גל של אור: ביקור מכאיב ומרגש אצל חייל פצוע

גל של אור. גל של אור נכנס. ואז, בהתפוצצות של אור מכאיב, גל חושך נורא ואיום.

אנו בדיוק יוצאים מפגישה בבית החולים הדסה בירושלים, וידידתי אומרת, "אני רוצה שתכירי מישהו". בקומת המחלקה הכירורגית אנו נכנסות לחדר קטן שם שוכב גל אור.

הוא מברך אותי ואנו משוחחים. אני רוצה לשמוע עליו. אחרי שגמר תיכון, הוא עבר קורס מכ"ים וקורס קצינים ועשה תארים מתקדמים בהיסטוריה של המזרח התיכון ובהיסטוריה צבאית. ולאחר מכן הפך למפקד פלוגה בחטיבת גולני.

"נתנו לו אתגר – פלוגה לא מאורגנת, לא מאומנת דיה, והצבא היה מוכן לפרק אותם. "תנו לי אותם", אמר גל. הוא לימד אותם ואהב אותם. "החיילים שלי", הוא נהג לומר, תמיד התייחס אליהם כאילו היו שייכים לו.

בקושי עשרה חודשים מתחילת האימונים שלהם, הם צעדו לתוך עזה. חזקים, הוא אומר, בטוחים בעצמנו, ראשינו נוגעים בשמים... ובכמה השעות הראשונות, שלושה מהם נפצעו במארב, וביניהם אחד מחבריו הטובים ביותר. "הייתה לי הרגשה רעה", הוא אומר לי. "ראיתי בעיניים שלהם את ההבנה הפתאומית: זה אמיתי. אלה ירכיים מרוטשות, גפיים קרועות.. זאת מלחמה. והם ילדים... ראיתי אותם מבועתים מאימה". עיניו המביטות בשלי פקוחות לרווחה. "הייתה לי הרגשה רעה".

הוא שקט ואין לי מלים. הוא שוכב על הכרית ועוצם את עיניו... מעל גבה אחת יש פצע עמוק ההולך ומחלים. השרירים בצדו השמאלי רפים לחלוטין מן האגן כלפי מטה, רגלו הימנית נושאת צלקת בעקבות ניתוח לכל אורכה – מן הירך ועד הקרסול. הזרוע חבושה מן הכתף ועד לאצבעות. זרועו הימנית נתונה בגבס ורק אצבעותיו נראות – אגודל, אצבע, רווח, אמה וזרת. הצוות הרפואי היה כאן קודם, בקרוב הם יסירו את שארית הגדם הקטן שנשאר מן האמה שלו, ולאחר מכן יסירו את אצבעו הקדמית (הסמוכה לאגודל) ויעבירו אותה כך שתהפוך לאצבעו האמצעית, האמה. אצבע בעלת שני תפקידים. אצבע ההופכת לאמה. עיניי מרותקות לרווח הקטן הזה.

"היי", הוא אומר בשקט ומחייך אליי ואז ממשיך לדבר. הם נעו, פלוגה אחת לכיסוי, אחרת בזחל"ם די-תשע (הוא עובר למונחים טכניים, כאילו אני מסוגלת לזהות סוגים שונים של רכבים צבאיים). הם מוצאים תעלות והורסים אותן, קשובים לגלות מארבים, ואז בשעת בין הדמדומים תופסים לבסוף מחסה בבית בן שלוש קומות. הם קובעים כי הבית ריק, שתי חוליות בקומה השלישית, אחת בקומה הראשונה, שומרים בודדים בכניסות וליד החלונות.

הם עושים תוכניות לקראת היום הבא, ולבסוף הם מתארגנים לשינה בקומה השלישית. גל שוכב ליד יוסי השוכב ליד ניתאי... שלושתם נשארים צמודים זה לזה. ממש לפני שהוא מניח את ראשו על זרועו, גל אומר, כשכתפו דוחפת קלות את כתפו של יוסי, להישאר קרוב, ביחד... והוא נרגע.. עומד להניח לשמורות עיניו להיעצם.

הפיצוץ הראשון העיף את יוסי עליו. עשר שניות לאחר מכן, הפיצוץ השני העיף את יוסי לצד השני של החדר. מהומה מוחלטת, רעש, אבק, כל כך הרבה דם, צעקות... גפיים שמוטות, גפיים בלי גוף... גל מביט מטה כדי לאמוד את הנזק לגופו שלו, וכיוון שלא יכול לעמוד, הוא זוחל על גבו לפינה... הוא יודע שהוא נפגע קשה. זרועות תופסות אותו... בודקות אותו... מישהו יושב עליו כדי לעצור את זרם הדם המבהיל, והוא מורם ונישא לטנק למטה, מונח על גגו... יחד עם פצועים אחרים, הוא מוסע לגדר ונלקח במסוק לבית החולים הדסה.

כשהוא פוקח את עיניו לאחר הניתוח, אינו יכול לדבר בשל הצינורות שבגרונו, ובתנועות שפתיים הוא אומר לאשתו את המלים, "החיילים שלי?"

אבל מי שסביבו לא מצליחים להבין מה הוא שואל... מספרים לו על עצמו, אבל הוא זקוק נואשות לדעת מה קרה לחייליו. לחיילים שלו... יוסי וניתאי נהרגו... עוד חמישה-עשר מבחוריו פצועים, חלק קל, חלק קשה, במצב קריטי... הוא סופג את המידע. "ילדים", הוא אומר לי, "הם ילדים". אני שותקת, אין מלים בפי, ואף הוא דומם, אך רק לרגע. "עשרים וארבעה חיילים נפצעו", הוא מספר לי. "שמונה עשר מהם היו חיילים שלי. ילדים."

הוא לא יודע... זה עתה יצא מן הניתוח, כ-12 שעות אחרי הפיצוצים... הוא עדיין לא יודע שהאסון זה לא היה תוצאה של אש האויב. זו טרגדיה כפולה... אחיהם שלהם, באחד הרגעים האיומים ביותר של המלחמה, ירו בטעות על הבית שבו הם התיישבו, בחשבם שזהו בית של טרוריסטים. לוקח עוד יום עד שהם מספרים לו על כך. הוא בקושי מסוגל להכיל את המציאות של האבדות שלו. גל יודע שהוא מוכרח להגיע לנער שנתנו לו את הפקודה לירות ושאכן ירה. אנו מדברים על מה הוא יגיד לחייל הזה. הוא יודע שהוא יכול להציל את עתידו של הנער הצעיר הזה, הוא מוכרח לתת לו אישור וחיזוק שהוא חייל טוב.

הזזתי את כיסאי סמוך יותר למיטתו של גל, הוא מזכיר לי שהשמיעה שלו לא לגמרי חזרה אחרי הפיצוץ ולכן אני מתקרבת. הוא מדבר קצת במקוטע, אנגלית היא שפתו השנייה, לפעמים מחפש מלה או ביטוי... אך מבטו איתן, הוא מביט ישירות בעיניי כל זמן שהוא מדבר.

ליאור היא אשתו הצעירה והמקסימה, הם נישאו לפני חודשים אחדים בלבד. היא נכנסת לחדר כדי לבדוק מה שלומו, ושבה ללימודיה, מתכוננת למבחן. ליאור – "לי אור".... גל וליאור אור... אני מביטה בשניהם.... אור, באמת אור.

שני רופאים נכנסים לחדר ומתרחשת שיחה אינטנסיבית. הם מדברים עמו על הפחתת מינון התרופות לשיכוך כאבים. אני זזה הצידה כדי לתת להם פרטיות וכמעט נתקלת במרדכי ויוסף. יוסף נראה כאילו לא מזמן היה בר-מצווה – פני ילד חלקים. כיוון שחשבתי שהוא ידיד צעיר או קרוב משפחה הבא לבקר, שאלתי אותו מה הקשר שלו לגל. "הוא המפקד שלי", אומר יוסף. בהצביעו על מרדכי, הוא מוסיף, "אנחנו היינו בבית הסמוך, מאחור. שמענו את הפיצוץ ורצנו אליהם".

והוא מתאר את הסצנה – ההליכה מחייל פצוע אחד לשני בניסיון להעריך מה צרכיו של כל אחד מהם, להתחיל לתת עזרה ראשונה להצלת חייהם, ולהכין כל חייל פצוע להעברה לטנק, לגדר, למסוק, לבית-החולים המיועד. גל, שהיה פצוע קשה, שואל מי נפגע, ויוסף לא רוצה לספר לו על יוסי ועל ניתאי. זה לא טוב, הוא אומר, אבל נשאר מרוכז במשימתו לטפל בפצועים.

אנו מדברים על הרגעים הראשונים הללו, ועל הלילות והימים והלילות שאחר כך... והלילות... והלילות. יוסף מתאר את הפגישות שיש להם עם חיילים ותיקים, את התחקיר ואת הדיונים הקבוצתיים. "אבל אנחנו לא זקוקים לפסיכולוגים", הוא אומר לי. "אנחנו חיילים. מאומנים. אנחנו בסדר".

את שני הימים האחרונים ביליתי בכנס אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואני חוששת מן החלומות שיחלמו הצעירים הללו. אני דואגת לנשמותיהם ולבותיהם הפצועים, ותוהה אם הם יפנו לקבלת הייעוץ המקצועי שמגיע להם לקבל. אבל אני לא אומרת כלום, הוא כל כך צעיר, והוא אומר שוב, "אנחנו חיילים. אני בסדר".

הם מסתכלים לעבר הדלת, דרעי עומד שם, זרועו הימנית נתונה בגבס. עוד אחד מחייליו של גל, אחד מאלה ממי שנפצעו פציעה פחות חמורה. הוא מחייך ואומר, "אנחנו בני המזל, רק שלושה ימים במלחמה". ממש בני מזל – זרועו הימנית של דרעי נקטעה בפיצוץ, ניתוח שארך שעות ארוכות – ניתוח ראשון מבין רבים שעוד יגיעו. הם מקווים שהזרוע שנתפרה חזרה תצליח להיקלט ולהתרפא. אבל הוא מחייך. הגיע הנה כדי להביא למפקדו חדשות על כמה מן האחרים. אני נרגשת מאוד כשאני שומעת אותם אומרים "המפקד שלי"... האהבה, יראת הכבוד.

"היי", הצוות הרפואי שלו יצא, וגל מסמן לי להגיע חזרה לכיסאי בצד מיטתו. כמה שאתקרב, אין די בכך...

"יהיה לי קשה ללכת לקבר שלהם", הוא אומר. יעברו עוד חודשים רבים בטרם ישוחרר מבית החולים אך הוא צופה כבר עכשיו כמה יהיה לו קשה.

מה שלא צפה היא ביקור הוריו של ניתאי ביום המחרת.

ביום המחרת, ברגע שירדתי מן המעלית, פגשתי את עליזה, אמו של גל. דלתו סגורה... היה לו זה עתה ביקור "קשה", היא אומרת לי. אנו יושבות קצת ביחד, שתי אמהות. היא אומרת, "אחת עשרה ביום שני". אני מכירה את הנימה הזאת, את המקום הזה על השעון ואת הפינה הזו בלוח השנה, שאף פעם לא יהיו סתם זמן או סתם יום. באחת עשרה ביום שני צלצל הפעמון ובפתח ביתה עמד חייל. גל חי, הוא אומר לה. אבל עומד חייל בפתח ביתה, והיא יודעת שהיא צריכה להתפלל. עשר שעות בחדר הניתוח, והיא לא רואה את בנה עד יום המחרת.

ויום אחר יום, גופו הולך ומחלים. אבל היום, היא אומרת, היום היה קשה. היה לו ביקור קשה. היא פותחת את דלתו כדי חרך צר, ליאור רואה אותי ומסמן לי להיכנס.

זוהי הפעם הראשונה שאני רואה אותו שפוף... הפעם הראשונה שעיניו לא מביטות ישר. כמה כאב מסוגל בחור צעיר אחד לשאת? הייתי רוצה שהצוות הרפואי ישוב וייתן איזו תרופה לנשמתו של הבחור הזה. "הוריו של ניתאי היו כאן היום", הוא מדבר בקול יותר מקוטע מקודם לכן, ומוסיף, "התקשרתי להורים של יוסי. אמו רצתה לדעת מה הוא עבר ברגעיו האחרונים, מה היו המלים האחרונות שאמר". הוא תוהה איך היא מתארת לעצמה את התמונה האיומה הזאת. היא זקוקה להשלמת המעגל, הוא מסביר לי... ודומה שהוא עומד לבכות.

כמעט בלתי אפשרי לקום וללכת, אך אני יודעת שאם לא אצא לדרכי, אחמיץ את הטיסה שלי.

כשאני יוצאת מחדרו, נדלקים מאחורי אורות זוהרים.... גלים של אור.