בשנת 1785, פחות משבוע אחרי שהצדיק רבי לוי יצחק עקר לברדיצ'ב כדי לכהן שם כרב ראשי, שלושה אנשים נקשו על דלת ביתו כדי לבקשו להכריע ביניהם בשאלה הלכתית. פסק ההלכה יהיה הראשון אותו יתן רבי לוי יצחק במסגרת משרתו החדשה.
סוחר עשיר מן העיר הסמוכה הביא כמה חביות מלאות בדבש כדי למוכרן ביריד הגדול בברדיצ'ב. לרוע המזל, בדיוק אז ירד פלאים מחיר הדבש. כיוון שלא רצה לסבול אבדן רווח על השקעתו, הוא ביקש מכר שלו לאחסן עבורו את הדבש עד שהמחירים יעלו שוב.
השנים היו ידידים ותיקים, והאיש המקומי שמח לעזור לו. כיוון שהכירו איש את רעהו וכל אחד מהם סמך על יושרו של האחר, הם לא העלו את ההסדר שביניהם על הכתב ואף לא קראו לעדים לעיסקה.
הזמן חלף. מחיר הדבש נשאר נמוך, וכך נשארו החביות במרתף שבברדיצ'ב בלא שפתחו אותן, נסתרות מעין רואה.
חלף זמן נוסף. האיש שבביתו אוחסן הדבש נדבק במחלה ממארת ונפטר מן העולם. הכל קרה כה מהר שלא הייתה לו הזדמנות להסביר לבני משפחתו כלום אודות מצב עסקיו וענייניו.
חלף זמן נוסף. מחיר הדבש החל סוף סוף לעלות בהדרגה. כשהעלייה במחיר נעשתה משמעותית הופיע בעליהן של החביות בבית חברו המנוח וביקש מבניו של הלה לקחת את הדבש שלו. אלא שהבנים, שאביהם לא אמר להם כלום בדבר העניין הזה, סרבו לכבד את תביעתו של הסוחר. אחרי שדנו בעניין, הם החליטו להגיע לבית-דין רבני כדי להציג את המקרה בפני הרב החדש.
רבי לוי יצחק האזין בקפידה למתלוננים, אף שהחוק במקרה כזה היה ברור מאוד. כמובן שהוא ייאלץ לפסוק כנגד הסוחר הבא מחוץ לעיר. אפילו אם היו עדים או מסמך חתום, חוק התורה מתנה כי אין לקחת כל רכוש מ"יתומים" (כלומר, מיורשים הסובלים עקב העובדה שאין להם דרך לדעת מה אירע בין המנוח לבין זה הבא לדרוש מהם את סחורתו), מבלי שהתובע יישבע באשר לתוקף התביעה; ובמקרה הזה לא היו כל מסמכים או עדים למה שהתרחש.
אף על פי כן, רבי לוי יצחק היסס להכריז על פסק הדין שלו ולסיים את המקרה. שתי מחשבות הציקו לו. מדוע סידר הבורא שפסק הדין הראשון שלו במשרתו החדשה יהיה משהו כל כך ברור ופשוט ללא כל אפשרות להתפשר, וזאת כבר בימיו הראשונים במשרתו החדשה? האם יתכן שזהו אות משמים להראות לו שמנהגו לנסות תמיד להתאים ולהתפשר – אינו נכון יותר? שרק ציות קפדני לחוקים יכול להיחשב כדרך האמת?
המחשבה האחרת שגרמה לו לתחושת אי-נוחות הייתה המחשבה הבאה: מדוע השופט העליון סידר את הדברים כך שפסק הדין הראשון שלו בעיר הזו ייחשב מוזר על ידי כל תושבי העיר? אחרי ככלות הכל, הסוחר היה ידוע לכולם בעיר כאיש ישר ומהימן, כאדם אמיד שלכן חסין מפני לחצים כספיים, ורחוק ממעשה גניבה כמזרח ממערב. יתר על כן, כולם ידעו כי הסוחר והמנוח היו ידידים ותיקים שסמכו זה על זה ללא עוררין ומעולם לא השתמשו במסמכים או בעדים לעסקותיהם. אין ספק שהעיר כולה תשים לבה לפסיקה הראשונה של הרב החדש וודאי הוא שכולם יתמהו, מדוע חוקי התורה נוגדים כל כך את השכל הישר. "מדוע אני, ולמה דווקא עכשיו?" חשב לעצמו רבי לוי יצחק.
הוא לא יכול היה לתת את פסק הדין. הסתירה שבין החוש הטבעי ביחס למה שנכון לעשותו, לבין חוקי התורה, הייתה גדולה מדי. למרות שהתובע והנתבעים ציפו בכיליון עיניים לדברו, הוא ביקש מהם לסלוח לו לכמה דקות. הוא פנה לפינת החדר ופתח בתפילה חרישית, כשהוא שופך בפני האלוקים את תסכולו ומבקש ממנו להאיר עיניו ולהעניק לו את חסד ההבנה ביחס לבעיה שלפניו.
לפתע פתאום זינק בעל הדבש ממקומו כאילו הכהו הברק וקרא: "אני זוכר! אני זוכר!" הזיכרון הכה בו כה חזק, והוא היה כה משוכנע בחשיבותו ובמשמעותו, שהוא לא היסס להפריע לרבי, שעמד בפינה, שקוע בתפילתו האישית.
"רבי נכבד, אנא סלח לי", הוא קרא בהתרגשות. "בעודני עומד כאן הייתה לי הארה מדהימה ביותר! זיכרון ישן, שנשכח ממני לחלוטין מזה שנים רבות, שב פתאום והבזיק בתודעתי וניצל מתהום הנשייה! אני מדבר על משהו שארע לפני חמישים שנה, כשהייתי נער צעיר.
"אבינו נפטר פתאום והשאיר לנו ירושה גדולה בכסף מזומן ובנכסים, שבהם נכלל מרתף גדול מלא חביות יין ושמן.
"יום אחד, אביהם של שני הבחורים הצעירים הללו – ינוח בשלום על משכבו – בא לביתנו בהמלניק. הוא טען שהיין והשמן שייכים לו – שהוא אכסן אותם אצל אבי למשמרת. אחיי ואני היינו עדיין צעירים למדי, ומעולם לא היינו מעורבים בעסקיו של אבי. לא היה לנו מושג מה עלינו לעשות, אבל מיאנו לוותר על הסחורה סתם ככה.
"כולנו הלכנו לרב העיר והצגנו בפניו את המקרה. הוא פסק לטובתנו, והסביר שלא ניתן לקחת כלום מירושה שמקבלים יתומים בלי הוכחה ניצחת וללא שבועה. היין והשמן נשארו אצלנו. מקץ זמן מה מכרנו את כל הסחורה בעד מחיר הגון.
"מה שנוכחתי לראות זה עתה הוא שהכסף שקיבלנו עבור אותם יין ושמן שווה בדיוק לערכו של הדבש שלי, הנמצא כעת בידיהם של בניו של ידידי המנוח!"
פניו של רבי לוי יצחק קרנו באושר פנימי. תוך שהעלה השוואה הולמת זו שבין שני האירועים, שהתרחשו במרחק חמישים שנה זה מזה, חרץ הסוחר את דינו הוא במקרה הנדון. מאותה סיבה שבגללה, כיתום, הוא היה זכאי לשמור את היין ואת השמן לפני זמן רב כל כך – מאותה סיבה עצמה, היה עליו עתה לוותר כיום על תביעתו לקבל את הדבש שלו מידיהם של שני היתומים הללו.
כעת נתברר לרבי לוי יצחק כל העניין: ההשגחה העליונה הציבה בפניו את המקרה הזה, כה מוקדם במקום כהונתו החדש, כדי ללמדו לקח חשוב. לא תמיד מה שנראה אמיתי ומובן מאליו בעיניים אנושיות הוא בהכרח האמת, או אפילו הוגן. האמת המוחלטת מצויה אך ורק בהלכות התורה. ספר החשבונות של אלוקים תמיד פתוח, ואלוקים מחשב ומאזן תמיד את כל החשבונות. יש בהם שעשויים להמתין חמישים שנה בטרם יבואו על פתרונם, אחרים – יותר מזה, ואחרים – פחות מזה. מה שמובטח הוא, שאדון עולם מפקח כל העת כדי לוודא שהצדק ייעשה תמיד.
הערה ביוגרפית:
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740–1810) הוא אחד הרבנים הפופולאריים יותר בהיסטוריה החסידית. הוא היה תלמיד קרוב של המנהיג השני של תנועת החסידות, רבי דוב-בער, המגיד ממזעריטש. הוא ידוע ביותר בשל אהבתו לכל יהודי ובשל תחינותיו התמידיות בפני שמים בשמם של כל היהודים. רבות מתורותיו נכללות בספר "קדושת לוי" שפורסם לאחר מותו.
מוקדש לעילוי נשמת הרב לוי ביסטריצקי ע"ה, רבה של צפת.
סוחר עשיר מן העיר הסמוכה הביא כמה חביות מלאות בדבש כדי למוכרן ביריד הגדול בברדיצ'ב. לרוע המזל, בדיוק אז ירד פלאים מחיר הדבש. כיוון שלא רצה לסבול אבדן רווח על השקעתו, הוא ביקש מכר שלו לאחסן עבורו את הדבש עד שהמחירים יעלו שוב.
השנים היו ידידים ותיקים, והאיש המקומי שמח לעזור לו. כיוון שהכירו איש את רעהו וכל אחד מהם סמך על יושרו של האחר, הם לא העלו את ההסדר שביניהם על הכתב ואף לא קראו לעדים לעיסקה.
הזמן חלף. מחיר הדבש נשאר נמוך, וכך נשארו החביות במרתף שבברדיצ'ב בלא שפתחו אותן, נסתרות מעין רואה.
חלף זמן נוסף. האיש שבביתו אוחסן הדבש נדבק במחלה ממארת ונפטר מן העולם. הכל קרה כה מהר שלא הייתה לו הזדמנות להסביר לבני משפחתו כלום אודות מצב עסקיו וענייניו.
חלף זמן נוסף. מחיר הדבש החל סוף סוף לעלות בהדרגה. כשהעלייה במחיר נעשתה משמעותית הופיע בעליהן של החביות בבית חברו המנוח וביקש מבניו של הלה לקחת את הדבש שלו. אלא שהבנים, שאביהם לא אמר להם כלום בדבר העניין הזה, סרבו לכבד את תביעתו של הסוחר. אחרי שדנו בעניין, הם החליטו להגיע לבית-דין רבני כדי להציג את המקרה בפני הרב החדש.
רבי לוי יצחק האזין בקפידה למתלוננים, אף שהחוק במקרה כזה היה ברור מאוד. כמובן שהוא ייאלץ לפסוק כנגד הסוחר הבא מחוץ לעיר. אפילו אם היו עדים או מסמך חתום, חוק התורה מתנה כי אין לקחת כל רכוש מ"יתומים" (כלומר, מיורשים הסובלים עקב העובדה שאין להם דרך לדעת מה אירע בין המנוח לבין זה הבא לדרוש מהם את סחורתו), מבלי שהתובע יישבע באשר לתוקף התביעה; ובמקרה הזה לא היו כל מסמכים או עדים למה שהתרחש.
אף על פי כן, רבי לוי יצחק היסס להכריז על פסק הדין שלו ולסיים את המקרה. שתי מחשבות הציקו לו. מדוע סידר הבורא שפסק הדין הראשון שלו במשרתו החדשה יהיה משהו כל כך ברור ופשוט ללא כל אפשרות להתפשר, וזאת כבר בימיו הראשונים במשרתו החדשה? האם יתכן שזהו אות משמים להראות לו שמנהגו לנסות תמיד להתאים ולהתפשר – אינו נכון יותר? שרק ציות קפדני לחוקים יכול להיחשב כדרך האמת?
המחשבה האחרת שגרמה לו לתחושת אי-נוחות הייתה המחשבה הבאה: מדוע השופט העליון סידר את הדברים כך שפסק הדין הראשון שלו בעיר הזו ייחשב מוזר על ידי כל תושבי העיר? אחרי ככלות הכל, הסוחר היה ידוע לכולם בעיר כאיש ישר ומהימן, כאדם אמיד שלכן חסין מפני לחצים כספיים, ורחוק ממעשה גניבה כמזרח ממערב. יתר על כן, כולם ידעו כי הסוחר והמנוח היו ידידים ותיקים שסמכו זה על זה ללא עוררין ומעולם לא השתמשו במסמכים או בעדים לעסקותיהם. אין ספק שהעיר כולה תשים לבה לפסיקה הראשונה של הרב החדש וודאי הוא שכולם יתמהו, מדוע חוקי התורה נוגדים כל כך את השכל הישר. "מדוע אני, ולמה דווקא עכשיו?" חשב לעצמו רבי לוי יצחק.
הוא לא יכול היה לתת את פסק הדין. הסתירה שבין החוש הטבעי ביחס למה שנכון לעשותו, לבין חוקי התורה, הייתה גדולה מדי. למרות שהתובע והנתבעים ציפו בכיליון עיניים לדברו, הוא ביקש מהם לסלוח לו לכמה דקות. הוא פנה לפינת החדר ופתח בתפילה חרישית, כשהוא שופך בפני האלוקים את תסכולו ומבקש ממנו להאיר עיניו ולהעניק לו את חסד ההבנה ביחס לבעיה שלפניו.
לפתע פתאום זינק בעל הדבש ממקומו כאילו הכהו הברק וקרא: "אני זוכר! אני זוכר!" הזיכרון הכה בו כה חזק, והוא היה כה משוכנע בחשיבותו ובמשמעותו, שהוא לא היסס להפריע לרבי, שעמד בפינה, שקוע בתפילתו האישית.
"רבי נכבד, אנא סלח לי", הוא קרא בהתרגשות. "בעודני עומד כאן הייתה לי הארה מדהימה ביותר! זיכרון ישן, שנשכח ממני לחלוטין מזה שנים רבות, שב פתאום והבזיק בתודעתי וניצל מתהום הנשייה! אני מדבר על משהו שארע לפני חמישים שנה, כשהייתי נער צעיר.
"אבינו נפטר פתאום והשאיר לנו ירושה גדולה בכסף מזומן ובנכסים, שבהם נכלל מרתף גדול מלא חביות יין ושמן.
"יום אחד, אביהם של שני הבחורים הצעירים הללו – ינוח בשלום על משכבו – בא לביתנו בהמלניק. הוא טען שהיין והשמן שייכים לו – שהוא אכסן אותם אצל אבי למשמרת. אחיי ואני היינו עדיין צעירים למדי, ומעולם לא היינו מעורבים בעסקיו של אבי. לא היה לנו מושג מה עלינו לעשות, אבל מיאנו לוותר על הסחורה סתם ככה.
"כולנו הלכנו לרב העיר והצגנו בפניו את המקרה. הוא פסק לטובתנו, והסביר שלא ניתן לקחת כלום מירושה שמקבלים יתומים בלי הוכחה ניצחת וללא שבועה. היין והשמן נשארו אצלנו. מקץ זמן מה מכרנו את כל הסחורה בעד מחיר הגון.
"מה שנוכחתי לראות זה עתה הוא שהכסף שקיבלנו עבור אותם יין ושמן שווה בדיוק לערכו של הדבש שלי, הנמצא כעת בידיהם של בניו של ידידי המנוח!"
פניו של רבי לוי יצחק קרנו באושר פנימי. תוך שהעלה השוואה הולמת זו שבין שני האירועים, שהתרחשו במרחק חמישים שנה זה מזה, חרץ הסוחר את דינו הוא במקרה הנדון. מאותה סיבה שבגללה, כיתום, הוא היה זכאי לשמור את היין ואת השמן לפני זמן רב כל כך – מאותה סיבה עצמה, היה עליו עתה לוותר כיום על תביעתו לקבל את הדבש שלו מידיהם של שני היתומים הללו.
כעת נתברר לרבי לוי יצחק כל העניין: ההשגחה העליונה הציבה בפניו את המקרה הזה, כה מוקדם במקום כהונתו החדש, כדי ללמדו לקח חשוב. לא תמיד מה שנראה אמיתי ומובן מאליו בעיניים אנושיות הוא בהכרח האמת, או אפילו הוגן. האמת המוחלטת מצויה אך ורק בהלכות התורה. ספר החשבונות של אלוקים תמיד פתוח, ואלוקים מחשב ומאזן תמיד את כל החשבונות. יש בהם שעשויים להמתין חמישים שנה בטרם יבואו על פתרונם, אחרים – יותר מזה, ואחרים – פחות מזה. מה שמובטח הוא, שאדון עולם מפקח כל העת כדי לוודא שהצדק ייעשה תמיד.
הערה ביוגרפית:
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (1740–1810) הוא אחד הרבנים הפופולאריים יותר בהיסטוריה החסידית. הוא היה תלמיד קרוב של המנהיג השני של תנועת החסידות, רבי דוב-בער, המגיד ממזעריטש. הוא ידוע ביותר בשל אהבתו לכל יהודי ובשל תחינותיו התמידיות בפני שמים בשמם של כל היהודים. רבות מתורותיו נכללות בספר "קדושת לוי" שפורסם לאחר מותו.
מוקדש לעילוי נשמת הרב לוי ביסטריצקי ע"ה, רבה של צפת.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה