נסענו במורד כביש סלעי ובוצי, שנראה יותר דומה לדרך מתחילת המאה התשע עשרה מאשר לכבישי 1991. באתי דרך ארוכה מברוקלין והרי אני כאן. כאן השורשים שלי, כפר אבותיי, עיירתו של סבי.
כבר עשר שעות או יותר נוהג קולה, הנהג האוקראיני הנאמן, מלב אוקראינה עד לבלארוס. אני מרים את עיני כדי לחזות בנוף הפסטוראלי הנגלה לעיניי. בדרך ראינו כמה תרנגולות אדומות ובהירות שהביטו בנו בעצבנות מן החצר של צריף העץ העלוב שעמד מולנו. הודעתי לידידי הנהג שאני יוצא מעט לטייל בנחת סביב הכפר. לאחר שנתתי מבט חטוף בכפר השלו, שהכיל מספר בניינים המטים לנפול ובריכת דגים שבה שחו בשמחה כמה סרדינים, חזרתי לרכב שלנו.
"קולה, בוא ניסע!" קראתי לבן לווייתי בתקווה שהוא יהיה מסוגל להגיע עמוק אל נשמתו מוכוונת-הרכב ולמשוך בכוח עוד קצת מכושר העמידה הבלתי יאומן שלו כדי לאפשר טיול ארוך זה למוסקבה.
"קרובי משפחה", הגיב אגב קריצה בעיניו. "כאשר מישהו מבקר בבית אבותיו, במיוחד כאשר הוא בא מרחוק, עליו לנסות ליצור קשר עם משפחתו".
נעצתי מבט ארוך וקשה בקולה. שמתי לב לנקודת ציון קטנה בקצה הכפר, להנצחת קורבנות השואה. איך מסבירים לאדם זר על נהרות הדם שנשפכו במקום פסטוראלי זה?
"בוא נלך", אמרתי כשאני מושך בכתפיי בתבוסה, "אין לי עוד קרובי משפחה במיורי".
"שטויות"!, קרא בן לווייתי שופע המרץ. "אני אמצא קרובי משפחה"! בהתלהבות בלתי רגילה החל לדפוק מדלת לדלת, כשהוא מציג לכל מי שפתח את הדלת את השאלה החב"דית שהוכיחה את עצמה: "סליחה, אדוני, אתה יהודי?"
כשאני נכנע לגורלי, התיישבתי במכונית, מחכה לשובו.
"חיים, בוא! מצאתי יהודי!"
שמתי לבי אליו והתקדמתי בחוש הצפייה מראש ההולך וגדל לעבר צריף רעוע בקצה הכפר.
הבקתה בת החדר הכילה מעט מאד ריהוט. סמרטוט מרופט היה החפץ הדקורטיבי היחיד בבית השחור מפיח. סיר שחור מברזל יצוק שהיה מלא בסרדינים מבעבעים בשמחה היה מונח על האח.
הוצגתי בפני אישה זקנה בעלת עיניים פראיות ושיער פרוע. "אני ונכדי בן השמונה, סשה, אנו היהודים האחרונים במיורי", מלמלה באידיש מעוותת כמעה.
את השעה-שעתיים הקרובות בילינו בשירה, באמירת לחיים, ובהורקת כל חפצי הדת ומצרכי המזון שלנו מן המכונית.
הרגשנו צער ממשי בסופה של שהייה ארעית זו במיורי. אבל היו לנו עוד קילומטרים רבים לנסוע ומעט מדי זמן.
"תודה, חיים" נשמע קולו החסון של קולה מקדמת המכונית, כשהוא מפריע לחלום בהקיץ המפנק שלי תוך שאני מביט לעבר הנוף החולף על פני.
"מדוע אתה מודה לי?" שאלתי את בן לווייתי שנהג ללא הפסקה במשך 10 שעות עבור רובל אחד השווה בערך לשני דולרים.
"תודה לך על שלא גילית להם שאינני יהודי".
הייתי המום. לא עלה בדעתי להציג את הנהג שלי בדרך זו או אחרת. לא הבנתי לאשורו מדוע הוא מודה לי.
"אתה יודע מה אני הולך לעשות יום אחד?" הוא המשיך בהתבדחות הרגילה של נהגי מוניות שלא איכפת להם אם אתה שומע אותם או לא.
"החלום שלי הוא ללכת לגור בניו-יורק. כן אדוני! ניו יורק היא המקום להיות בו. אורות בהירים, אקשן בקצב מהיר, - אין שום מקום כזה בעולם".
"אני הולך להיות נהג מונית".
"נפלא", הגבתי, כשאני מקווה שתרומתי הקטנה לדו-שיח תהיה מספיקה.
"אני הולך להיות נהג המונית הטוב ביותר שאי-פעם נראה בניו-יורק."
"אתה יודע מה אני הולך לעשות עם כל הכסף שאעשה כנהג מונית בכיר?"
"לא, אנא הגד לי", עניתי, כשאני יודע היטב שאהיה חשוף לתשובה, בין אם אני רוצה בכך או לא.
"אני אלך לבר המשקאות", הודיע קולה כשהוא מתאנח בסיפוק. "אזמין מה ששותים העשירים, ואז", אמר בטון של מי שפורק מעליו משא של סוד עמוק, "אזמין סבב של משקאות לכל האנשים היושבים בבר".
התחלתי להרגיש במתח שזו הולכת להיות נסיעה ארוכה מאד.
"ישנם הרבה סוגים של אנשים בניו-יורק", אמר קולה כשהוא מפגין את הצד הפילוסופי שבו. "ישנם הרבה אוקראינים בעיר. כאשר אפגוש באוקראיני, בטוח אזמין אותו למשקה. נדבר על ספורט, מוסיקה, פוליטיקה וכו'".
שאלתי את עצמי לאן מובילה שיחה מבולבלת זו?
"כאשר הוא יעזוב, לא יהיה לי איכפת" המשיך קולה במונולוג שלו. "הוא לא קרוב משפחה שלי ובעצם אינני מכיר אותו כלל".
"היהודים הם שונים.
כאשר נכנסתי לבית בכפר, חשתי את הקשר בינך לבין שני האנשים האלה, מין קשר משפחתי שהוא כל כך חזק, שיש לי אליו יראת כבוד.
"קרובי משפחה".
"היהודים הם כולם משפחה אחת. ואתה אפשרת לי להרגיש זאת".
ישנם זמנים שבהם השתיקה היא התגובה המתאימה היחידה. בדרך למוסקבה נסענו בשתיקה.
כבר עשר שעות או יותר נוהג קולה, הנהג האוקראיני הנאמן, מלב אוקראינה עד לבלארוס. אני מרים את עיני כדי לחזות בנוף הפסטוראלי הנגלה לעיניי. בדרך ראינו כמה תרנגולות אדומות ובהירות שהביטו בנו בעצבנות מן החצר של צריף העץ העלוב שעמד מולנו. הודעתי לידידי הנהג שאני יוצא מעט לטייל בנחת סביב הכפר. לאחר שנתתי מבט חטוף בכפר השלו, שהכיל מספר בניינים המטים לנפול ובריכת דגים שבה שחו בשמחה כמה סרדינים, חזרתי לרכב שלנו.
"קולה, בוא ניסע!" קראתי לבן לווייתי בתקווה שהוא יהיה מסוגל להגיע עמוק אל נשמתו מוכוונת-הרכב ולמשוך בכוח עוד קצת מכושר העמידה הבלתי יאומן שלו כדי לאפשר טיול ארוך זה למוסקבה.
"קרובי משפחה", הגיב אגב קריצה בעיניו. "כאשר מישהו מבקר בבית אבותיו, במיוחד כאשר הוא בא מרחוק, עליו לנסות ליצור קשר עם משפחתו".
נעצתי מבט ארוך וקשה בקולה. שמתי לב לנקודת ציון קטנה בקצה הכפר, להנצחת קורבנות השואה. איך מסבירים לאדם זר על נהרות הדם שנשפכו במקום פסטוראלי זה?
"בוא נלך", אמרתי כשאני מושך בכתפיי בתבוסה, "אין לי עוד קרובי משפחה במיורי".
"שטויות"!, קרא בן לווייתי שופע המרץ. "אני אמצא קרובי משפחה"! בהתלהבות בלתי רגילה החל לדפוק מדלת לדלת, כשהוא מציג לכל מי שפתח את הדלת את השאלה החב"דית שהוכיחה את עצמה: "סליחה, אדוני, אתה יהודי?"
כשאני נכנע לגורלי, התיישבתי במכונית, מחכה לשובו.
"חיים, בוא! מצאתי יהודי!"
שמתי לבי אליו והתקדמתי בחוש הצפייה מראש ההולך וגדל לעבר צריף רעוע בקצה הכפר.
הבקתה בת החדר הכילה מעט מאד ריהוט. סמרטוט מרופט היה החפץ הדקורטיבי היחיד בבית השחור מפיח. סיר שחור מברזל יצוק שהיה מלא בסרדינים מבעבעים בשמחה היה מונח על האח.
הוצגתי בפני אישה זקנה בעלת עיניים פראיות ושיער פרוע. "אני ונכדי בן השמונה, סשה, אנו היהודים האחרונים במיורי", מלמלה באידיש מעוותת כמעה.
את השעה-שעתיים הקרובות בילינו בשירה, באמירת לחיים, ובהורקת כל חפצי הדת ומצרכי המזון שלנו מן המכונית.
הרגשנו צער ממשי בסופה של שהייה ארעית זו במיורי. אבל היו לנו עוד קילומטרים רבים לנסוע ומעט מדי זמן.
"תודה, חיים" נשמע קולו החסון של קולה מקדמת המכונית, כשהוא מפריע לחלום בהקיץ המפנק שלי תוך שאני מביט לעבר הנוף החולף על פני.
"מדוע אתה מודה לי?" שאלתי את בן לווייתי שנהג ללא הפסקה במשך 10 שעות עבור רובל אחד השווה בערך לשני דולרים.
"תודה לך על שלא גילית להם שאינני יהודי".
הייתי המום. לא עלה בדעתי להציג את הנהג שלי בדרך זו או אחרת. לא הבנתי לאשורו מדוע הוא מודה לי.
"אתה יודע מה אני הולך לעשות יום אחד?" הוא המשיך בהתבדחות הרגילה של נהגי מוניות שלא איכפת להם אם אתה שומע אותם או לא.
"החלום שלי הוא ללכת לגור בניו-יורק. כן אדוני! ניו יורק היא המקום להיות בו. אורות בהירים, אקשן בקצב מהיר, - אין שום מקום כזה בעולם".
"אני הולך להיות נהג מונית".
"נפלא", הגבתי, כשאני מקווה שתרומתי הקטנה לדו-שיח תהיה מספיקה.
"אני הולך להיות נהג המונית הטוב ביותר שאי-פעם נראה בניו-יורק."
"אתה יודע מה אני הולך לעשות עם כל הכסף שאעשה כנהג מונית בכיר?"
"לא, אנא הגד לי", עניתי, כשאני יודע היטב שאהיה חשוף לתשובה, בין אם אני רוצה בכך או לא.
"אני אלך לבר המשקאות", הודיע קולה כשהוא מתאנח בסיפוק. "אזמין מה ששותים העשירים, ואז", אמר בטון של מי שפורק מעליו משא של סוד עמוק, "אזמין סבב של משקאות לכל האנשים היושבים בבר".
התחלתי להרגיש במתח שזו הולכת להיות נסיעה ארוכה מאד.
"ישנם הרבה סוגים של אנשים בניו-יורק", אמר קולה כשהוא מפגין את הצד הפילוסופי שבו. "ישנם הרבה אוקראינים בעיר. כאשר אפגוש באוקראיני, בטוח אזמין אותו למשקה. נדבר על ספורט, מוסיקה, פוליטיקה וכו'".
שאלתי את עצמי לאן מובילה שיחה מבולבלת זו?
"כאשר הוא יעזוב, לא יהיה לי איכפת" המשיך קולה במונולוג שלו. "הוא לא קרוב משפחה שלי ובעצם אינני מכיר אותו כלל".
"היהודים הם שונים.
כאשר נכנסתי לבית בכפר, חשתי את הקשר בינך לבין שני האנשים האלה, מין קשר משפחתי שהוא כל כך חזק, שיש לי אליו יראת כבוד.
"קרובי משפחה".
"היהודים הם כולם משפחה אחת. ואתה אפשרת לי להרגיש זאת".
ישנם זמנים שבהם השתיקה היא התגובה המתאימה היחידה. בדרך למוסקבה נסענו בשתיקה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה