שפרה שגיב עמדה לסגור שידוך. חלום חייה להינשא לאחד העילויים של ישיבת "קול התור" הולך להתגשם. חננאל גרוסבלום הוא ה-בחור של הישיבה, ושמו הולך לפניו לא רק באיכות הלימוד שלו, לא רק בחידושים המופלאים ובקונטרסים הרבים שהספיק להוציא לאור, אלא בעיקר על רקע אישיותו הכובשת והחביבות שהוא מקרין כלפי סביבתו.
שפרה היתה מאושרת ושמרה בסוד את מהלך התרקמות הקשר בינה לבין חננאל. היו אלה שלוש פגישות שנמשכו שעה וחצי כל אחת, אך תוכנן היה עמוס ביראת-שמים, אמונה ובטחון בקב"ה, ובעיקר ברצון המשותף לבנות בית יהודי נאמן על יסודות התורה הקדושה. בפגישה הבאה, הרביעית, הקצוות היו אמורים להיסגר, ידברו על תאריך האירוסין והחתונה.
לשפרה, בתו של ראש ישיבה נודע ובעל ייחוס חשוב היתה חברה טובה מאד, ידידת נפש ממש. אסתר מורן.
לאסתר היא גילתה הכל. מה דיברו, מה דעתו על הא ודא ועל הישגיו המופלאים של חננאל אשר כל רבותיו גומרים עליו את ההלל, ועל המחשבות והספיקות היכן לגור, כאן, או אולי באחת מערי הפריפריה. אסתר היתה קשובה והביעה שמחה עצומה ואוהבת על השידוך המוצלח. "יהי רצון שהזיווג יעלה יפה" ברכה בחום ליבה את חברתה "ובקרוב נוכל לחגוג את נישואיכם". אמן.
תודה, הודתה לה שפרה. גם אני מאחלת לך מכל הלב, שתזכי בקרוב בקרוב, עוד לפני ראש השנה להצעת שידוך שתעלה לטובה ולברכה, ונזכה שתינו לשמוח אחת בשמחת חברתה. והשתיים נפרדו בחיבוק אוהב.
***
ההלם אפף את שפרה. היא לא האמינה למשע אוזניה. השדכן התקשר הבוקר לאביה ומסר לו בצער: "צר לי הרב שגיב, אבל חננאל החליט מסיבות השמורות עמו, לא להמשיך בקשר. הוא מתנצל, הוא ממש דיבר בקול שבור, אינני יודע מה הסיבה בדיוק, אך כנראה שמשמים חושבים אחרת. מסור לבתך שיש לי כמה הצעות משובחות לא פחות עבורה. ואני מאד מאד מתנצל בשמו. סליחה".
שפרה הרגישה איך הסומק והחיוורון משמשים בה בערבוביה. היא אצה לחדרה, נעלה אותו, ושם פרצה בבכי גדול. "אוי אבא שבשמים, הייתי בטוחה שזה השידוך שלי, לא העליתי בדעתי אפילו ברמז שחננאל יחזור בו... הוא היה כל כך נחוש בדעתו שבפגישה הבאה נדבר על תאריכים וכו'...
אחרי שעה של בכי, ועוד שעה של שתיקה נוקבת עדי תהום, היא אזרה אומץ לחייג. אסתר היתה על הקו, וניסתה לרכך במילים טובות את המשבר, אך ללא הועיל. שפרה היתה שבורה ומצולקת, כפי שלא היתה בחייה, למרות שבסך הכל היא בת 21. היא היתה בטוחה שהצלקת הזו לא תגליד לעולם... היא לא טעתה בהרבה.
***
10 חודשים אחר כך קיבלה שפרה הזמנה בדואר.
אסתר נישאת בשעה טובה.
למי?
לחננאל גרוסבלום. (?!?!)
הו, הו, הו, השברון והדמע חזרו אליה והפעם בכוויות יותר עמוקות.
דווקא חברתי הטובה אסתר, ידידת הנפש שלי, היא היא הזיווג של חננאל. היא הרגישה איך ליבה מתמלא סכינים של כעס והקפדות, גם עליה, גם עליו. היא חשה נבגדת, היא הישירה עיניה למרומים ושאלה: "אבא, ריבונו של עולם, אני מרגישה שאני נכנסת לנסיון נורא שאינני יכולה לעמוד בו. מאז הסתיים הקשר ביני לבין חננאל דחיתי את כל ההצעות. היתה וקיננה בי עוד תקווה שהוא ייעתר לפגישה נוספת... ועל הכל אסתר שמעה, והכל היא ידעה... איך היא יכלה לעשות לי את זה. דווקא היא?!?! החברה הכי טובה שלי!?.
שפרה אזרה עוז והחליטה לצאת לחופה. רגליה היו כבדות, ליבה העיב עליה, ונחשול של דמעות רוויות מקנאה ועלבון עמד לפרוץ כל שניה מאישוניה. היא הביטה אל הרב המקדש, זקפה מבט אל כוס היין, אחרי הברכות, קריאת הכתובה, שבירת הכוס, התחילו החיבוקים והנישוקים. היא חיפשה פינה להסתתר, התיישבה שם וניסתה למצוא מזור לנפשה בקריאת כמה מזמורי תהילים.
אחרי חצי שעה היא קמה ממקומה וביקשה לחזור הביתה, בדיוק באותה שניה ירדו מחדר הייחוד החתן והכלה במדרגות לכוון האולם. הם לא הבחינו בה, היא הבחינה בהם, ואז היא סיננה מילים נוראיות. מילים שנגעו בנקודה השטנית והכי בוערת של היצר הרע, זה שאנו מחוייבים לעדנו ולנצחו.
היא הרגישה, שפרה האומללה, שאין לה כוח לעצור את הקללה האיומה הזו: "ריבונו של עולם, אני מבקשת שלא יהיו להם ילדים לעולם...שלא יהנו מהזיווג שלהם".
החתן והכלה נבלעו באולם לפסטיבל הריקודים והשמחה המתפרצת. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה.
שפרה כבר לא היתה שם. היא צעדה במעלה הרחוב שבורה ומסוייטת. אסתר כבר לא תוכל להיות חברתה הטובה, היא כבר לעולם לא תהיה האוזן הקשבת שלה ובוודאי לא כותל הדמעות. וחננאל? הו, קשה לה לסלוח לו. מה שנותר לה לשפרה הדוויה, זו השמחה לאיד הקטנה והאכזרית, שהזיווג הזה לא יזכה לפרי בטן. אל תשאלו איך ולמה, אבל שפרה הרגישה בחביוני פנימיותה, שהקללה הזו תפשה. היא תתקיים.
***
חלפו 25 שנה.
שפרה קנול פנתה לעלות על גרם המדרגות לכוון עזרת הנשים. לפתע היא מבחינה באשה בת גילה, מוכרת לה, ומסביבה כמה ילדות קטנות ומתוקות להפליא.
אסתר?
שפרה?
"לא התראינו 25 שנה לפחות" אמרה אסתר "מה שלומך שפרהל'ה?".
ברוך השם. ואיך אצלך? הפטירה שפרה במבוכה.
"הודו להשם, את רואה את שלוש הקטנטנות האלה, הן הנכדות שלי, הן שובבות וחכמות. סיימנו את התפילה והן מבקשות: סבתא עכשיו טיול. את יודעת שפרה אנחנו עדיין נשים צעירות אבל גם סבתות צעירות. וזו בהחלט זכות גדולה שנישאנו צעירות ובעודנו צעירות ובריאות אנו מסוגלות להשקיע גם בנכדים...
"שנה טובה אסתר יקרה. שיהיה לך נחת עם הנכדים והבנים. מכל הלב." אמרה שפרה ועלתה בזריזות על גרם המדרגות ונופפה לשלום לידידתה משכבר הימים. היא נזכרה היטב בפעם האחרונה שפגשה בה. היה זה ביום חתונתה, ביום שמחת לבה, עם חננאל. הזוג ירד במדרגות וספג ממנה קללה נוראה שלא יזכו לפרי בטן!!!
שפרה התיישבה על הכסא הראשון בעזרת הנשים ופרצה בבכי קורע לב, בכי שנסק עד כסא הכבוד, שהרי שערי דמעות לא ננעלו.
"הוי אבאל'ה שבשמים" זעקה "עכשיו ערב ראש השנה, ואני מבקשת מחילה סליחה וכפרה על הקללה הנוראה שקיללתי את חברתי אסתר ביום חופתה. ואני מודה לך מעומק הלב – ריבונו של עולם – שהקללה הזו לא התקיימה בה וברוך השם שהיא זכתה לפרי בטן ומהלכת עם נכדותיה המתוקות ברחובה של עיר. אני מאושרת בשבילה, אבל עצובה בשבילי. עכשיו אבאל'ה אני מבינה מדוע לא נפקדתי עד היום בפרי בטן. מדוע עקרה הנני, ללא ולד, וללא סיכוי אי פעם לזרע של קיימא. הקללה שקיללתי אותה, פגעה בי. הרגשתי באותן שניות מזוויעות, שהקללה תתקיים, אך לא האמנתי שהיא תתקיים".
***
ברית כרותה לשפתיים.
על סיפו של יום הדין הגדול והנורא, נעשה את חשבון נפשנו. בהחלט יתכן, כי רבים מן היסורים הרודפים אותנו, אנחנו יצרנו אותם בעצמנו על ידי מילים שמוטב היה שלא ייאמרו.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה