כשהייתי קטנה, הלכתי עם אבי לבית הכנסת. אחד מזכרונותי המוקדמים ביותר הוא היותי מספיק צעירה כדי לשבת על ברכיו בעזרת הגברים, שבה ישבנו ושיחקנו בשני סוגי משחקים. המשחק הראשון נקרא "מצא את האל"ף". יכול להיות שזה נשמע קל, אך האמינו לי, למצוא את האות אל"ף בתוך ים של אותיות עבריות היה אתגר די קשה לילדה בת שלוש או ארבע. משחק זה נועד לגרום לי להיות בשקט בבית הכנסת, אך אבוי, התוצאה היתה הפוכה: כל פעם שמצאתי אל"ף צעקתי בתרועת ניצחון: "אל"ף!"
וכך המציא אבי את המשחק השני שהיה הרבה יותר שקט.
אבא לימד אותי כיצד לקלוע את הציצית של טליתו. אינני חושבת שהוא אי-פעם קלע את צמותי, אך הוא לימד אותי כיצד לקלוע את החוטים שהשתלשלו מטליתו הלבנה והרכה.
אתם ודאי חושבים לעצמכם, מדוע עובדות אלה כה משמעותיות? כמובן, גבר יכול לקלוע צמה פשוטה, ולכן מדוע שלא יוכל להקנות מיומנות זו לבתו היחידה? אז תבינו, אבי היה עולה חדש. הוא דיבר שפות רבות, חלקן טוב יותר וחלקן פחות, לא תמיד הבנתי את דבריו או התנהגותו. מה שכן הבנתי זה את חיבוקיו, את דגדוגיו מתחת לסנטרי, ואת הסוכריות שתמיד היו לו בכיסים. ואיכשהו הבנתי את הוראותיו השקטות. למעלה, למטה, מעל, מתחת – לאט לאט הקליעה קיבלה צורה, ואצבעותי הקטנטנות למדו את השיעורים מידיו הגדולות והעדינות.
כשהתבגרתי לא היו הרבה דברים נוספים שזכרתי את אבי מלמד אותי. אחרי הכל, מה הוא כבר יכל ללמד נערה שקבלה ציון טוב מאד בכל המקצועות ורצתה ללכת לאוניברסיטה הטובה ביותר? שהעריכה את לימודי החול יותר מאשר כל חכמה עממית שאביה יכול היה ללמדה.
ואולם, היום, מה שאני זוכרת מהקולג' נראה כמו טשטוש אחד גדול של טריוויה אינטלקטואלית לעומת השיעורים הפשוטים של אבי. הוא לימד אותי לומר "שמע ישראל" לפני השינה ו"מודה אני" כשהתעוררתי. הוא לימד אותי את הברכות ללחם, יין ולפעמים גם לויסקי. לא תמיד אני זוכרת לומר ברכות לפני אכילה, אך אני יודעת את כולם בעל-פה. כמו שאני זוכרת את המספר שלי בביטוח לאומי או את שמי היהודי.
כשאבי נפטר לאחר מחלה קצרה, בשלווה במיטתו בגיל שמונים ושתיים, פנה אלי אדם מחברה קדישא וביקש להכין את הגופה ללווייה בהתאם להלכה היהודית. הוא שאל אותי אם לאבי היתה טלית שבה היה רוצה להתעטף כתכריכים. "בטח שהיתה לו", עניתי, והלכתי לקחת את אותה טלית ישנה וטובה משקית התפילין שליד מיטתו.
האיש מחברה קדישא – שאת שמו כרגע אינני זוכרת אך את טוב ליבו ואדיבותו לעולם לא אשכח – שאל אותי שאלה, שבהיותי שקועה בהלם ובצער לא הייתי אפילו בטוחה ששמעתי אותה נכון. הוא שאל אותי אם הייתי רוצה לשמור לעצמי את אחת מציציות הטלית. נעצתי בו מבט המום, וכמעט צחקתי בשמחה פתאומית ובגל של רווחה בלתי צפויה: "באמת אני יכולה?" שאלתי, נדהמת מכך שהדינים הנוקשים של קבורה יהודית יאפשרו מחווה כה סנטימנטלית אך מאד משמעותית. הוא הרגיע אותי שזה בסדר וביקש מספריים.
השגתי מספריים ונמתחתי כשעמד לגזור את הפתיל. באותו רגע, אחד מאמצעי הקשר של אבא אל העולם הגשמי נחתך, והרגשתי כמעט קשר טבורי בין האב שמילא את ימי חיי והאב שעכשיו ידור בזכרוני. ואולם, כשהקשר הפיזי הזה נחתך, קשר חדש נוצר.
היום, בכל פעם שאני נוגעת בציצית, זה כאילו אני נוגעת באבא שלי. הפתיל הקלוע, שאותו קלעתי אני, הוא תזכורת מוחשית לאחד השיעורים המתוקים ביותר שלו. בקליעות הציצית נמצאים פתילי חייו, החולין משולב עם הרוחני, בקשר פרטי ומיוחד שנשאר קשר ארוך גם אחרי שנשמתו עזבה את העולם הזה. הציצית משמשת עתה סימניה בסידור התפילה שלי, וכשאני הופכת דף אחר דף אני מוצאת את ה"אל"פים" וזוכרת את אבי, שאת חכמתו השקטה אני מקווה לכבד בכל פעם שאגע במתנתו האחרונה.
וכך המציא אבי את המשחק השני שהיה הרבה יותר שקט.
אבא לימד אותי כיצד לקלוע את הציצית של טליתו. אינני חושבת שהוא אי-פעם קלע את צמותי, אך הוא לימד אותי כיצד לקלוע את החוטים שהשתלשלו מטליתו הלבנה והרכה.
אתם ודאי חושבים לעצמכם, מדוע עובדות אלה כה משמעותיות? כמובן, גבר יכול לקלוע צמה פשוטה, ולכן מדוע שלא יוכל להקנות מיומנות זו לבתו היחידה? אז תבינו, אבי היה עולה חדש. הוא דיבר שפות רבות, חלקן טוב יותר וחלקן פחות, לא תמיד הבנתי את דבריו או התנהגותו. מה שכן הבנתי זה את חיבוקיו, את דגדוגיו מתחת לסנטרי, ואת הסוכריות שתמיד היו לו בכיסים. ואיכשהו הבנתי את הוראותיו השקטות. למעלה, למטה, מעל, מתחת – לאט לאט הקליעה קיבלה צורה, ואצבעותי הקטנטנות למדו את השיעורים מידיו הגדולות והעדינות.
כשהתבגרתי לא היו הרבה דברים נוספים שזכרתי את אבי מלמד אותי. אחרי הכל, מה הוא כבר יכל ללמד נערה שקבלה ציון טוב מאד בכל המקצועות ורצתה ללכת לאוניברסיטה הטובה ביותר? שהעריכה את לימודי החול יותר מאשר כל חכמה עממית שאביה יכול היה ללמדה.
ואולם, היום, מה שאני זוכרת מהקולג' נראה כמו טשטוש אחד גדול של טריוויה אינטלקטואלית לעומת השיעורים הפשוטים של אבי. הוא לימד אותי לומר "שמע ישראל" לפני השינה ו"מודה אני" כשהתעוררתי. הוא לימד אותי את הברכות ללחם, יין ולפעמים גם לויסקי. לא תמיד אני זוכרת לומר ברכות לפני אכילה, אך אני יודעת את כולם בעל-פה. כמו שאני זוכרת את המספר שלי בביטוח לאומי או את שמי היהודי.
כשאבי נפטר לאחר מחלה קצרה, בשלווה במיטתו בגיל שמונים ושתיים, פנה אלי אדם מחברה קדישא וביקש להכין את הגופה ללווייה בהתאם להלכה היהודית. הוא שאל אותי אם לאבי היתה טלית שבה היה רוצה להתעטף כתכריכים. "בטח שהיתה לו", עניתי, והלכתי לקחת את אותה טלית ישנה וטובה משקית התפילין שליד מיטתו.
האיש מחברה קדישא – שאת שמו כרגע אינני זוכרת אך את טוב ליבו ואדיבותו לעולם לא אשכח – שאל אותי שאלה, שבהיותי שקועה בהלם ובצער לא הייתי אפילו בטוחה ששמעתי אותה נכון. הוא שאל אותי אם הייתי רוצה לשמור לעצמי את אחת מציציות הטלית. נעצתי בו מבט המום, וכמעט צחקתי בשמחה פתאומית ובגל של רווחה בלתי צפויה: "באמת אני יכולה?" שאלתי, נדהמת מכך שהדינים הנוקשים של קבורה יהודית יאפשרו מחווה כה סנטימנטלית אך מאד משמעותית. הוא הרגיע אותי שזה בסדר וביקש מספריים.
השגתי מספריים ונמתחתי כשעמד לגזור את הפתיל. באותו רגע, אחד מאמצעי הקשר של אבא אל העולם הגשמי נחתך, והרגשתי כמעט קשר טבורי בין האב שמילא את ימי חיי והאב שעכשיו ידור בזכרוני. ואולם, כשהקשר הפיזי הזה נחתך, קשר חדש נוצר.
היום, בכל פעם שאני נוגעת בציצית, זה כאילו אני נוגעת באבא שלי. הפתיל הקלוע, שאותו קלעתי אני, הוא תזכורת מוחשית לאחד השיעורים המתוקים ביותר שלו. בקליעות הציצית נמצאים פתילי חייו, החולין משולב עם הרוחני, בקשר פרטי ומיוחד שנשאר קשר ארוך גם אחרי שנשמתו עזבה את העולם הזה. הציצית משמשת עתה סימניה בסידור התפילה שלי, וכשאני הופכת דף אחר דף אני מוצאת את ה"אל"פים" וזוכרת את אבי, שאת חכמתו השקטה אני מקווה לכבד בכל פעם שאגע במתנתו האחרונה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה