"אמא, מה זה יהודיה"?

"... ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כה).

היא לא בלטה באמת בכל דרך שהיא, אבל היה הייתה יהודייה, וזה היה הדבר החשוב. ממבט קרוב יותר היו מתגלות עיניים ירוקות נאות ואינטליגנטיות ופנים מפיקים טוב-לב תחת שיער חום מבהיק הגולש לכתפיה. אבל היא הייתה יהודייה, וחבריה לכתה לא טרחו לבדוק את האינטליגנציה שלה או את טוב לבה. אם קטיה אומנסקי היא יהודייה, זכותם להקניט אותה, לביישה ולפגוע בה.

כל יום הביא עמו עינויים חדשים. קטיה ישבה לבדה ליד שולחן הכתיבה בכתה, מבודדת ומנודה. בחצר בהפסקה לא היה קץ לאכזריותם של מעניה. אך היא מעולם לא בכתה. היא לא בכתה כשהם רדפו אחריה או זרקו עליה אבנים או הכו אותה בילקוטיהם. כשהילדים הקניטו אותה וקראו לה בכינויים אכזריים, הכאב קרע את לבה, אך היא לא בכתה.

"אמא, מה זה יהודי?" שאלה קטיה יום אחד. מיד חשה ששאלה שאלה גדולה. עיניה של אמה נפקחו לרווחה, גופה התקשח.

"זה לא חשוב, קטיה", אמרה אמא בנימת קולה המשכנעת ביותר. קטיה הביטה בה, מבולבלת.

"אמא, אני י... – המלה הזאת?"

אמא רכנה וחפנה את סנטרה הרועד של הילדה הקטנה בכפותיה. "קטנה שלי, זה לא משנה", היא אמרה בהביטה לתוך עיניה. "הדבר החשוב ביותר הוא להיות אדם טוב".

קטיה הנידה בראשה ועיניה הגדולות והעגולות בהו נכחה. השאלה עדיין הייתה קיימת, אבל היא דחקה אותה לקרן זווית שבלבה, יחד עם שאלות אחרות, יחד עם דמעותיה.

כמה הייתה רוצה ששערה הכהה יהפוך כבמטה קסם לבלונדיני. אילו רק יכלו עיניה להיות כחולות ואפה קצר, אז לפחות... לפחות הייתה יכולה להעמיד פנים שאין היא – שאין לה... את הנכות הזו ששמה "יהודיה". לא היה לה אף מושג קלוש מה פירוש להיות יהודי חוץ מכך שזה מקור למבוכה – כמו כשיש לך מחלה איומה. היא שמעה בדיחות על יהודים, כמובן, אבל זה לא אמר לה הרבה, היא לא התחברה לגיבורי הבדיחות הללו – היא לא הרגישה יהודיה.

כשקטיה גדלה, גם חבריה לכיתה גדלו. היא למדה לחיות עם הכאב, וחבריה לכיתה למדו להסתיר את עוינותם. קטיה אומנסקי השתייכה אחרי הכל לשכבת האינטליגנציה הסובייטית, העלית של החברה, בעלת הידע וההבנה של התרבות, ההיסטוריה והמציאות. קטיה נהגה תכופות להצטרף לאינטלקטואלים שהתכנסו בבית הוריה ולהקשיב לדיוניהם על נושאים חשובים כמו העתיד, אמונתם ברוסיה הסובייטית, ספרים שיצאו לאור לאחרונה, חדשות העולם. היא ספגה הכל כמו ספוג, אך שמרה את שאלותיה לעצמה.

כשהלכה לאוניברסיטה התרחש הבלתי יאומן. גליה אלכסנדרובה – גליה הנאה והפופולארית – התיידדה עם קטיה. גבוהה ותמירה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. קטיה הרגישה כל כך טוב כשעמדה לידה. גליה לבשה תמיד בגדים אופנתיים ונעליים יקרות, ושכלה אף עלה על טעמה הטוב. כיוון שגם משפחתה של גליה השתייכה לאינטליגנציה הסובייטית, היה לשתיהן הרבה מן המשותף – הן קראו את אותם ספרים, צפו באותם סרטים והלכו לאותם קונצרטים של מוסיקה קלאסית.

לראשונה בחייה חשה קטיה בטוב. לעת עתה, היא יכלה להעמיד פנים שהיא שייכת. היא יכלה להרשות לעצמה לשכוח לזמן-מה את השאלה "מי אני". חוץ מהצצה בראי פעם בכמה זמן, שהראתה לה יפה כי היא נראית כה שונה מגליה, היא חשה שהיא כמו כולם.

ערב אחד חיפשה קטיה ספר בחדר האורחים, ושמעה את הוריה מדברים עם סבתא במטבח. הם שוחחו בטונים נמוכים וקטיה חשה דחיפות בקולם.

"נגיש בקשה לשנות את הדרכון שלה".

"הרשויות לעולם לא יסכימו לכך".

"זה שווה ניסיון – זה יעשה את חייה הרבה יותר פשוטים".

"תשכחי מזה. את לא יכולה לשנות את השורה החמישית. זה לא יעבוד..."

"סאשה ייקח שוחד".

השורה החמישית.... סאשה ייקח שוחד.... קטיה נותרה נטועה במקומה. השורה החמישית הייתה מקור חשש ממשי לכל יהודי ברוסיה. הייתה זו השורה שבה כתוב "יבריי" – יהודי – בשורת הלאום. מסתבר שסבתא החליטה שצריך לשנות את הלאום הרשום בדרכונה של קטיה ל"רוסיה".

קטיה פנתה מן הספריה והלכה לחדרה. היא הייתה זקוקה לחשוב על זה. האם השינוי בדרכונה באמת יהפוך אותה לרוסיה? ומדוע סבתא רוצה בכך? סבתא מדברת יידיש! והיא מדברת רוסית במבטא יידי כבד. מבחינת קטיה, סבתא היא הכי יהודיה שאפשר. היא צמה ביום כיפור ואוכלת את הקרקרים המיוחדים האלה – היא קוראת להם מצות – בפסח. מדוע דווקא סבתא תרצה לשנות את הלאום שלה?

לסבתא פסיה הייתה ילדות קשה מאוד. אביה, אברהם מילשטיין, היה בנו של רב משטעטל קטן בפולין. כאשר הפולנים התמרדו נגד הצאר ב-1860 והיהודים נתפסו באש הצולבת שבין שתי הארצות הלוחמות – שתיהן משוכנעות באותה מידה שהיהודים תומכים באויב – הוגלו בני משפחת מילשטיין לסיביר. פסיה גדלה כענייה מרודה במחוז אכינסק בערבות סיביר הקפואות. אף שהיו חלושים מרעב, דבקו בדתם ובאמונתם.

פסיה הלכה לעבוד בבית דפוס כדי לעזור לפרנס את המשפחה. היא הייתה בת שש-עשרה ותנועת הנאורות הלכה והתחזקה. פסיה אהבה ספרים, במיוחד את אותם ספרים המתארים את החיים הקומוניסטיים הטובים במונחים זוהרים. ברגעים שקטים היא דמיינה לעצמה את האוטופיה של הקומוניזם וכיצד היא תשים קץ לכל צרותיהם. רעיון המהפכה קנה לו שביתה במחשבתה. היא הפנתה גבה למשפחתה ולמורשתה וברחה מן הבית כדי להצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית.

בחורף 1934 אירע שפסיה הייתה במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון. היא נטלה חלק בכנס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית, אירוע שהיו לו תוצאות קטלניות. במהלך הכנס, בהצבעה חשאית, למעלה ממאה נציגים מחקו את שמו של סטאלין – מרד חשאי נגד הדיקטאטור הסובייטי. סטאלין לא יכול לקבל את הפגיעה הזו בגאוותו, ותוך שלוש שנים נעצרו רוב הנציגים שהשתתפו ב"כנס הנאשמים", כפי שכונה לאחר מכן, ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג.

פסיה קיבלה על כך מידע בחשאי ונמלטה מן הבית כשהיא אוחזת בידה של בתה בת השש. הן נסעו מסטלינגרד למוסקבה בדרכים ארוכות ונפתלות, כך שהמסע ארך ימים מספר. לפסיה לא היה דבר מלבד צרור קטן והבגדים שלעורה. בתה עדיין לבשה בגדים קצרים וסנדלי קיץ. אלה היו הבגדים שהיא לבשה באותו יום, כשפסיה רצה אליה לארגז החול ואמרה לה, "בואי נלך".

במשך שלוש שנים חיו האם והבת בסתר, כשהן נשארות שבוע או שבועיים בעיר אחת בטרם ימהרו לעיר אחרת. החיים בדרך זו מנעו בעדה לעבוד. בלי עבודה, חייה היו מסובכים במיוחד, שכן לא היה לה כרטיס למזון והיא הסתכנה במעצר, שכן ברוסיה היה זה לא חוקי להיות מובטל. אך למרות כל סבלה, פסיה נתפסה בסוף ונשלחה לסיביר.

כיוון ששרדה כל זאת, קטיה הבינה מדוע סבתא רוצה לשנות את זהות נכדתה בדרכון שלה – היא רצה להגן עליה מן הקשיים שמהם סבלה היא עצמה. עם זאת, קטיה חשה כמיהה מסוימת, מעין קריאה רוחנית. היא חיפשה את אלוקים. לכן, כאשר הציעה גליה ללכת אתה לבקר במנזר, הרעיון מצא חן בעיני קטיה. אם היא לא יהודייה, וכך הרי נדמה שסבתא אומרת לה, היא תנסה את הדת הרוסית.

האוויר היה צלול ובהיר באותו יום סתווי שבו נסעו שתי הידידות לזגורסק, עיר מלאה כנסיות, בתי מנזר וסמינרים לתיאולוגיה. השמש נתנה בוהק נאה בשערה של קטיה שהגיע עד למותניה. הייתה לבושה בשמלה הלבנה שלה, זו שתפרה בעצמה בעזרת אמה, ולרגליה נעלה את מגפי הברך שלה בעלות העקבים הגבוהים. היא חשה מוכנה להרפתקה. גליה בחרה לכבוד האירוע חצאית מעור שחור ומגפי עור שחורים. קטיה נמלאה גאווה לצעוד כך לצד גליה. אך כשהתקרבו למחוז חפצן, קטיה, שמעולם לא הייתה בתוך כנסיה, נעשתה מתוחה. "מה אצטרך לעשות שם?" היא שאלה את חברתה.

"אל תדאגי כל כך", צחקה חברתה. "בואי אחריי ועשי כמו שאני עושה".

קטיה לא הסירה מבטה מגליה והקפידה לחזור על כל תנועה ומחווה שעשתה. ואז גליה צעדה קדימה אל הכומר. "כומר, אנא ברכני", היא אמרה. היא השפילה את עיניה והרכינה את ראשה. קטיה ראתה כיצד הכומר מניח את ידיו על מצחה של גליה ומברך אותה. כעת הגיע תורה של קטיה. אבל פתאום היא הוצפה בתחושת גועל מוזרה. היא לא ידעה מדוע. ללא מלים, היא ניגשה אל הכומר, השפילה את מבטה, אך לא הרכינה את ראשה. היא לא הייתה מסוגלת... היא חשה חולשה.

הכומר הרים את עיניו והביט בה במבט זועם. "מה את עושה כאן?" הוא צעק בכעס והסיט את כובעו אחורנית ממצחו. "עופי מכאן, ממזרה יהודייה", הוא צעק. "שלא אראה אותך כאן יותר!".

קטיה נחרדה לשמע הנימה הגסה שבה דיבר אליה הכומר. היא לא ידעה כיצד להגיב, אם לצחוק או לבכות. פתאום שבו אליה כל השאלות שהיו לה כילדה קטנה ומקצת מן המענה להם החל להתחוור לה.

"תודה לא-ל", היא לחשה. "הבחור הזה הראה לי מי אני".

עכשיו ידעה קטיה שהיא יהודייה, והיא נתמלאה כמיהה לדעת מה משמעות הדבר. הרי מוכרח להיות שביהדות יש יותר מן השנאה והכאב שאותם הכירה. השאלות תבעו תשובה. מה זה יהודי? מה פירוש הדבר?

העזרה הגיעה מהר, ובדרך מעניינת. קבוצת תלמידי אוניברסיטה יהודיים ביקשו ממנה לכתוב תסריט על תנועת המחתרת היהודית הרוסית. קטיה שמחה על ההזדמנות הזאת. היא תיתן לה אפשרות ללמוד ולהבין יותר על שורשיה, וזאת בדרך עקיפה.

מחקריה הובילו אותה לבית הכנסת מרינה רושצ'ה במוסקבה. היא נכנסה לבית הכנסת בצעד קל ובטוח.

"היי", היא אמרה לגבר בעל זקן חום. "אני כותבת כתבה על המחתרת היהודית ––"

"עכשיו זה זמן הדלקת נרות", אמר האיש בקול שקט. "את יודעת איך להדליק נרות ולברך עליהם?"

עיניה של קטיה נפקחו לרווחה. הדלקת נרות? היא הנידה בראשה לאות לאו. "לא, אוכל לעשות זאת".

"טוב", הוא אמר. קולו שפע טוב-לב. "חזרי אחריי".

קטיה הדליקה את הנרות ופתאום מלאו עיניה דמעות ושטפו במורד פניה. היא לא יכלה להבין מהיכן מגיעות הדמעות. עד עכשיו היא החשיבה את עצמה לנערה חזקה באמת. מדוע היא מתייפחת ככה? מה קורה לה?

מבעד לערפל של דמעות היא ראתה את האיש עם הזקן מניח בידיה סידור תפילות מתורגם.

קטיה חשה יראה. אלה הם הפנים היפים ביותר שראיתי מימיי. גל דמעות חדש שטף את פניה, אך היא לא יכלה להבין את הסיבה לדמעות.

השתלטי על עצמך, היא ציוותה על עצמה בעודה פותחת, כאילו הייתה מוכת סנוורים, את ספר התפילה שלה. אבל אז החלו מחשבות ליצור רשתות כקורי עכביש בתוך מוחה, וזאת במהירות בלתי מוכרת לה. מה קרה לי? אני, קטיה אומנסקי, נערה מודרנית ממוסקבה, שקיבלה חינוך אוניברסלי, בוכה? אני? אני מחזיקה סידור תפילות ועומדת ליד הקיר? מה אני עושה כאן? זה טירוף.

אבל חלק אחר שבה עודד אותה: זה בדיוק מה שאת רוצה לעשות.

פתאום פסקו התפילות. מישהו ניגש אליה והזמין אותה לביתו. ורגליה, כאילו היו להם חיים משל עצמן, הלכו אחרי המארח שלה. הן צעדו בנפתולי רחובות חשוכים ומפחידים, ובמהרה הגיעו ליעדן. אישה צעירה, שערה מכוסה מטפחת, פתחה את הדלת. "שבת שלום, ברוכה הבאה. היכנסי. שמי גניה", היא אמרה בחיוך.

קטיה חשה זרם של אהבה גואה בלבה ומרחיב את נשמתה. זו האישה הטובה ביותר בעולם, היא חשבה.

גניה הוליכה אותה לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליה נרות, יין וחלות. קטיה ישבה כל הארוחה אך לא יכלה להבין מדוע לבה רוטט, מדוע הדמעות ממש מתחת לפני השטח. כאשר גניה קמה לנקות את השולחן, קטיה נעמדה ופנתה ללכת. "טוב, ידידיי", היא אמרה. "תודה על הכל. אני צריכה ללכת".

"לאן?"

"הביתה. אזמין מונית. אני יכולה להשתמש בטלפון שלך?"

"לא, לא", אמרה גניה. "הישארי. אנחנו לא נוסעים בשבת".

"מה זאת אומרת אתם לא נוסעים בשבת? תני לי להזמין מונית".

גניה הסבירה שיש שלושים ותשע "מלאכות", כלומר, פעילויות שאסורות בשבת. קטיה הביטה בה. כן, אני יהודיה, היא חשבה. אעשה כפי שמלמדים אותי. בלא מלים היא שבה לכיסאה.

פתאום, עמוק בתוכה, התעורר רגש חדש וחדר את כל ישותה. רגש של הכרת תודה לחבריה לכיתה, לשלטונות רוסיה, לכומר מזגורסק. תודה, תודה, היא רצתה לזעוק. תודה שלא נתתם לי להיות חלק מכם, תודה. גם אני חלק ממשהו, גם אני שייכת – לבני עמי, לעם שלי.