סיפור מרגש – בין שמיים לארץ.

סיפור אמיתי – עובד ונערך ע"י הרב כתריאל משולמי.

.

הייתי ילד ליבראלי שקשור לחומר יותר מאשר לרוח. היה זה יום ראשון, י"ח ניסן התשנ"ו (7.4.96). ארבעים יום לפני גיל הבר מצוה. הטיול הקבוע של החברים במושב בחוה"מ פסח אמור להתקיים היום. אבל אני מסרב לקום. אחותי הגדולה ניסתה העיר אותי ולשכנע אותי לצאת לטיול. אולם הייתי מאד עייף, מבולבל, ומסרב לקום, ומסרב לצאת. לא עזרו השכנועים, לא שלה, ולא של דודתי'. נשארתי לבד בבית! קמתי בשמונה בבקר, אחרי שכבר לא היה טעם להמשיך לישון. כי מעולם לא הייתי מאלה שקמים בצהריים, גם אם הייתי הולך לישון מאוחר מאד. קמתי, שטפתי פנים וכו'. חשבתי לעצמי, מה עכשיו?! אין לי מושג! נכנסתי לחדר ההורים לחפש ממתק טעים. פתחתי ת'ארונות, מגירות,חיפשתי בבגדים…  אבל לא מצאתי כלום! עברתי לארון השני, זה שליד המיטה…

.

ואז… ראיתי קופסא, שזוהי הפעם ראשונה שאני רואה אותה. הייתי סקרן מאד. פתחתי אותה, וידיי רעדו, היה זה לא פחות מאשר אקדח! ניסיתי לחבר, להרכיב, והצלחתי. לחצתי פה, לחצתי שם, ושום דבר לא קרה. הכנסתי את המחסנית, ואחרי כל הזזה של איזה כפתור באקדח, לחצתי על ההדק ו- כלום. אין לי מושג מה ידיי עשו, אבל כנראה – טענתי את האקדח. משום מה, האצבע כעת לא לחצה על כלום. אבל עדיין, אני מגשש ובוחן את האקדח מכל עבר. הסתכלתי עליו מלמעלה כשהקנה לכיווני, והאגודל במקום הלא נכון – על ההדק… אני מרוכז במבנה אקדח ופתאום… נשמע בום אדיר! הייתי בהכרה מלאה! לא היה לי ספק מהיכן הבום הגיע. אני שוכב על המיטה, רגליי למטה, וריח אבק שרפה בחדר, מפחיד! מרגיש זמזומים בגופי, לא שומע – מרגיש! הלם. דממה. זרמים בגוף. הבנתי… שהכדור פגע בי! אבל היכן?! אני לא מרגיש שום כאב! חיכיתי קצת כדי שארגיש ואראה את הדם נוזל… אבל לא היתה, ולו, טיפת דם אחת. אז היכן זה פגע בי אני שואל את עצמי?! הגוף ענה, – בגרון! אני מחרחר, ושום איבר בגופי לא זז מלבד הראש. הידיים שקצת זזו נפלו על פני בכל פעם שניסיתי להרימן. הייתי חם, יותר נכון רותח. האצבעות לא זזו בכלל. אני פשוט שוכב, ואין לי מושג מה בכלל קרה לי. האם אני משותק?! אין סיכוי! הרי אני ה"חזק" בכיתה… לא קרה לי כלום! כל זה סיפור זמני! חשבתי.

.

המתנתי כמה דקות שההלם יעבור. עד ש"חזרתי לעצמי". עכשיו, אחרי שההלם "עבר", אני אומר לעצמי, תרים בבקשה את הרגל! בבקשה, נסה שוב! אני מתחנן! תרים את הרגל!!! אבל הרגל לא זזה… צעקתי 'הצילו'. לא פעם ולא פעמיים, וגם לא מאה. ה'הצילו' שלי נשמע כמו לחש של ילדה קטנה וצרודה שמנסה לצעוק. אני צועק, וצועק… ובין רגע, מה"חזק של הכיתה", נעשיתי לשבר כלי, חסר אונים ומבוהל. את הפסוק "שמע ישראל", אמרתי המון פעמים בחיי. אבל הפעם, זה היה בכוונה יתירה! להתפלל לא יכולתי, לא בגלל שהיה לי קשה, פשוט לא ידעתי. דיברתי עם אלקים ועם עצמי. בקשתי ממנו, אנא ה', בבקשה, תוציא אותי מהצרה הזאת! או שתהרוג אותי עכשיו, או שתתן לי להיות בריא כמו שהייתי, אבל עכשיו! כי מה אומר להורי שיראו אותי כך?! איך הם יגיבו?! המחשבות רצות… הבנתי שאני תלוי בין חיים למוות… לפתע הטלפון שעל השידה לידי החל לצלצל. חצי מטר הפריד בינו לביני. רציתי להושיט לו יד, ולא יכולתי. הצער והחוסר אונים גברו בכל צלצול וצלצול שאני לא יכול לענות… אוי, ריבונו של עולם בבקשה, רק לומר למישהו שיחלץ אותי כבר מהסיוט הזה! אני מרגיש פשוט מקובע במקום. לא זז מילימטר. הזמן עובר… אני חושב על הכל… האם אמות או אחיה. על מה שעבר עלי בשנים האחרונות, ואולי על מה שיעבור. מה אומר להורי כשיחזרו, אם בכלל אזכה לראותם. על החברים, משפחה, על  הכל! עד שנרדמתי. לפתח התעוררתי מהדיבורים של השכנים שאף הם לא נסעו לטיול, והחליטו לעשות "על האש" סמוך לביתי. התחלתי לצעוק 'הצילו' כמה פעמים ברצף, בתקוה שישמעו. אחד מהם שמע ואמר לחבריו: "שמעתם? השכן צועק הצילו!" התלהבתי. כולי אושר! אני נחלץ עוד רגע! המשכתי לצעוק יותר חזק… אבל… הם ענו לו: "עזוב, בטח הוא רואה סרט, זה לא הוא." והקול נגמר לי.

.

לא היה לי כח יותר… שוב נרדמתי, והפעם, עד הלילה… הורי הגיעו מהטיול בשעה עשר בלילה, ואז התעוררתי מהרעש של הנכנסים. כל אותן 10 שעות, רק חשבתי איך ומה אומר לאמא ואבא על מה שקרה, במינימום מילים, להלחיץ מינימום, ושיבינו אותי במקסימום. כשנכנסה אימי לחדר וראתה אותי שוכב כמו מת, החלה לצרוח בהיסטריה "אוי, מה קרה? מה קרה?" השבתי לה במילה אחת: "יריתי!" המילה כבר אמרה הכל… היא שאלה היכן? הצבעתי לה לכיוון הגרון. (הקליע נכנס בדיוק בשקע שבגרון) אמי משכה לי קצת את החולצה למטה, ואת ההמשך אתם יכולים לתאר לבד. הפרמדיק שהיה השכן ממול, הגיע תוך שניות בעקבות צעקותיה של אימי… והאמבולנס כבר היה בחוץ. העלו אותי לאלונקה, הכניסו אותי לאמבולנס, עשו לי פילדלפיה (קיבוע לצוואר), עירוי דם וכו'. עכשיו רק הבנתי, מה זה - חיים!

.

הגענו לביה"ח, ודודיי כבר היו שם, הורי דאגו "לעדכן" אותם כבר מהבית שלי… הריצו אותי לחדר הניתוח, שמעתי מבת דודה שלי: "מתוק, אנחנו אוהבים אותך!". אלו היו המילים האחרונות ששמעתי עד כמה ימים אח"כ… שניות ספורות אח"כ כבר הייתי בהרדמה… אני זוכר הכל! אני מונשם בטיפול נמרץ… קולות צפצופים של מכונות ההנשמה, סיוטים, חלומות נוראיים וכו'. הרופאים אמרו להוריי שאהיה עם מסכת החמצן כמה שבועות… בשבת עברתי למחלקה, שם שהיתי שבוע וחצי (זה היה בשבילי נ-צ-ח בגלל הכאבים), ומשם עברתי לשיקום. דודי, הגיע לבקרני, ואמר לי את המילים הבאות: "זה לא שאני מאמין שאתה תהיה בריא, זה לא שאני חושב כך, אני יודע זאת בבירור! אתה תלך, תרוץ ותקפוץ כמו שהיית!" לא הבנתי מה הוא רוצה, ולמה אמר לי כך. למה שלא אלך?! מה כבר קרה לי?! הרי אני אוטוטו יוצא מביה"ח ישר הביתה! הוא עודד אותי. אך לדאבוני הוא טעה…

.

מהמחלקה עברתי לשיקום ילדים בתל השומר, מדוכא, מאוכזב ומוגבל, לא רואה כלום מלבד תקרה וחדרי צילום. ה- 40 יום של שנת ה-13 כבר הגיעו לקיצם. יש לי בר-מצוה היום! משפחתי עשו לי הפתעה במוצ"ש, באו הרבה מהישוב… היה מרגש מאד. הוסיפי לי את השם "חיים" לשמי הפרטי. לאחר 5 חודשים, עשו לי שינוי שם. שמונה חודשים שהיתי בתל השומר, ולבסוף, והשתחררתי. עם השנים הבנתי, "שאני נשאר נכה על כסא גלגלים כל חיי!" – לא לקחתי את זה קשה. שהרי "אין הקב"ה מביא ניסיון לאדם, אלא אם הוא יכול לעמוד בו". ואני ברוך ה' עומד בו, כלומר,  משתדל לעמוד בו… היום, אני מודה לקב"ה שנתן לי חיים במתנה ולימד אותי את ערך הזמן, ועד כמה צריך לנצל אותו ל- תורה ומצוות! אני משתדל להיות תמיד עם ספרים, כדי שאנצל את הזמן ה"פנוי" ללימוד תורה. שכן למדתי משהו מאד חשוב מדודי היקר: "הדבר היחיד שאין לו זמן - זה הזמן". יש דבר שאינו מפסיק לזוז אף פעם – הזמן! כדאי לנצל אותו! לְמה?! לתורה! "כי היא חייך ואורך ימיך!" כיום אני בן 22, ומרגיש מאושר ושמח, שקיבלתי את חיי – במתנה! אמנם אני יושב על כסא גלגלים, ולפעמים גם תלוי באחרים, אבל אני יודע, שכך רצון הבורא יתברך. ואני מקבל עלי את הדין בשמחה למרות ייסורי היומיומיים… ב"ה לא חסר לי כלום. יש לי בית, משפחה, רכב, מצב כלכלי ב"ה – אין לי תלונות. לפעמים עוד לוקחים אותי לדבר מול קהל ולספר על עצמי… אני לא מדבר על כך שאני גם הולך "לעודד" אנשים שנפצעו… ואני עושה זאת בשמחה!!!

.

אני פונה אליכם קוראים נכבדים! בין אם אתם דתיים, בין חילונים. קיבלתם חיים במתנה! אנא, תעריכו מאד! יש כאלה שחייהם נלקחים בגיל צעיר, חלק מהם תינוקות. יש שנולדים נכים, יש מהם עיוורים, אילמים, מוגבלים… אבל אתם חיים! בריאים! תנו תודה לה'. הקב"ה נתן לנו זמן, 24 שעות. למה שלא נחזיר לו קצת ממה שנתן לנו במתנה?! כמה שעות ביום להחזיר לאבא שבשמים על כל הטובות שעושה עמנו… כדאי שננצל את הזמן על הצד הטוב ביותר. אז אנא, בואו ננצל אותו לדבר החשוב בעולם. כי מה שהחזיק והגן עלינו בגלות אלפי שנים, בפרעות, בגירוש, באינקוויזיציה, במסעי הצלב, שואה, פיגועים, אנטישמיות בכל העולם ובכל הזמנים… היה רק הדבקות שלנו ב"תורה הקדושה"!.