אושר, עושר וחופן עפר

רבי שמחה בונים מפשיסחא (1767–1827) היה בצעירותו רוקח אך לאחר-מכן הפך למנהיג חסידי שהיה נוהג לשוחח רבות עם תלמידיו בדברי תורה.
יום אחד הוא דיבר על הנחש שפיתה את חווה בגן עדן. התורה מספרת כי אלוקים קילל את הנחש, "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד).
תמה רבי בונם: "האם זו קללה נוראה כל-כך? הרי העפר מצוי בכל מקום, כך שלנחש לעולם לא יחסר מזון. כעת, הביטו באנשים הגרים בשטעטל שלנו ובכל מקום: הם מרוויחים את לחמם בזיעת אפם, משפחות רבות מחוסרות כל, ילדים רעבים וישנם כאלה שאף פעם לא יודעים כיצד ישיגו אוכל ליום המחר. כמה טוב היה לו כולנו יכולנו לאכול עפר למחייתנו!
"אבל החיים כאדם פירושם שאנו תמיד זקוקים לעזרתו של אלוקים: נשים יולדות, ילדים רעבים, אבות מחוסרי עבודה... וכך לאנושות יש קשר חזק מאוד לא-ל. הנחש לא זכה לקשר כזה. הוא לא זקוק לכלום, לא מבקש כלום. וזו קללה אמתית. אבל אנחנו, אנו כמו ילדים עם אבינו. אלוקים הוא אבינו, האחד והיחיד אליו אנו פונים אינספור פעמים ביום כדי לתת לנו את צרכינו ולהגן עלינו.
"אדם עני תמיד מודע לברכה שבקשר עם האלוקים. גם העשיר מבורך, אך קשה לו לדעת זאת. האתגר שבעושר הוא לזכור תמיד את האלוקים ולפנות אליו מדי יום ביומו לקבלת עזרה והדרכה".