהיתי זמן ניכר בכל חורף באוהלי חמצן מחמת האסטמה הקשה שסבלתי ממנה. עם חלוף השנים זה התפתח לאמפיזמה (שהייתה קיימת בשני צדי משפחתי), עד שלבסוף, בגיל הצעיר למדי 46, אמרו הרופאים שאני צריכה השתלת ריאות כפולה כדי להמשיך לחיות.
כפי שכבר סיפרתי בדפים האלה, עולמי הפיזי הלך והתכווץ. מרגע שהייתי "על חמצן", הייתה סכנה ברורה להדליק נרות בשבת ובחנוכה. חמצן ולהבות הם צירוף שכרוך בסכנה חמורה של דלקה. כן, אני מניחה שיכולתי להוריד את החמצן, להדליק את הנרות ולהניח להם לדלוק, אך אין זה מומלץ. כמו כן, האם אלוקים רצה שאנהג כך? תחושתי הייתה שלא. תכופות הייתי לוחצת על מתג החשמל ומדליקה אור לכבוד כניסת השבת. מעשי היה חדור בכוונה הנכונה, אך תחושתי הייתה קודרת. כדי לחוש מתיקות כלשהי בשבת ניחמתי את עצמי שזו לא תהיה דרכי תמיד, שיום יבוא ואני אהיה שוב מסוגלת לנשום. אם אלוקים רוצה שאנשום שוב, אז אנו נמצא ביחד את הדרך.
על כן מילאתי אחר הוראות הרופא, אך במקביל גם הגברתי את לימידי התורה שלי. לאט-לאט החלפתי את מה שכבר לא יכולתי לעשות בדברים שבהחלט יכולתי לעשותם, ואפילו התחלתי ליהנות מעיסוקיי החדשים האלה. רובם היו רוחניים במהותם (מה בעצם אינו רוחני?). קראתי. הקשבתי לשיעורי ה"תניא" באתר chabad.org. התחלתי ללמוד לקרוא בעברית. שאלתי את השאלות שלא יכולתי להמשיך לדחות את העיסוק בהן – הן את השאלות הקיומיות הן את השאלות הפשוטות-לכאורה. קיבלתי תשובות, ובתשובות אלו הופיעו הנסים. המשכתי לחיות, ואם כי ראותיי גססו, פתחתי פרק שונה לחלוטין בחיי.
התחברתי מחדש. לשורשים שלי, לבני אדם מסוימים במשפחתי שאיבדתי את הקשר איתם. זכיתי ללמוד ולדעת שאני אמורה להיות כאן. לאמתו של דבר הרשימה די ארוכה; ואף כי היו לי רגעים של עצבות ושל פחד מסוים, בסופו של דבר מי שניצח במערכה היה אלוקים הכביר והאוהב והנצחי.
החודשים חלפו, והמספר שניתן לי ברשימת הממתינים להשתלות הלך וגדל, ועמו הלך והתרחב גם לבי. ואתם יודעים מה היה הדבר היפה ביותר? אפילו לרגע לא הטלתי ספק בכך שאני אהיה בסדר. אילו הייתי חושבת לרגע שאני עומדת לאבד את חיי, אזי זה היה בשבילי כמו להגיד שאי אפשר לתת אמון באלוקים. ואם אי אפשר לתת בו אמון, אז במי כן אפשר?
חלף עוד זמן. כשהלכתי למיטתי בלילה יכולתי לשמוע את ריאותיי חורקות. הייתי זקוקה לעוד תרופות. לא תהיה זו הגזמה לומר שחשתי את ריאותיי מתפרקות בתוך גופי. התפללתי. אלוקים, עשה את מה שלדעתך הכי טוב בשבילי. אין ביכולתי לדעת מהי התכנית שלך. אבל אתה יודע מהי התכנית שלי. אנא אלוקים, בוא נעבוד יחד על המקרה הזה!
מדי יום ביומו חיכינו בעלי ואני לצלצול הטלפון שהיה אמור לבשר לנו שיש ריאות בשבילי. וכאן למדתי להתאזר בסבלנות ברמה שהייתה חדשה לי לחלוטין.
אתם יודעים, הטלפון צלצל. בסוף הוא צלצל ביום שלישי ב-12:30 בצהריים. הגיעה השעה. הגיעה השעה פשוט לעשות את זה. איך הגבתי? בתי אמרה לי שאפשר היה לראותי רועדת ועם זאת שלווה. טוב, נרגשת. הרגע הגדול הגיע.
לא אכנס לכל הפרטים של כל רגש שחלף בי עד לזמן שבו נלקחתי לחדר הניתוחים, אך הרשו לי לומר לכם את חשיבות האהבה. בעלי וילדיי היו שם. וכשהגעתי לבית החולים באמבולנס, כבר המתינו לי הרב שלי ואשתו. הייתי בטוחה שאין מאושר ממני בעולם כולו. שאיש לא מקבל יותר אהבה משאני מקבלת. והנס שלי הלך ונפרש עם כל תקתוק נוסף של השעון.
ניתוח שבדרך כלל לוקח שש עד שמונה שעות ארך ארבע שעות בלבד. בניתוח שבו בדרך כלל צריך להתחבר למכשיר החייאה – לא היה צורך בכך. בניתוח שבו בדרך כלל נדרשים ליטרים של דם נדרש חצי ליטר דם בלבד.
תוך יומיים התחלתי ללכת. תוך פחות מיומיים חזר הצבע לגופי. והתוצאה הישירה ביותר הייתה שיכולתי לנשום בכוחות עצמי. האסטמה נעלמה. האמפיזמה נעלמה. המנתח שלי אמר לי ימים מספר לאחר מכן שלריאותיי נותרו רק שישה חודשים לחיות.
אני כותבת כתבה זו בביתי. משרדי, שאותו שכרתי מחדש משום שאני מסוגלת להגיע אליו, הולך ונעשה מטופח יותר ויותר. חברתי לילי הביאה לי סדרה של שלוש צלחות לתלייה על הקיר. על האחת כתוב "בריאות", על השנייה "משפחה" ועל השלישית "צחוק". ...הן משמחות את לבי.
ועוד דבר. יש לי מכשיר למדידת כושר. לפני הניתוח, המאמץ המרבי שהייתי מסוגלת לו היה שלושים דקות על שלושה ליטרים של חמצן במהירות 1.9. ואילו עכשיו – אני בלי חמצן, ארבעים וחמש דקות במהירות 2.5 בשיפוע 2. אני מזיעה כהוגן ולא מסוגלת להפסיק לחייך.
אני יכולה לנשום. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. אני יכולה להדליק נרות שבת, וגם נרות חנוכה. והדברים הפשוטים האחרים, כמו לצחצח את שיניי או לעלות במדרגות בכוחות עצמי.
כידוע לכם, מעולם לא הייתי לבדי במסע הזה. לעולם איננו לבדנו. אלוקים שם, אלוקים והנסים שהוא מחולל – נסים בכל הגדלים ובכל הצורות. נשימת החיים. הוא נושף אותה לתוכנו בכל בוקר. בדרך כלשהי הוא הופך את קיומנו לאפשרי כל עוד אנחנו כאן.
חג החנוכה הוא החג היפה ביותר, עם נרות שיאירו בחלוננו, האור המראה לאנשים ברחוב שאלוקים נמצא כאן. הוא חי בכל נשימה שאנו נושמים.
בפעם הבאה שנדבר יהיה לי יותר לספר לכם. רק הרשו לי לנצל הזדמנות זו להודות לכם מכל עומק לבי על נדיבותכם, על חמלתכם, על מעשיכם ומחשבותיכם, על תפילותיכם ויותר מכול – על אמונתכם האיתנה בנסים ובאהבתו של מי שבוחר לחבקנו.
הבה נהיה כולנו יחד, נאהב כל אדם, נהיה מחוברים לאור שבלבנו ובנשמתנו. הבה נברך כל קרן אור החוצה ומגיעה למקומות שאולי איננו יכולים לראותם, אבל לבטח אלוקים הוא שברא אותם.
בידידות, מאשה
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה