Pages

יום שלישי, 5 ביולי 2011

ברוך, הילד המיוחד


היה זה לפני כחמש עשרה שנה כשהתחלנו במשימה המרגשת לייסד רשת של חינוך יהודי בגלן וייברלי – אוסטרליה. היינו במרחק של כמחצית השעה נסיעה מהמרכז היהודי, וזה היה אתגר של ממש עבור זוג צעיר ובלתי מנוסה ששימש גם כהורים לשני ילדים.

מייד אחרי שעברנו לשם החלה אישה להגיע לפעוטון שפתחתי. היה לה ילד קטן אחד והיא ציפתה ללידה שניה. אינכם יכולים לדמיין את החיוך שעל פניה כשסיפרה לי שהיא מצפה לתאומים. לדאבון-לב, לקראת סיום ההיריון, היא לא חשה בתנועת העוברים ובאופן טראגי ילדה שתי ילדות ללא רוח חיים. האבל של ההורים הצעירים היה גדול מנשוא.
הם הגיעו אלינו לשהות עמנו ביום כיפור, כדי שיוכלו ללכת ביום הקדוש לבית הכנסת. דיברנו הרבה וחלקתי עמם כמה רעיונות חסידיים שדנו בטרגדיות ובדרכיו הנסתרות של הקדוש ברוך הוא. אבל כל העת חשתי שאולי אין לי זכות לדבר. חשבתי שהיא בוודאי תוהה "מה היא יודעת? היא כה צעירה, אֵם לשני ילדים בריאים... מה היא יודעת אודות ניסיונות בחיים?"
ובכל זאת דיברתי מכל הלב והשתדלתי לגלות אמפטיה לאישה זו. אך הפחד נותר בי: כיצד אפשר לדבר אל זוגות ולהגיע ללבבות של אנשים שעברו – לא עלינו – חוויות קשות שלא היינו רוצים לחוות?
ואז נולד ברוך.
ההיריון השלישי שלי החל כמו קודמיו, מלווה בהתרגשות בידיעה שנשמה נוספת עומדת להגיע לעולם. ובכל זאת, ככל שנקפו הימים התחלתי להרגיש מאוד לא-טוב. הייתי 'גדולה' יותר מבעבר ולעיתים תכופות נתקפתי בסחרחורות והתקפי רעב. הרופא שלי חזר והרגיע אותי שהכל בסדר, נורמאלי, אבל הלב שלי הרגיש במשהו ולא הסכים אתו.
שבועיים לפני התאריך שנקבע לי לניתוח, התעוררה בעיה שהקדימה את הניתוח המתוכנן.
כשהתעוררתי היה הדבר הראשון שביקשתי לדעת 'בן או בת'. האחיות לא ענו לי. הן השיבו "הרופא יבוא עוד מעט". ההתחמקות גרמה לי כמעט לפאניקה ואני זוכרת שממש צעקתי "מדוע אינכם עונים לי? האם התינוק בסדר? מה קרה?"
כשהגיע הרופא הוא אישר את חששותיי שלא הכל בסדר. היו לתינוק בעיות והוא נלקח למחלקה לטיפול נמרץ בבית רפואה המתמחה בתינוקות. אמבולנס העביר את התינוק באינקובאטור, כשמחוברים אליו צינורות ועוד צינורות... עברו מספר ימים לפני שהתחזקתי מספיק כדי להגיע לבית הרפואה לבקר אותו.
היו לו שפה וחיך שסועים, אך מצב זה היה הפיך, כך הודיעה לי האחות. מספר ניתוחים לתיקון השסעים והכל יהיה בסדר בע"ה.
בשל הידיעה שייקח עוד זמן רב עד שנוכל להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הענקנו לו כבר את השם 'ברוך-רפאל'. משמעות השם נראתה לנו מתאימה, משום שידענו שה' הוא זה שיכול לרפאותו. גם העובדה שהתינוק נולד בחודש אייר, שראשי התיבות של חודש זה הוא אני ה' רופאך, הוסיפה נופך למתן השם.
בגיל שלושה ימים עבר הבן את הניתוח הראשון שלו ולאחריו החלו שבעה חודשים של שהייה בטיפול נמרץ. זה לא היה כל כך קל כפי שהבטיחו. כן, הם תיקנו את הוושט בגיל שלושה ימים ואת השפה השסועה בגיל שלושה שבועות, אך התינוק לא היה מסוגל לינוק, ואפילו השימוש בבקבוק עם פיטמה מיוחדת לילדים בעלי שפה שסועה, לא עזר. ברוך נהיה מאוד לא רגוע. נשימתו נעצרה, הוא הגיע לאפיזודות בהן נהיה כחול והפסיק לנשום.
לבסוף, בגיל חמישה חודשים, החליט הרופאים שמשהו שונה כנראה קורה. סריקות-לב הראו שסתום סתום שהיה צורך לפתחו. סיבוכים חלו בפרוצדורה הזו שהובילו לניתוח לב, שאם כי היה מוצלח, גילה שיש לתינוק שלנו גם חור בלב.
היה זה באותו זמן בו גילינו שיש לברוך-רפאל סינדרום צ'ארג' - שש חריגויות שונות, פלוס דיאגנוזה שהובילה לגילוי שהילד שלנו חרש בשתי אוזניו. בעיות גסטרונומיות הובילו להחדרת צינור בבטנו לצורך האכלה. כשהיו לו עוד אפיזודות בהן הכחיל, אפילו אחרי ניתוח הלב, החליטו הרופאים שהוא נזקק לטראכאוסטומי – צינור שעובר דרך הצוואר. הטיפול בצינור זה היה די מפחיד ועברו עוד שבועות רבים עד שהיינו מוכנים להתחיל לטפל בו בעצמנו.
שבעה החודשים הראשונים בחייו של ברוך נדמו בעינינו כנצח. הייתי בכל יום – כל היום – בבית הרפואה. שאבתי כדי שברוך יקבל תזונה בריאה ככל האפשר. במבט לאחור, איני יודעת איך עשיתי זאת, אך התמדתי בכך במשך מספר חודשים.
שני הילדים הגדולים שלי היו בני שלוש וחצי ושנתיים, וכשנולד ברוך היו במעון ובגן. הייתי עוזבת את הבית אחרי שבעלי עזב עם הילדים והשתדלתי להיות שוב בבית בשעה שחזרו.
כל החיים שלי היו מעורפלים ורוב חברותיי לא ידעו מה לומר לי, אז הן לא אמרו כלום. הייתי בודדה, ולמרות זאת לא הייתי מוכנה באותו זמן לחלוק את קשיי עם חברות. אחת לשבועיים נפגשתי עם עובדת סוציאלית בבית הרפואה. זה די עזר. גם העובדה שלא ידעתי את כל הבעיות בבת אחת עזרה, משום שהתמקדנו בכל פעם בנושא אחד, וראינו אותו כמשוכה אחת ויחידה שעליה יש להתגבר.
את ברית המילה קבענו בבית הרפואה לפני צאתנו הביתה. המוהל הגיע וערכנו מסיבה משפחתית קטנה. בשבוע שאחר מכן, בגיל שבעה וחצי חודשים, ברוך-רפאל הגיע סוף-סוף הביתה, אך הוא נזקק להשגחה של עשרים וארבע שעות ביממה. אי אפשר היה להשאיר אותו לבד לגמרי. היות ובכל מספר דקות היה עלינו לנקות את הצינורית לצורך נשימתו.
לא היה לנו מושג מהן ההשלכות של טיפול מסביב לשעון, אך לשמחתנו אחת החברות שלי ידעה. היא נטלה את העניינים לידיה וגייסה משאבים כדי שנוכל לשכור סיוע לטיפול. בחלקי נפלה משמרת הלילה, היות ובמשך היום יכולתי לישון קצת, בזמן שבעלי עזב בבוקר כדי לפרנס אותנו, אך היה לעזר-רב עם שני הילדים הגדולים, שלא להזכיר שהיה הוא זה שטיפל בכל הבישול (דבר שממשיך ב"ה עד עצם היום הזה). הצורך בטיפול מתמיד בברוך המשיך במשך שנתיים, עד שב"ה התחזק דיו כדי להשתעל ולפלוט את ההפרשות החוצה, כך שכבר לא היה הכרח לבצע שאיבה בכל חמש דקות.
מעניין, ברוך נולד בחודש אייר כאמור, זמן שהוא פה באוסטרליה אמצע שנת הלימודים. בדיוק באותה שנה התחלתי ללמד חסידות בבית הספר העל-יסודי (בנוסף לתנ"ך ומחשבת ישראל, מקצועות שאותם כבר לימדתי מספר שנים). בדיוק סיימתי ללמד אודות המושג "השגחה פרטית" ודיברנו בכיתה הרבה אודות ניסיונות ואתגרים כאשר ה' נתן לי את האתגר והניסיון שלי.
אחת המחשבות הראשונות שלי היתה שה' שלח לי את התרופה עוד לפני המחלה. הוראת החסידות עזרה לי במשך החודשים הקשים הללו ותכופות אמרתי "אשרינו מה טוב חלקנו" כי אני באמת לא יודעת כיצד הייתי מתמודדת ואיך הייתי מוצאת משמעות למצב שלנו, ללא תורת החסידות.

אחד האנשים הראשונים שעליו חשבתי היתה האישה הצעירה שאיבדה את התאומות. רציתי לומר לה "אני עדיין מאמינה בכל מה שאמרתי לך אז! לא שיניתי שום תובנה שלי למרות שעכשיו אני עומדת בפני אתגר עצום בעצמי! (אמנם ראיתי אותה מספר חודשים מאוחר יותר ויחסינו התחדשו. מאז זכינו תודה לה' לחגוג ביחד לידות נוספות גם אצלי וגם אצלה).
בדיוק כאשר חשבתי שעברנו את המשוכה הגדולה ביותר, בגיל שנה, ברוך-רפאל חזר לבית הרפואה כדי לתקן את השסע בחיך, ואז הוא נדבק בווירוס. החום שלו היה כה גבוה שהשרירים שלו ממש נמסו. הכליות נכשלו מתיפקודן והרופאים חיברו אותו למכונה מסייעת – רספירייטור.
ישבתי עם בת דודתי כשהרופא הודיע לי שגם הלב הוא שריר, והיות והשרירים הושפעו מהחום הגובה, הושפע בוודאי גם הלב, ועל כן ימות הילד כנראה (ר"ל) במהלך סוף השבוע. אני זוכרת בבירור שהבטתי בפניו של הרופא ולעצמי חשבתי "אינך אלוקים. אתה רק יכול לומר את דעתך, ורק ה' הוא הקובע מה יקרה בפועל". העובדה שלא עניתי לו בדיבור, עיצבנה אותו והוא שב ושאל אם הבנתי את מה שהסביר לי.
הכנו את עצמנו לגרוע מכל, ואני זוכרת שקבלנו טלפונים מכל קצווי תבל, מאנשים שסיפרו לנו שהם אומרים תהילים לזכות בננו. אני גם זוכרת בבירור שהתפללתי לדבר אחד: שה' יעניק לי את הכוח להמשיך ולהתמודד עם כל מה שה' יבחר לעשות; אם הוא רוצה לקחת את בני ממני, אני מבקשת כוח להתמודד עם זה, ואם הוא מחליט להרשות לבני להבריא מהמצב הזה, אני מבקשת כוח להמשיך ולטפל בו, משום שלא ידענו באיזה מצב הוא יהיה.
באופן ניסי חזרו הכליות לתפקד והוא נגמל מהמכונה. לקחנו אותו הביתה כצמח. ואפילו פעולות שהוא כן ביצע לפני שהגענו לבית הרפואה לתקן את החיך, נפסקו לזמן מה. הוא איבד את היכולת לזוז, לשבת ואפילו לחייך. שבוע שלם ארך לפני שברוך החל שוב לחייך, עוד מספר שבועות עד שהחל להתהפך ומספר שנים עד שהתיישב שוב ללא עזרה ותמיכה.
בערך בגיל ארבע או חמש החל ברוך להשתמש בהליכון, והמשיך להיות תלותי בהליכון עד גיל תשע בערך. אך עכשיו הוא ברוך ה' עצמאי, הליכתו עומדת תדיר במבחן ועל כן הוא חובש קסדה בקביעות, כדי להגן עליו בנפילות. אנחנו מתַקשרים עם ברוך בשפת הסימנים והוא הולך לבית ספר מיוחד. לדאבוננו הניתוח בקנה הנשימה לא הקל על הטיפול שלנו בו וישנם קשיים נוספים המאתגרים את הרצון שלנו לעשות את הטוב ביותר עבורו, וזאת כאשר הטיפול בברוך משולב גם בגידול בשאר ילדי המשפחה (שניים מבוגרים ממנו ושניים מתחתיו), ובנוסף לעבודת הפצת המעיינות שלנו.

האמונה שהכוח להתמודד ניתן לנו מלמעלה, היא העובדה החשובה ביותר בהתמודדות עם אתגרי היומיום. אני חושבת הרבה עד כמה עלינו להודות על כל כך הרבה דברים, ובעיקר על העובדה שיש לנו תורה שמבטיחה לנו שה' אינו נותן ניסיונות שאי אפשר להתמודד עמם, לא בהכרח תמיד בעצמנו, אבל תמיד בטווח ההשגה שלנו. הפנייה לתמיכה הנכונה, עבורי היא גם כן תוצאה של מחשבה זו.
אני גם מוסיפה להוקיר תודה על שיש לנו חסידות המסייעת לנו לראות את העולם הזה דרך משקפיים שונות. ילדים מיוחדים הם אכן מיוחדים; נשמות שנשלחו לעולם לבצע משימת שליחות מיוחדת. כשאנו פוקחים את העיניים אנו מתחילים לראות את האפקט החיובי שיש לילדים אלו על עולם הסובבים אותם, גם עלינו.
עברו שלוש-עשרה שנה מאז אמר לי הרופא שבני לא ימשיך לחיות. ובניגוד לתחזיות הוא גם לא נשאר "צמח". ברוך-רפאל הוא ילד שמח מאוד, ומי שפוגש בו אינו יכול שלא להיות מושפע לטובה על ידו. הוא מעניק לכולנו הבנה עמוקה על החיים ויכולת להגיע לזולת בדרך שאנשים אחרים לא מסוגלים. הוא נגע בנפשות רבות, ואת חיינו הוא שינה לגמרי. אם זה אהבת חסד או רצון לעשיית טוב, לימוד סבל או פשוט הערכת החיים שאנו לפעמים לוקחים כמובן מאליו. ילדים אלו הם תזכורת מתמידה שיש אלוקים בעולם שפועל בדרכים שאנו לא תמיד מבינים, ובכל זאת, הוא נמצא ושולח לנו מסרים בדרך חיינו, ועבודתנו היא לגלות אותם.

*

חיה מושקא רוזנפלד היא אחותו הבכורה של ברוך-רפאל. חיה מספרת: ברוך צעיר ממני בכארבע וחצי שנים ותמיד הרגשתי שאיכשהו אני אחראית עליו במידה מסוימת.
כשהייתי צעירה מאוד, אולי בת חמש, הגיעה יום אחד אימא הביתה בבכי נוראי ומאוחר יותר הבנתי שברוך כמעט נפטר. אותה שנה גדלתי באווירה כזו של הוריי הרצים לבית הרפואה, אימא בוכה, ריצות בהולות וכדומה. אמנם הייתי צעירה מאוד ולא הכל הבנתי, אבל אני זוכרת את ההרגשה שלי שאני רוצה, למרות גילי הצעיר, לעזור לאימא ככל יכולתי. בשכלי הילדותי חשבתי שעליי להיות טובה מאוד, לא להשתולל, לשמוע לקול הוריי, וכך אצליח להגן על אימי.
כשברוך בא הביתה הוא נכנס לאווירה הכללית של הבית, אפשר לומר שכמעט בטבעיות. איני זוכרת שאי-פעם התביישתי להזמין חברות. להיפך, התמונות של ברוך תלו בחדרי (וגם היום בסמינר יש לי תמונות שלו) והתגאיתי בו.
למדתי לדבר בשפת הסימנים וכך אני מתקשרת אתו כשאנחנו מתראים. תמיד אהבתי לשבת על ידו ולהשתדל להנות אותו בדרכים שונות. אתן לך דוגמא: הבית שלנו הוא בית די שמח. אנחנו אוהבים להשמיע מוזיקה חסידית שמחה ולרקוד ולהשתולל קצת. כשסחבתי את ברוך אתנו לתוך מעגל הריקודים, הוא לא כל כך הבין מה אני רוצה, שכן הוא לא שמע שום מוזיקה. אבל נראה לי שבכל זאת הוא נהנה לעקוב אחרי התנועות שלנו. הוא ראה שאנחנו מסתובבים ומקפצים ונהנה להשתתף עמנו למרות חוסר השמיעה.
כמובן שכאשר אני לומדת בארץ התקשורת שלנו נושאת אופי שונה. אני שולחת לברוך בדואר האלקטרוני תמונות ומספר מילים פשוטות מאוד. למשל: "אני באווירון". אם המשפטים מורכבים מדיי עבורו, המורים שלו עוזרים לו להבין את המכתבים שלי.
האח המיוחד שלי גורם לי גם למחשבות רבות בנוגע לעתידי ובהחלט ייתכן ואחרי הסמינר אלמד מקצוע ואולי אצליח להשתלב בעבודה כתראפיסטית לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

"ותודה שטסתם ג'ט-בלו"


אני מתרווח במושבי בטיסת אל על בדרכי לישראל לחגיגת בר המצווה של אחד מחברי קהילתנו. השעה היא 11:30 בבוקר וביחד עם 450 הנוסעים האחרים אני מנסה להסתדר בצורה הנוחה ביותר לטיסה הארוכה לארץ הקודש. ראשי סחרחר עליי. אני עדיין לא יכול להאמין למה שקרה לי לפני שעות אחדות בלבד.
בשל פטירתה של אמי עליה השלום, השתדלתי להשתתף בכל תפילה ולומר קדיש לזכר אמי. אלא שטיסת ג'ט-בלו [JetBlue] מספר 46 מאורלנדו לשדה התעופה קנדי בדרך לישראל היוותה עבורי אתגר אמיתי.
לוחות הזמנים של טיסות ההמשך שלי היו צפופים מאוד ולכן סידרתי שאחי, שליח חב"ד ברוזלין שבניו-יורק, יאסוף אותי משדה התעופה קנדי ואסע למרכז חב"ד בעירו, שם אשתתף בתפילת המנחה.
הייתי מוכן לכל האפשרויות – או כך לפחות חשבתי. ביידיש קיים ביטוי שאומר, "א מענטש טראכט און גאט לאכט" – או בלשון הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". זו הייתה דוגמא מושלמת. היינו אמורים לצאת מאורלנדו בשעה 4:15, אבל הטייס הכריז על עיכוב של 90 דקות בגלל מזג אוויר גרוע.
לא פספסתי אמירת "קדיש" אחת מאז שאמי הלכה לעולמה עשרה חודשים קודם לכן. מה לעשות? הייתי מודאג וחשבתי על פתרונות אפשריים. ארד מן המטוס. אחמיץ את הטיסה – תמיד אוכל להזמין עוד טיסה, אבל לא אוכל להחמיץ אמירת "קדיש".
"סליחה", שאלתי את אחת הדיילות, "יש לי פגישה חשובה בניו-יורק ואם לא אוכל להגיע לשם בזמן, אאלץ לרדת עכשיו מן המטוס".
"אני מצטערת מאוד", הוא השיבה בנימוס. "איננו יכולים לחזור. אנו כבר על המסלול, ממתינים להמראה. ישנם מטוסים לפנינו ומאחורינו. אנחנו לא יכולים לזוז, זה בלתי אפשרי". טוב, לפחות ניסיתי...
חלפו שלושים דקות והעניינים לא זזו. כל כמה שניות הסתכלתי בשעוני וחישבתי מהו הזמן המוקדם ביותר שנצליח להגיע בו. חלפו עוד 15 דקות. ראיתי שאני מוכרח לעשות משהו – אבל מה?
פתאום חלפה במוחי מחשבה נועזת. אולי נמצאים על הטיסה מספיק יהודים למניין? לא הבחנתי ביהודים דתיים, אבל זו הייתה תקוותי האחרונה.
"לפני שאתחיל למשוך תשומת לב מכל הנוסעים, אבדוק את סיכויי ההצלחה שלי", אמרתי לעצמי. כשאני משתדל שלא להתבלט, קמתי ממקום מושבי, לכאורה כדי לחלץ את עצמותי, וצעדתי הלוך ושוב במעבר המטוס כשאני תר אחרי פנים בעלי מראה יהודי. אבוי, רק לבחור שבמושב האחרון היו פנים בעלי מראה יהודי, ואפילו לגביו לא הייתי לגמרי בטוח. האם אני חולם או נואש עד כדי כך שאני מדמיין לעצמי שהוא נראה יהודי? אזרתי עוז ושאלתי אותו ישירות: "אתה יהודי?" כשהוא ענה לי "כן" כמעט קפצתי לתקרה מרוב שמחה. הסברתי לו מהר שהיה עליי לומר "קדיש" לאמי וכי אני זקוק למניין. הוא הבין. "ספור אותי כאחד מן העשרה" (מניין לתפילה זקוק לעשרה גברים יהודיים), הוא השיב והתיישב בחזרה אל מול מסך הטלוויזיה כשהוא מניד קלות בראשו כדי לאחל לי מזל טוב בחיפושיי.
כשאני מעודד על ידי ההצלחה הראשונה הלכתי וזיהיתי עוד פנים "בעלי מראה יהודי". לא חלף זמן רב והגענו לארבעה. כל אחד מהם אמר לי, "אני לא דתי" או "אני לא יודע איך להתפלל". עם זאת, הם גילו נכונות לעזור.
הדקות הוסיפו לנקוף, אך נתקלתי במבוי סתום. לא הצלחתי לזהות עוד פנים בעלי מראה יהודי. ככלות הכל, כמה פורטוריקנים יכולים היו להיות יהודים? האם עליי לחדול ממאמציי? לוותר? הלכתי ממושב למושב ושאלתי, אך הפעם בסגנון קצת אחר. "סליחה, האם מישהו ביניכם הוא יהודי?" שאלתי, והבלתי אפשרי הלך וקרם עור וגידים. פעם בכמה זמן, התשובה הייתה "כן, הוא יהודי", או "כן, אני יהודי".
הצלחתי להגיע לשבעה אנשים. הייתי זקוק לשלושה נוספים בלבד. במפתיע, אחד ממנהלי חברת ג'ט-בלו ישב במושב רגיל. "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל. חשבתי שהוא סתם פועל בהתאם לכללי שירות הלקוחות של החברה, אבל משהסברתי את הבעיה שלי, הוא מיד נחלץ לעזרתי. בראשי החלה להתנגן מנגינת הפרסומת של חברת ג'ט-בלו. לתדהמתי הוא הציע להשתמש במערכת הכריזה כדי להודיע כי דרושים מתנדבים בני הדת היהודית.
"תודה", השבתי לו, "אך אני מעדיף למשוך פחות תשומת לב".
"סלח לי", קרא אדם שישב בעבר השני של המעבר. "שמעתי את שיחתך. אני יהודי". כעת היו לנו שמונה אנשים. התחלתי להאמין שזה עומד לקרות. המשכתי בחיפושיי. התחלתי לחוש התרגשות נוכח הסיכוי שיתקבץ לו "מניין" בדרך נס, אולם סדרת תשובות שליליות לשאלתי החזירו אותי למציאות. נוסע אחד שמאוד רצה לעזור אך לא היה יהודי אמר לי, "החבר שלי הוא חצי יהודי". כששמץ תקווה מתגנב ללבי, שאלתי את חברו, "אתה יהודי?" – "לא, לא ממש", הוא אמר לי. מאוכזב, פניתי ללכת משם, אך הוא קרא אחריי והוסיף, "אבל סבתא שלי הייתה יהודייה". פניתי אחורנית ושאלתיו, "אמא של אמא שלך?" – "כן, אבל זה לא עושה אותי יהודי, נכון?" "בטח שכן!" אמרתי לו. "יופי, פתאום אני מגלה שאני יהודי! אולי האיחור בטיסה היה שווה רק בשביל זה!".
כפסע ביני לבין ההצלחה, התחלתי לצעוד בבטחון במורד המעבר כשאני מוכן להשיק את המניין הכמעט מושלם. בשלב זה כבר ידעו כל נוסעי המטוס מה מתרחש. פעם בכמה זמן שאלני המנהל, "לכמה הגעת?" כשאמרתי לו שהגעתי לתשעה, הוא דיבר במכשיר הקשר שלו עם תא הטייס ושאל אם יש יהודים בין אנשי הצוות. "שלילי", הגיעה התשובה.
בנקודה זו רצו כולם לעזור, אך המצב נראה חסר תקווה. כבר עברתי פעמיים על כל מושב והתחלתי להשלים עם העובדה הקודרת שעל הטיסה הזאת קיימים כנראה רק תשעה יהודים ממין זכר מעל גיל 13.
בעודי עושה את דרכי בייאוש חזרה למושבי, מישהו שריחם עליי מאוד עצר אותי ושאל: "יש לי חבר יהודי בג'ורג'ייה שאני יכול להרים אליו טלפון. זה יעזור?" הסברתי מדוע זה לא יעזור והודיתי לו בכל מקרה. (כאילו שלא הכרתי בעצמי כמה יהודים שיכולתי לטלפן אליהם...).
התקשרתי לאחי וסיפרתי לו את הסיפור כולו. "אתה לא תאמין: יש לנו תשעה אנשים למניין הזה! אבל זהו זה," אמרתי לו בדאגה. "אתה הרי קצין דת במשטרה כאן? אולי תשיג ליווי משטרתי למטוס, או אולי תוכל לגרום לאדם יהודי מן הבטחון להגיע לכאן ולעלות למטוס?" הוא אמר שהוא ינסה, אבל לא נשמע מעודד במיוחד. הזמן והסיכויים פעלו שניהם נגדנו.
"אם לא אצליח להשלים את המניין הזה אחרי שהשגתי תשעה יהודים על הטיסה, זה יהיה מאכזב נורא", אמרתי לעצמי. הכנתי את עצמי נפשית לאכזבה שכזו, מפני שלא נשארו לי ברירות. שבתי למושבי וחיכיתי לראות מה יקרה.
חלפו שניות מספר. הנוסע שישב ממש מאחוריי כחכח בגרונו ואמר, "אני ממש מצטער, אבל קודם, כשאמרתי לך שאני לא יהודי, לא אמרתי את האמת. האמת היא שאני יהודי". עיניי התרחבו בפליאה. בהתחלה חשבתי שהוא עובד עליי, או שהוא סתם מנסה להיות נחמד כי הוא רואה עד כמה אני נואש. הייתי חשדן וידעתי שאני צריך לחקור אותו קצת. "אמך יהודייה?" שאלתי אותו בניחותא (כאילו עמד לרשותי כל הזמן שבעולם).
"בטח", הוא השיב. "שם נעוריה הוא הורוביץ. אין שם יותר יהודי מזה"; ואז הוא הוסיף, "אין כל ספק בכך. אני אפילו מכיר את תפילת "ברוך אתה אד-ני...".
כולם סביבי היו נרגשים מאוד. נופפתי בזרועי למנהל המסור מחברת התעופה שישב כעשר שורות לפניי. "הצלחנו!" קראתי. "יש לנו עשרה איש!" הוא כל כך שמח שאפשר היה לחשוב שהוא זכה בלוטו.
המנהל הזמין אותי להיפגש עם הדיילות בחלק האחורי של המטוס. הוא רצה להבטיח שה"מניין" יתנהל כשורה. הלכתי לשם ואמרתי להם שבעצם אני לא צריך הרבה, ושאני לא רוצה לגרום להם אי-נוחות כלשהי. הצעתי שנתחיל לאחר חלוקת המשקאות כדי שלא נפריע להן בעבודתן. מעבר לכך, אמרתי להם שתפילת המנחה תיקח בין שבע לעשר דקות בסך הכל. כמו כן הודיתי להן על עזרתן ועל ההבנה שגילו.
המנהל הציע להודיע לי לכשיסיימו את חלוקת המשקאות במטוס. הוא אף אמר שיסייע לי לאסוף את תשעת המתנדבים שלי. ברגע שקיבלתי את ההודעה ממנו התחלתי ללכת במורד המעבר ו"לאסוף" את האנשים. (קיוויתי שאזכור מיהם ואכן זכרתי). כעבור זמן קצר שורה של יהודים צעדו אחריי לכיוון אחורי המטוס. כשלוש שורות לפני הסוף ראיתי פתאום פרצוף שהחמצתי. "הוא נראה יהודי ללא ספק", חשבתי לעצמי. עם כל האנשים האלה שאינם מוכרים לי, אולי מוטב שיהיו לנו אחד-עשר איש, ליתר בטחון.
לפיכך עצרתי ושאלתי אותו, "אתה יהודי?"
"כן", הוא השיב, "אבל תראה, אתה חוסם את המעבר! כל האנשים האלה רוצים לעבור!" אמרתי לו, "האנשים האלה הם המניין שלי". האיש התאושש מתדהמתו ואמר, "אם ככה, גם אני בא".
האווירה בחלק האחורי של המטוס הייתה אקסטטית ומחשמלת. הגברים היהודיים היו מאושרים כל-כך שהיה אפשר לחשוב שהקבוצה שלהם זכתה בליגת האן. בי. איי. נדחסנו לתוך המטבח הזעיר באחורי המטוס. לדיילות בקושי היה מקום לעמוד איתנו, ולכן הצעתי להן בנימוס לעמוד לפנינו "כדי לוודא שאיש לא יפריע לתפילה". הן נענו לבקשתי בשמחה.
לפני תחילת המניין הסברתי לחברים הלא-דתיים מה אנו עומדים לעשות. ממבטיהם ההמומים נראה היה שרק שלושה מאחד-עשר האנשים השתתפו אי-פעם במניין. אמנם מטרתי העיקרית הייתה לומר קדיש, לא רציתי שאותם יהודים חילוניים יחוו את התפילה כמין מס שפתיים. לכן ניצלתי את ההזדמנות לומר כמה מילים על מושג התפילה.
"התפילה אינה מוגבלת למקום מסוים אלא ניתן להתפלל בכל מקום, החל בחדרך הפרטי ועד למטוס ג'ט-בלו שתקוע על מסלול ההמראה שלו", כך אמרתי להם, ואז הגעתי לפרטים הטכניים. "כיוון שחברת ג'ט-בלו לא מחזיקה עדיין עשרה סידורי תפילה בטיסות הפנימיות, אני אנהל את התפילה בטקסט המקורי – בלשון הקודש –ובעל פה. אני מבקש מכם רק שתגידו "אמן" בזמן המתאים".
"איך נדע מתי לומר אמן, אם אנו לא מבינים עברית?" שאל אחד הנוסעים בהגיון, ואכן הייתה זו שאלה טובה. "אני אאותת לכם באגודלי בזמן המתאים", השבתי לו.
הוצאתי את הכיפה שלי מתחת לכובעי ונתתי אותה לאחד האנשים שעמד סמוך אליי. שאר הגברים לקחו לעצמם כיפות (מפיות נייר) מן המטבח באדיבות חברת התעופה ג'ט-בלו. התמונה הייתה רבת עוצמה.
הדיילת שאלה אם היא יכולה לצלם אותנו בשעת התפילה ואמרתי לה שאין לי שום בעייה עם זה. בלי דיחוי נוסף התחלתי במניין שלנו. כלפי חוץ, הרגשתי נהדר כשהרמתי את אגודלי בפעם הראשונה! כלפי פנים הייתי נרגש עד מחנק בתחושת הודיה לאלוקים.
הגברים אמרו "אמן" בקול רם וברור. אנשי הקבוצה הזאת כלל לא בושו או נבוכו נוכח מורשתם. כל המטוס המה מהתרגשות. גברים חבושי מפיות נייר צעקו "אמן" עם כל הרמת אגודלים של הראביי הזה בעל המראה המיושן, בעוד הדיילת מצלמת הכל. בלי ספק לא הייתה זו התמונה האופיינית לפרסומת של חברת ג'ט-בלו.
למרות הצד המשעשע שבסיטואציה ניכר היה שהעניין נוגע ללב הגברים שבמניין, והם נשארו ממוקדים ורציניים במשך כל התפילה. סיימתי את התפילה מהר והודיתי לכולם מקרב לב על השתתפותם. לאחר מכן שבנו למקומותינו.
כמעט מייד הכריז הטייס שהעיכוב הסתיים וכי אנו אמורים להמריא בעוד דקות אחדות לכיוון שדה התעופה קנדי. הייתה תחושה מדהימה, כמעט כאילו המניין היווה חלק מלוח הזמנים.
כשהמטוס היה באוויר, אחד היהודים במניין בא למקום מושבי שהיה סמוך למסדרון. כשדמעות בעיניו, הוא אמר: "אני בכלל לא מעורב בחיים היהודיים ואני רוצה להודות לך על התזכורת המדהימה הזאת למורשת שלי!" כעת היה זה תורי לחוש ענווה. מצווה אחת גוררת מצווה נוספת. לא יאומן שככה התחלתי את מסעי לארץ הקודש!

תקועים בדרכים


לפני כמה שנים שבנו הביתה מחופשה משפחתית בהרים.
אחרי שנהנינו משבוע רגוע, מוקפים ביפי הטבע ופשטותו, הרחק מלחצי החיים המודרניים של טלפונים ניידים, חיבורים מהירים וכו', חשנו מוכנים לצלול שוב להמולת החיים במרץ מחודש.
הייתה זו נסיעה של כשש שעות חזרה, והרכב שלנו היה עמוס לעייפה במזוודות, מזרנים, מנגל, מקרר קטן וכמובן בגדים לשבוע שלם לכל המשפחה – והמון אוכל. היינו במרחק של כשעה וחצי נסיעה מביתנו שבטורונטו וכבר הייתי עסוקה בתכנון הדברים שבהם אצטרך לטפל ברגע שנחזור. הזמן שבילינו היה נפלא, אבל חשתי מוכנה לצלול חזרה לשגרה הרגילה שלנו. בעוד כמה ימים יתחיל בית הספר ומצפות לי כל כך הרבה הכנות.
בדיוק כשאני חושבת על כך תוך כדי נסיעה בכביש המהיר, מכוניתנו החלה להאט ולהשמיע קולות מוזרים מתחת למכסה המנוע. בטני התחילה להתהפך. "לא, לא עכשיו! חכי רק עוד 90 דקות ונהיה כבר בבית!"
אבל מסתבר שלמכונית שלנו דעה משלה.
האיש שגרר אותנו לעיר הקרובה ביותר הבטיח לי שיש מוסך במרחק עשר דקות משם. אמנם היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון, אך עדיין יכולנו להספיק להגיע לשם לפני הסגירה.
כשראיתי שהמוסך פתוח עדיין ושהמוסכניק עובד במרץ, פלטתי אנחת רווחה. כשהוא עשה בדיקה מהירה לאוטו שלנו ואמר לנו שזה עניין פעוט שייקח לו מקסימום שעה לתקן, חשתי הקלה רבה אף יותר.
אבל אז הוא בישר לנו שהוא ישמח לעשות את העבודה... מחר על הבוקר!...
"לא", מחיתי. "אתה לא מבין..." ניסיתי לשכנע אותו שיש לי אוטו מלא ילדים... וכמה אנו זקוקים להגיע הביתה... שאין לנו כל אפשרות לפרוק את כל החפצים שלנו ... ושהתינוק לא מוכן לישון בחדר לא מוכר לו... ושאנחנו מוכרחים שהוא יתקן את האוטו עכשיו, ולא מחר בבוקר".
אבל המוסכניק התעקש שהוא מבין היטב, ושגם לו יש ילדים בבית שממתינים בכיליון עיניים שאבא יחזור הביתה אחרי יום עבודה ארוך לארוחת ערב משפחתית.
כל תחנוניי, הפצרותיי, הצעות השוחד שלי וניסיונותיי לעורר בו רגשות אשמה, ואף הצעתי לתת לו הרבה יותר כסף מזומן נוסף – ואפילו לצלצל לאשתו בנייד שלו ולנסות לשכנע אותה – עלו בתוהו. הוא היה נחוש בדעתו לצאת, ונראה היה שאנו עומדים לבלות את הלילה בעיירה הזאת, תשעים דקות מביתנו הנוח והנעים.
עשינו ככל יכולתנו להוציא את מה שהיינו זקוקים לו למשך הלילה, נעלנו את המכונית ונסענו במונית למלון הקרוב ביותר.
בילינו לילה חסר מנוחה כשאנו דחוקים בחדר מלון, ומוקדם למחרת בבוקר המוסכניק התקשר, כפי שהבטיח, לומר שהמכונית עובדת ובמצב תקין.
במשך כל הערב ובוקר המחרת תהיתי מדוע זה קורה לנו. מדוע, כשהיינו כה קרוב לבית, חייב היה משהו כל כך קטן להתקלקל? האם יתכן שטמון בכך לקח עבורנו?
רק כשהיינו כבר בנסיעה חזרה על הכביש המהיר, לכיוון מערבה לטורונטו, שבעלי סיפר לי מה קרה לו באותו בוקר.
הוא יצא לאזור הפארק שמאחורי בית המלון כדי להתפלל תפילת שחרית בבדידות ובשקט. כשעמד שם, עטוף בטלית שלו ועטוי בתפילין, ניגשה אליו אישה אחת וניצבה לידו בנימוס.
"אפשר להשתמש בסידור שלך?" היא שאלה אותו.
ובמשך הכמה דקות הבאות הם עמדו שם זה בצד זו כשהם קוראים עמוד אחר עמוד. לבטח היה זה מראה מוזר – הוא, גבר דתי גבוה ומזוקן עטוי בטלית, והיא – אישה מבוגרת יותר, לבושה במכנסיים פשוטים ובחולצת טריקו.
כשבעלי והאישה סיימו את תפילותיהם, האישה הסבירה: "אני ישראלית, כמובן שאני יודעת לקרוא את סידור התפילה. אבל לא אמרתי את ה"שמע ישראל" כבר 20 שנה, ואף לא החזקתי סידור בידי. כשראיתי אותך ידעתי שאני צריכה להתפלל. תודה שאיפשרת לי לעשות זאת".
____
יש זמנים בחיים שבהם איננו יודעים מדוע האירועים קורים באופן שבו הם קורים. ברוב הפעמים, אפילו לא נותנים לנו את ההזדמנות להשיב על שאלה מבלבלת זו.
אבל ישנם זמנים מיוחדים שבהם נותנים לנו הצצה מהירה לסיבה הגבוהה יותר לכך שאנו נמצאים במקום מסוים.
וברגעים הללו אנו גם מבינים שהעיכוב הקטן שלנו, למעשה מביא אותנו בדיוק למקום שבו היינו אמורים להיות.

באומץ ובנחישות, פרק שני: חיים של סירובניקית


זמן רב לאחר הפגישה עם הקולונל-גנרל קובליוב לא הציק לה אלכסנדר ולדימירוביץ'. אך קטיה ראתה אותו בעיני רוחה בכל מקום אליו הלכה. בעבר, כשהיו משוחחים, היא ראתה ניצוץ של אמפתיה בעיניו. אך כעת היא דמיינה אותו כשהוא רודף אחריה עם כלב רועים גרמני והורג אותה באותו מבט סימפטי.
העבודה במתחרת היהודית הרגיעה אותה במעט. היא הקדישה שעות רבות כדי לערוך צילומים של עלונים יהודיים. לו תיתפס היא עלולה להיענש ב-7, 8 או אפילו 12 שנות בכלא הרוסי או בסיביר. אך היא למדה להשליך את הפחד מאחורי גווה ולהביט קדימה, באומץ ובנחישות.
היה זה אחר הצהריים שגרתי כשקטיה דחפה את עגלת הקניות שלה שהייתה עמוסה לעייפה בצילומים. היא הגיעה לתחנת הרכבת התחתית, לצד המסילה עמד המורה שלה כשהוא מחכה לקבל את הצילומים ולשלם לה עבור עבודתה. לפתע חשה קטיה – שכמו סירובניקים רבים פיתחה מעין ראדאר פנימי – בזוג עיניים הנעוץ בה. גל של קור חלף בגבה. מישהו עוקב אחריה. מישהו מחכה לרגע הנכון כדי לתפוס אותה "על חם".
הא שבה לעצמה והמשיכה לצעוד קדימה כשהיא מתרחקת מן המורה שלה, כאילו לא הכירה אותה כלל.
היא ניצלה בנס. אך היה עליה להתכונן לפעמים הבאות. ידידיה במחתרת היהודית סייעו לה להכיר עיתונאי הולנדי (ריימונד וון דם בוגארט) וזוג יהודי אמריקני שעבד בשגרירות האמריקנית. קטיה יצרה עמם יחסים קרובים. לו יארע לה משהו חלילה, ידעו על כך בארצות הברית, באמסטרדם ובעולם כולו.
ולמרות זאת הק.ג.ב. לא נרתע. לא חלף זמן רב וקטיה הבחינה שעוקבים אחריה ביום ובלילה להיכן שהיא הולכת. אך המעקבים לא גרמו לה להפסיק את הפעילות המחתרתית שלה. להיפך: הייתה זו הרתעה שהמריצה אותה להיות פעילה יותר בחייה היהודיים.
הנקישה בדלת ממנה חששה כל כך הגיעה באחד מלילות החורף הקרים. קטיה הייתה לבדה והשעה הייתה מאוחרת. עד אז סוכני הק.ג.ב. צעדו אחריה ברחוב אך שמרו מרחק; האזינו לשיחות הטלפון שלה אך לא הפריעו לה. נראה שכעת הם הכריזו מלחמה גלויה נגדה.
שישה אנשים צעדו לתוך ביתה והמנהיג שלהם הושיט לה צו חיפוש חתום על-ידי בית המשפט. לא היה לה להיכן לברוח. הלב שלה פעם במהירות אך היא העמידה פנים שלוות. "בבקשה תצעדו יחדיו" היא אמרה להם. אם הם חפצים במלחמה, זה השטח שלה וכאן היא השולטת. "אתם יכולים לחפש כאוות נפשכם" היא אמרה בעיניים בוהקות, "אך אל תתפזרו בכל הדירה. לכו יחדיו". סוכני הק.ג.ב. הקשוחים נדהמו לשמע דרישתה אך למרות זאת הם צייתו.
במשך שעות של חיפושים הם סקרו כל פיסת נייר בשולחן העבודה, בארון הספרים ובארונות הבגדים שלה. תחת מבטה הדרוך הם השיבו את הכול למקום. הם הגיעו לארון בו הייתה שומרת בדרך כלל את מכונת הצילום שלה. המנהיג, שפתיו מכווצות, סובב את הידית ופתח את הדלת לרווחה. מדפים ריקים ניבטו משם. הוא הכניס את ראשו לתוך הארון ומישש את המדפים. שכבה קטנה של אבק כיסתה את אצבעותיו. כל אחד מהם בתורו הכניס את ראשו אל הארון ושב בידיים ריקות.
בסופו של דבר הגיע הלילה הארוך אל קיצו. כשהשמש עלתה והשוטרים עזבו הרשתה קטיה לעצמה לנמנם. שוב היא כמעט ונתפסה. רק שבוע קודם לכן היא החליטה להחליף את מכונת הצילום הישנה שלה, אותה מכרה תמורת סכום זעום. כשקרני השמש החלו להאיר את דירתה, רעדה קטיה מן התחושה שהיה זה האלוקים שנתן בליבה את הרצון למכור את המכונה המיושנת. זה מה שהציל אותה.
**
המחתרת היהודית שכרה "דאצ'ה", צריף קטן באיזור כפרי במרחק שעה נסיעה ממוסקבה שהיה מוקף בעצי פרי ובערוגות ירק. היה זה מקום טוב אליו יכלו ילדי סירובניקים לברוח מהמציאות הקשה בעיר הגדולה. כאן הם יוכלו ללמוד תורה בשלווה. בכל יום שני, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתה עומדת קטיה בתחנת הרכבת וממתינה להורים שבאו להפקיד את ילדיהם בידיה. קבוצתה מנתה בין שישה לשמונה ילדים.
כשהיא מציגה את עצמם כאימם היא הייתה נוסעת עמם לדאצ'ה. שם היא הייתה מלמדת אותם אל"ף בי"ת, את התפילות היהודיות ומספרת להם על החגים. ביום חמישי היא הייתה שבה עמם לעיר שם הייתה ממשיכה בלימודיה ובשיעורי העברית למבוגרים שהתקיימו בדירתה במוסקבה עד ליום שני הבא בו שוב הייתה נוסעת עם הילדים.
בבוקר מקפיא אחד התעוררה קטיה לקול רעש מוזר שהגיע מהגן שליד הצריף. היא ניגשה לדלת בחשאי ונדהמה לראות בחוץ ארבע מכוניות שחורות מסוג וולגה. לפחות 12 סוכני ק.ג.ב. עמדו שם. לבה כמעט עמד מלכת. סוף סוף הם הגיעו לעצור אותה. באמצע שום מקום. "האם הם באמת חשבו שהם צריכים 12 סוכנים כדי לעצור אותי?" היא חשבה באירוניה. "ומה יהיה עם הילדים?"
הילדים שהתעוררו אף הם מהרעש רצו אל הדלת. בסקרנותם הילדותית הם הדפו את הדלת ויצאו החוצה, כשקולם הצעיר מתרונן באויר השחר. קטיה נותרה לעמוד במקומה כשהיא אובדת עצות. האם עליה לגשת לסוכני הק.ג.ב. או שמא עליה לרוץ ולטפל בילדים שרצו יחפים בשלג שכיסה את האדמה?
ואז היא הבחינה במצלמות ועצביה נרגעו במעט. הם לא באו לאסור אותה, אלא לצלם את הדאצ'ה, את הילדים ואותה. "שיצלמו את כל התמונות בעולם" היא מלמלמה לעצמה תוך שהיא רצה אחרי הילדים ומשיבה אותם אל הצריף. השוטרים החלו לצעוד בעקבותיה. "אין לכם רשות להיכנס" היא אמרה להם בפשוטות מן הדלת. "להתראות". השוטרים נסובו לאחור ושבו אל הוולגות כשקול פסיעתם בשלג הוא הקול היחיד שנשמע. קטיה התנשמה עמוקות. אלוקים נמצא איתה. היא לא יכלה לחשוב על אף הסבר אחר למה שקרה זה עתה.
עוד "מערכות" נוהלו ונוצחו בלוח השחמט הסובייטי. היה זה משחק גדוש בסכנות, אך קטיה לא ראתה עצמה כ"פרש" העומד בפינת הלוח אלא כחייל רגלי שיכול למקסם את יכולותיו. חייל רגלי בשירות האלוקים.
באופן אירוני משהו, קטיה מונתה באחד המוסדות הסובייטים העליונים כמתרגמת מפולנית לרוסית ולהיפך. היתה זו תוצאה בלתי נמנעת של הררי הבירוקרטיה הסובייטיים. מחלקה אחת האזינה לשיחות הטלפון שלה ועקבה אחריה, בעוד מחלקה שניה מינתה אותה לשבת בביתנים כשאוזניות באוזניה והיא מתרגמת משלחות פולניות שהגיעו לבקר בברית המועצות; מחלקה אחת פיטרה אותה מעבודתה, בעוד השניה מינתה אותה לסעוד יחד עם אורחים נכבדים מפולין. הק.ג.ב. היה ארגון ענק בו יד אחת לא ידעה מה עושה היד השניה.
אך כשידיעותיה בתורה של קטיה התרחבו והיא קיבלה על עצמה רמה גבוהה יותר של קיום מצוות, עבודתה כמתרגמת פולנית לא התאימה לסגנון חייה. באותו אומץ בה היא עמדה נגד הכוחות מבחוץ, היא ניצחה את מלחמתה הפנימית ועשתה את מה שראוי. היא התפטרה מעבודה שהייתה כרוכה בעבודה בשבת ובהשתתפות באירועים לא כשרים.
כשהרב געצל וילנסקי, היהודי שלימד אותה יהדות, גילה שקטיה התפטרה מעבודתה בשל שמירת המצוות הוא התקשר אליה מיד. "קריינה" הוא אמר, "שמעתי שאיבדת את מקום עבודתך".
"זו הייתה הבחירה שלי, ר' געצ'ע, כי לא רציתי לעבוד בשבת".
"כמה היית מרוויחה בחודש?"
"200 רובל".
"אתן לך מאתיים רובל כל חודש".
"יש לך עבודה בשבילי?" היא אמרה בהתלהבות. "מה עליי לעשות?"
"כלום. את לא צריכה לעשות כלום".
"מה זאת אומרת לא צריכה לעשות כלום? אני לא יכולה לשבת בבית ולקבל מאתיים רובל בשביל כלום!"
"מה היית רוצה לעשות?" הוא שאל.
"רבי געצל, אתה יודע שהחלום שלי הוא ללמוד תורה".
"אז עשי זאת".
"אבל מכך לא אוכל להתפרנס".
"מדוע שלא תלמדי נשים אחרות תורה?"
עיניה של קטיה זרחו. "הייתי מאוד שמחה לעשות זאת".
"בואי לבית הכנסת. נשים זורמות כל הזמן עם שאלות. הן צריכות מישהי שתעזור להם. אשלם לך על עבודתך".
התורה היא חיים, וקטיה צללה לתוך המים החיים בהתלהבות. כמו נוודים צמאים במדבר הגיעו אליה הנשים כשהם מחפשים מעט יהדות שתרווה את נשמתם הצמאה.
הלנה, נערה יפהפיה בת שבע עשרה באה כדי לשאול האם כדאי לה להפוך לנזירה.
קטיה הביטה בה בעיניים מלאות אכפתיות. "מדוע את רוצה להיות נזירה?"
"כי אני מאמינה באלוקים".
"אני מבינה. גם אני מאמינה באלוקים. הבה נשוחח על כך. האם תרצי להגיע לשיעור שלי?"
סקרנותה של הלנה התעוררה.
והייתה גם לודמילה. אחר הצהריים היא באה בפאניקה. "משהו נורא עומד לקרות לבני, היא אמרה כשהיא בוכה ומנפנפת בידיה. "אני יהודיה, אבל האם מותר לי ללכת לכנסיה כדי להדליק נרות?"
"כיצד את יודעת שאת יהודיה?" שאלה אותה קטיה.
"אמא שלי היתה יהודיה".
"ומה יועילו הנרות לבן שלך?"
"הם יעוררו את חמלת האלוקים".
"יש לנו אלוקים רחמן. האם ידעת זאת? האם תרצי ללמוד עוד אודותיו?"
עיני לודמילה התרחבו. "בבקשה. הייתי רוצה ללמוד עוד על האלוקים".
באותו הקיץ קטיה כינסה קרוב ל-80 תלמידות. הם נפגשו בדירתה שם היא לימדה אותם אל"ף בי"ת. היא לימדה אותם את התנ"ך, הלכה, תפילות; קצת מכל דבר. היא היתה מלאה בסיפוק לראות את השינוי שחל בתלמידותיה. שוב לא הייתה יהדותם כרוכה בכאב ובבידוד, אלא מקור לגאווה על מסורת עתיקת יומין בה הם נטלו חלק. והם החלו לחשוב על ארץ מולדתם, ארץ ישראל.
בזו אחר זו הם עלו לארץ. קטיה חשה כמו מבקר רכבת המנופף לשלום לרכבות העוזבות את התחנה בעוד הוא נשאר. הק.ג.ב. היה נאמן להבטחתו – סירוב לכל החיים. יהיה עליה להישאר מעבר למסך הברזל. אך אמונתה של קטיה באלוקים מעולם לא התערערה. הייתה לה שליחות למלא. היה עליה לאסוף נשמות קפואות בסיביר הרוחני.
יום ראשון היה יום גדול עבורה. ביום זה דירתה הצנועה הייתה גדושה בהתרגשות. שולחנה הקטן היה הופך ל"שולחן ניתוחים" כשהאוויר היה גדוש ברטט ובשמחה של מצווה.
כשהם מסכנים את חייהם אך שמחים בליבם פנימה הם הגיעו – חמישה או שישה גברים מכל רחבי ברית המועצות. המנתח, החובש, המרדים – כל אלה התעלמו מסוכן הק.ג.ב. שעמד בחוץ. רבי געצל הגיע אף הוא כשהוא מפקח על ההליך ונוכחותו מאירה את החדר. קטיה הסתגרה במטבח כשהיא מכינה את הסעודה החגיגית שתגיע לאחר מכן, שפתותיה רוחשות תפילה שאלוקים יגן עליהם מפני הק.ג.ב. עשרות בריתות נערכו בביתה. סוכן הק.ג.ב. לא ביקר במהלך בריתות אלו ולו פעם אחת.
**
חייה היו גדושים כל כך עד שהיא כמעט ולא זיהתה את קולו המוכר של אלכסנדר ולדימירוביץ', כשהוא התקשר אליה בקיץ 1988.
"האם את יודעת מי אני?" הוא שאל.
קולו העביר אותה לעולם אחר. לרגע היא חשה ברצון עז לשאול אותו היכן נמצא אביה אך היא התגברה על עצמה. היא ידעה שהוא לעולם לא יגיד לה והיא לא תשאל ותתן לו את התענוג. היא שמרה על קול צונן ובטון עסקי אמרה "כיצד אני יכולה לסייע לך, אלכסנדר ולדימירוביץ'?"
"יש לך זכרון מצויין, קתרינה. אנו פותחים מחלקה ללימוד עברית בבית הספר של הק.ג.ב. האם את רוצה לעבוד עבורנו כמורה?"
"ואתה חושב שאומר 'כן' אחרי כל מה שעברתי בשנים האחרונות?"
"אנו חיים בעידן הפרסטרויקה. גורבצ'וב הוא הנשיא, והוא שינה את הסגנון של הק.ג.ב. האם כל זה לא ידוע לך?"
"אני מצטערת אך אני לא מאמינה שהכושי יכול להפוך את עורו".
"את רעה כמו תמיד".
והטלפון נותק.
***
עננים כבדים כיסו את השמש כשקטיה שבה הביתה וחלפה על פני פארקים ורחובות ריקים למחצה. שוב הגיע הסתיו. 11 שנים ארוכות מאז שקטיה הגישה בקשה לויזת הגירה. העלים החלו לשנות צבעים ונשרו אל הבוץ האפרורי. היתה זו עונה שתאמה היטב את הדיכאון והיאוש של תושבי מוסקבה.
מיד כשנכנסה לדירתה היא הבחינה בגלויה שהגיעה בדואר המעדכנת אותה שהיא נקראת למשרדי אוביר, מחלקה של הק.ג.ב. מה עכשיו? היא תמהה לעצמה. מה הם רוצים ממני הפעם? היא חשה שחוזקה נסדק. "אלוקים" היא בכתה, "עזור לי כפי שעזרת לי עד היום".
כשקטיה הגיעה לאוביר היא שילשלה את הגלויה ואת דרכונה החום דרך מחיצת הזכוכית העבה והתכוננה להמתנה ארוכה. אוביר היה מכונה ביורוקרטית שהתנהלה באיטיות – היה להם כל הזמן שבעולם. להפתעתה הפקיד הוביל אותה מידית לדלתות עץ ענקיות. "מנכ"ל אוביר" היה כתוב על השלט בחוץ. קטיה קפאה באימה.
בתוך המשרד הענק ישב מנכ"ל אוביר בכבודו ובעצמו כשהוא מביט בה ארוכות. "גברת אומנסקי, האם אני יכול לראות את הדרכון שלך ואת אישור העבודה?" קטיה הייתה מופתעת. "גברת? האם הוא קרא לה גברת? מה קורה כאן? ידיה רעדו מעט כשהיא הניחה את המסמכים על שולחנו.
"לא תצטרכי אותם יותר," הוא אמר. קטיה נשכה את שפתותיה והתגברה על הדחף לבכות. האם היא תלך לכלא או לסיביר? האם יחקרו אותה? יענו אותה?
יש לך שבועיים להתכונן" היא שמעה אותו אומר. "אנו ממליצים" הוא הדגיש את המילה ממליצים, "שתקבלי ויזה באמצעות השגרירות האמריקנית ותרכשי כרטיסי טיסה לארצות הברית בתוך שבועיים. את חייבת לצאת מכאן".
קטיה לא יכלה לזוז. היא היתה בהלם. המשרד, מנכ"ל אוביר, הכול היה נראה דמיון אחד גדול. ללא אמון היא ראתה כיצד המנהל מושיט לה דרכון אדום. "זהו הדרכון הבינלאומי שלך" הוא אמר.
היא לקחה את הדרכון ויצאה מן המשרד המומה. היא חשה חולמת. כל התקוות והחלומות שלה במשך 11 שנה עמדו להתגשם.
כנראה שלברית המועצות נמאס ממנה, מקטיה אומנסקי.
**
הערה מקטיה (קריינה): אבי, לב אומנסקי, שגילה כמה שדות גז טבעי ונפט בים הבלטי ובצפון רוסיה, לעולם לא נמצא ולא קיבלנו ממנו אות חיים מאז הפעם האחרונה בו ראיתי אותו, ב-1978. חקירה פלילית שנפתחה בקשר להיעלמותו נסגרה זמן קצר לאחר-מכן מחוסר הוכחות.
האם אתם זוכרים את יעקב, שסבל בשל העובדה שבנו יוסף נעלם? אני מכיר את התחושה הזו טוב מדי...

באומץ ובנחישות, פרק ראשון: פגישה בפארק

"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי".
(תהילים, פרק כג)
קטיה אומנסקי בת ה-24 הייתה לבדה בדירתה במוסקבה כאשר הטלפון צלצל.
"שלום קטיה" אמר הזר כשקולו נוטף מתיקות מעושה. "הייתי רוצה להיפגש עמך היום".
חושיה של קטיה נדרכו. "אני לא מדברת עם זרים" אמרה וניתקה את הטלפון.
חצי דקה לאחר-מכן שוב צלצל הטלפון. "אוקיי, קטיה" אמר המתקשר הלא מוכר. "הבה נפסיק לשחק במשחקים. אני נציג הק.ג.ב. ועליי לשוחח עמך".
קטיה שאפה אויר. "על מה ברצונך לשוחח?"
"על דא ועל הא".
"כמו...?"
"תקשיבי קטיה" הקול הפך להיות קשוח. "את לא יכולה להתבדח עם הארגון שלנו. כדאי שתשתפי פעולה".
קטיה הנהנה בראשה לשפופרת, כאילו יכל המתקשר האלמוני לראות אותה. רק שנה קודם לכן, באביב 1979, היא הגישה בקשה לקבל ויזה למטרת הגירה לישראל. כחלק מההליך היה עליה לשלוח מכתב התפטרות לקומוסמול, הארגון הקומוניסטי לצעירים. בתגובה הם כינסו אסיפה ציבורית כדי לבייש אותה – האזרחית הסובייטית הבוגדת. "מדוע את בוגדת בנו"? הם תבעו לדעת. "מדוע את רוצה לשרת את אויבינו, ישראל והציונים? את אזרחית סובייטית נאמנה, עלייך להישאר אזרחית סובייטית נאמנה".
קטיה חשה את כל העיניים ננעצות בה ומפלחות את בשרה כשלפתע התחלפה הבושה בחוסן פנימי שמעולם לא ידעה על קיומו. "אני רוצה לעזוב את הארץ הזו" היא אמרה בשיכנוע. "אני יהודיה. אני רוצה לגור במולדת שלי, בארץ אבותיי, בארץ ישראל".
"כיצד את יכולה לבגוד בארץ בה נולדת? הארץ שגידלה אותך ונתנה לך את הכול? את לא שייכת לישראל; את אזרחית סובייטית נאמנה. את אפילו לא יודעת עברית..."
"זו זכותי לבחור היכן אתגורר. שחררו אותי מחובותיי בקומוסמול, בבקשה... ואני כן יודעת עברית".
התגובה הגיעה כמה שבועות לאחר-מכן. קטיה נזרקה מהאוניברסיטה, אחיה פוטר מעבודתו. ללא עבודה או מקום לימודים היא הייתה עלולה להיאסר באשמת "פרזיטיות". היא נאלצה למצוא עבודה כמנקה וכשומרת לילה. אך היא לא התחרטה ולא רצתה לשוב לאחור. היא תצעד קדימה, באומץ ובנחישות. אלוקים נמצא איתה. אין לה מה לפחד.
"קתרינה" הקול התרכך מעט והפסיק את רצף מחשבותיה. "לטובתך כדי שתשתפי עמי פעולה". היא עיקמה את אפה. הם כולם אותו הדבר, סוכני הק.ג.ב. האלה, מתמרנים בין נדיבות לב לבין זריעת פחד. "מחר בשעה שבע" הוא אמר, "אהיה בפארק ליד תחנת הרכבת התחתית "דינמו". אני מצפה לראות אותך שם".
קטיה נשארה לעמוד כשמבטה תקוע בשום מקום. מה זה היה אמור להיות? היא תמהה לעצמה. התמונות מאסיפת הקומוסמול שבו לרצד מול עיניה. קומתה השברירית עומדת לבדה מול הדובים הענקיים של המפלגה הקומוניסטית שהתפארו בשבח מולדתם. הכעס שלהם לא הפתיע אותה, אבל מדוע היו עיניהם מלאות שנאה? האם היה זה בגלל שהיא הביעה את דעתה? היא עמדה שם, פנים בפנים עם הארגון ששמו הטיל אימה על כל – אך היא אמרה את האמת. עבורה היתה זו חוויה משחררת. אך עבורם... האם זו נקמתם שהופיעה לאחר זמן רב כל-כך?
לאחר אסיפת הקומוסמול היא הצטרפה לארגון המחתרת היהודית ופיתחה קשרים עם הרב געצל ולנסקי, שהיה חסיד של האדמו"ר החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דובער. הרב געצל, רב המחתרת לימד אותה על יהדותה. קטיה הבינה כי חירותה האישית תושג רק באמצעות שחרור הזהות הפנימית שלה וההתחברות לשורשים.
הערמות, איומים, הפחדות – אלו היו כלי הנשק של הק.ג.ב. אך לה היה ארסנל משלה: אמונה, ביטחון ונאמנות לבורא העולם.

כשקטיה נכנסה לפארק צץ משום מקום אדם בעל מראה שגרתי ששריריו בלטו מחליפתו המחוייטת. "שמי הוא אלכסנדר ולדימירוביץ'" הוא אמר והחווה בידו על ספסל סמוך. "תהיי מעוניינת לשמוע מה שיש לי לומר, קטיה אומנסקי" הוא אמר בחיוך מתרפס והחל לספר לקטיה את כל סיפור חייה.
קטיה הביטה בו. בתחילה נראה היה כי עיניו הכחולות חסרות כל הבעה, דבר ששיווה לו מראה של איכר רוסי. אך ככל שהוא המשיך לדבר היא הבחינה בשנינות האורבת מתחת לפני השטח, דבר שגרם לה לרעוד.
ולדימירוביץ' ישב ברגליים משולבות, משוחח בעדינות על ידידותיה, חוויותיה בבית הספר, סבתה שנפטרה בזרועותיה; הוא סיפר לה על כל מה שעבר עליה מן היום שבו נולדה. ראשה של קטיה החל לכאוב. הק.ג.ב. יודע הכול אודותיי, היא חשבה לעצמה. בטח יש להם משהו נגדה.
קטיה (קריינה) כיום
"קטיה" אמר לפתע ולדימירוביץ'. "האם את רוצה לדעת מה קרה לאביך"?
קטיה קפצה מהספסל. "האם אתה... האם אתה יודע היכן הוא נמצא? אבא שלי?"
"תירגעי, קטרינה" לעג ולדימירוביץ'. "התכוננתי לפגישה זו היטב. ויש דברים רבים שאני יודע".
קטיה התיישבה והניחה את אצבעותיה הרועדות מאחוריה, מקווה שהוא לא מבחין בהם. הרגיזה אותה העובדה שהיא נשמעה נואשת. אך הוא החזיק במידע שהיא רצתה מאוד לדעת.
ולדימירוביץ' נעמד. "אם את רוצה לדעת את התשובה" הוא אמר תוך שהוא מיישר את מקטורנו. "שמרי עמי על קשר".
לב אומנסקי, מדען באקדמיה למדע של ברית המועצות, יצא למשימה חשאית. קטיה ידעה שהוא יצא לסיור בכפר קטן באוקראינה כדאי לחפש אחר שדות אורניום. מספר ימים לאחר שהוא עזב היא קיבלה טלפון משותפו לעבודה.
"היכן אביך?"
"אבי? האם הוא לא נמצא יחד עמך?"
"אהממ... לא. האם הוא לא נמצא במוסקבה?"
"לא. בכלל לא. הוא אמור להיות יחד עמך!"
קטיה חשה אבודה. חיפושים נמרצים הובילו לשום מקום. אביה האהוב, אדם בריא בשיא חייו, נעלם ללא עקבות. מה קרה לו? האם הוא בחיים? השאלה עינתה אותה ואיש לא השיב לה על שאלותיה. כאב איום שכן דרך קבע בביטנה ומעולם לא עזב אותה.
כעת הכאב התחזק. אז "הם" יודעים מה קרה לו. והם משתמשים במידע הזה כדי להפיעל עליה לחץ. היא נעמדה מן הספסל, רגליה כבדות. בפיה היא חשה טעם מריר שמעולם לא הכירה. מחשבותיה רצו ללא הפוגה. האם אביה חי? היכן הוא נמצא? האם אי-פעם היא תדע את התשובה לשאלה? מה רוצים ממנה אנשי הק.ג.ב.? מה מתחבא מאחורי חיוכו התמים של ולדימירוביץ'?
למרות הפחד והכאב, קטיה המשיכה להיפגש עם נציג הק.ג.ב. לפעמים בבית קפה, לפעמים בלובי של בית מלון, ובימים אחרים בספסל בפארק. ולדימירוביץ' קבע את זמן הפגישות וקטיה נגררה אחריו, מקווה, תמיד מקווה שהוא סוף סוף יגלה לה היכן נמצא אביה. אך בעוד ולדימירוביץ' דיבר הוא לא אמר כלום – לא על אביה ולא על שום דבר אחר. אלכסנדר ולדימירוביץ', הבינה קטיה, הוא לוליין מקצועי.
היה זה בבית קפה כאשר ולדימירוביץ' אמר לפתע. "הבוס שלי רוצה להיפגש עמך, קטיה". הבוס שלו, הוא הסביר, היה אדם חשוב. קולונל וגנרל שהצטרף לק.ג.ב. בשנות העשרים. "הוא מבית הספר הישן" הוא הזהיר. "יהיה זה נבון מצידך למלא אחר הוראותיו".

קולונל-גנרל אנטולי איבנוביץ' קובליוב היה גבוה מאוד, ככל הנראה כשני מטרים. נראה כי חזותו הצבאית התפוגגה כליל לאחר שהות של שנים באוירה משרדית, אך תנוחתו אמרה כולה נתינת פקודות. "את קומראד אומנסקי, בת עשרים ושש" הוא אמר והחל לשוחח בהרחבה על חשיבות ברית המועצות.
תוך כדי שהוא מגיע למטרת השיחה הוא אמר בכנות מעושה. "את רוצה לעזוב את ברית המועצות. את רוצה לחיות כמו יהודיה. בסדר גמור."
הוא נשען לאחור והניח את ידיו מאחורי ראשו. על הקיר מאחוריו תלו תמונות של לנין וברז'נייב. קטיה המתינה בנימוס.
לפתע התיישב איבנוביץ' ונעץ בה מבט חודר. "מה את יודעת?" הוא צעק. "התעמולה הציונית לא מספרת לך באלו קשיים תתקלי בארץ כעולה חדשה".
"הקשיבי קומראד" הוא אמר שוב בקול רגוע. "אנו נציע לך חיים טובים בהרבה. נקבל אותך לבית הספר הגבוה ביותר של הק.ג.ב. תהיה זו הזדמנות מצויינת עבורך ללמוד עברית ואנגלית. כשתסיימי נשלח אותך ללימוד בבית הספר הדתי בבודפסט שם תוכלי ללמוד עוד על דתך. ואז תהיי מוכנה להישלח לארצות הברית ולחיות חיים טובים."
"בתמורה לכך, קומראד, יהיה עלייך לפעול כשתקבלי את הפקודות. יש לנו משימה עבורך. זוהי חובתך כאזרחית נאמנה".
קטיה נעצה מבט בתקרה. "סליחה", היא אמרה, "אני לא מעוניינת.".
מבט קר נשקף מפניו הזועמות של איבנוביץ'. "מה?" הוא התפרץ, "מה אמרת?"
"לא" אמרה קטיה וקמה מכסאה. "זה לא בשבילי."
"את אומרת 'לא' לקולונל-גנרל של הק.ג.ב.?"
קטיה נשמה עמוק. "זו זכותי להחליט כיצד לחיות את חיי" אמרה תוך כדי שהיא ניגשת אל הדלת.
פניו של אנטולי איבנוביץ' אדמו מזעם. "את תמותי"! הוא צעק כשהוא מכה באגרופו על השולחן. "לעולם לא תוכלי לעזוב את הארץ הזו! אני, כן אני בעצמי אוודא שתקבלי סירוב לכל חייך. לעולם לא תעזבי את ברית המועצות כל עוד אני חי".
קטיה משכה בכתפיה. "זה בסדר". היא פתחה את הדלת.
"אנו נכריח אותך לקבל את המשימה הזו. אנו נמרר את חייך. לא נרשה לך לעזוב".
קטיה הסתובבה לאחור. "קומראד קולונל גנרל" היא אמרה. "אתה עוד תזרוק אותי מהארץ שלך. יום טוב, אדוני".
מחוץ למשרד קטיה נשענה על הדלת ועצמה את עיניה. היא הבחינה שהיא מתנשמת בכבדות; ידיה הזיעו. מה היא עשתה? היא תמהה לעצמה. מה יקרה אתי כעת? כל סיב בגופה רעד. "אלוקים, אנא" היא לחשה. "רק אתה יכול לעזור לי..."
המשך יבוא...

"אמא, מה זה יהודיה"?

"... ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כה).

היא לא בלטה באמת בכל דרך שהיא, אבל היה הייתה יהודייה, וזה היה הדבר החשוב. ממבט קרוב יותר היו מתגלות עיניים ירוקות נאות ואינטליגנטיות ופנים מפיקים טוב-לב תחת שיער חום מבהיק הגולש לכתפיה. אבל היא הייתה יהודייה, וחבריה לכתה לא טרחו לבדוק את האינטליגנציה שלה או את טוב לבה. אם קטיה אומנסקי היא יהודייה, זכותם להקניט אותה, לביישה ולפגוע בה.

כל יום הביא עמו עינויים חדשים. קטיה ישבה לבדה ליד שולחן הכתיבה בכתה, מבודדת ומנודה. בחצר בהפסקה לא היה קץ לאכזריותם של מעניה. אך היא מעולם לא בכתה. היא לא בכתה כשהם רדפו אחריה או זרקו עליה אבנים או הכו אותה בילקוטיהם. כשהילדים הקניטו אותה וקראו לה בכינויים אכזריים, הכאב קרע את לבה, אך היא לא בכתה.

"אמא, מה זה יהודי?" שאלה קטיה יום אחד. מיד חשה ששאלה שאלה גדולה. עיניה של אמה נפקחו לרווחה, גופה התקשח.

"זה לא חשוב, קטיה", אמרה אמא בנימת קולה המשכנעת ביותר. קטיה הביטה בה, מבולבלת.

"אמא, אני י... – המלה הזאת?"

אמא רכנה וחפנה את סנטרה הרועד של הילדה הקטנה בכפותיה. "קטנה שלי, זה לא משנה", היא אמרה בהביטה לתוך עיניה. "הדבר החשוב ביותר הוא להיות אדם טוב".

קטיה הנידה בראשה ועיניה הגדולות והעגולות בהו נכחה. השאלה עדיין הייתה קיימת, אבל היא דחקה אותה לקרן זווית שבלבה, יחד עם שאלות אחרות, יחד עם דמעותיה.

כמה הייתה רוצה ששערה הכהה יהפוך כבמטה קסם לבלונדיני. אילו רק יכלו עיניה להיות כחולות ואפה קצר, אז לפחות... לפחות הייתה יכולה להעמיד פנים שאין היא – שאין לה... את הנכות הזו ששמה "יהודיה". לא היה לה אף מושג קלוש מה פירוש להיות יהודי חוץ מכך שזה מקור למבוכה – כמו כשיש לך מחלה איומה. היא שמעה בדיחות על יהודים, כמובן, אבל זה לא אמר לה הרבה, היא לא התחברה לגיבורי הבדיחות הללו – היא לא הרגישה יהודיה.

כשקטיה גדלה, גם חבריה לכיתה גדלו. היא למדה לחיות עם הכאב, וחבריה לכיתה למדו להסתיר את עוינותם. קטיה אומנסקי השתייכה אחרי הכל לשכבת האינטליגנציה הסובייטית, העלית של החברה, בעלת הידע וההבנה של התרבות, ההיסטוריה והמציאות. קטיה נהגה תכופות להצטרף לאינטלקטואלים שהתכנסו בבית הוריה ולהקשיב לדיוניהם על נושאים חשובים כמו העתיד, אמונתם ברוסיה הסובייטית, ספרים שיצאו לאור לאחרונה, חדשות העולם. היא ספגה הכל כמו ספוג, אך שמרה את שאלותיה לעצמה.

כשהלכה לאוניברסיטה התרחש הבלתי יאומן. גליה אלכסנדרובה – גליה הנאה והפופולארית – התיידדה עם קטיה. גבוהה ותמירה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. קטיה הרגישה כל כך טוב כשעמדה לידה. גליה לבשה תמיד בגדים אופנתיים ונעליים יקרות, ושכלה אף עלה על טעמה הטוב. כיוון שגם משפחתה של גליה השתייכה לאינטליגנציה הסובייטית, היה לשתיהן הרבה מן המשותף – הן קראו את אותם ספרים, צפו באותם סרטים והלכו לאותם קונצרטים של מוסיקה קלאסית.

לראשונה בחייה חשה קטיה בטוב. לעת עתה, היא יכלה להעמיד פנים שהיא שייכת. היא יכלה להרשות לעצמה לשכוח לזמן-מה את השאלה "מי אני". חוץ מהצצה בראי פעם בכמה זמן, שהראתה לה יפה כי היא נראית כה שונה מגליה, היא חשה שהיא כמו כולם.

ערב אחד חיפשה קטיה ספר בחדר האורחים, ושמעה את הוריה מדברים עם סבתא במטבח. הם שוחחו בטונים נמוכים וקטיה חשה דחיפות בקולם.

"נגיש בקשה לשנות את הדרכון שלה".

"הרשויות לעולם לא יסכימו לכך".

"זה שווה ניסיון – זה יעשה את חייה הרבה יותר פשוטים".

"תשכחי מזה. את לא יכולה לשנות את השורה החמישית. זה לא יעבוד..."

"סאשה ייקח שוחד".

השורה החמישית.... סאשה ייקח שוחד.... קטיה נותרה נטועה במקומה. השורה החמישית הייתה מקור חשש ממשי לכל יהודי ברוסיה. הייתה זו השורה שבה כתוב "יבריי" – יהודי – בשורת הלאום. מסתבר שסבתא החליטה שצריך לשנות את הלאום הרשום בדרכונה של קטיה ל"רוסיה".

קטיה פנתה מן הספריה והלכה לחדרה. היא הייתה זקוקה לחשוב על זה. האם השינוי בדרכונה באמת יהפוך אותה לרוסיה? ומדוע סבתא רוצה בכך? סבתא מדברת יידיש! והיא מדברת רוסית במבטא יידי כבד. מבחינת קטיה, סבתא היא הכי יהודיה שאפשר. היא צמה ביום כיפור ואוכלת את הקרקרים המיוחדים האלה – היא קוראת להם מצות – בפסח. מדוע דווקא סבתא תרצה לשנות את הלאום שלה?

לסבתא פסיה הייתה ילדות קשה מאוד. אביה, אברהם מילשטיין, היה בנו של רב משטעטל קטן בפולין. כאשר הפולנים התמרדו נגד הצאר ב-1860 והיהודים נתפסו באש הצולבת שבין שתי הארצות הלוחמות – שתיהן משוכנעות באותה מידה שהיהודים תומכים באויב – הוגלו בני משפחת מילשטיין לסיביר. פסיה גדלה כענייה מרודה במחוז אכינסק בערבות סיביר הקפואות. אף שהיו חלושים מרעב, דבקו בדתם ובאמונתם.

פסיה הלכה לעבוד בבית דפוס כדי לעזור לפרנס את המשפחה. היא הייתה בת שש-עשרה ותנועת הנאורות הלכה והתחזקה. פסיה אהבה ספרים, במיוחד את אותם ספרים המתארים את החיים הקומוניסטיים הטובים במונחים זוהרים. ברגעים שקטים היא דמיינה לעצמה את האוטופיה של הקומוניזם וכיצד היא תשים קץ לכל צרותיהם. רעיון המהפכה קנה לו שביתה במחשבתה. היא הפנתה גבה למשפחתה ולמורשתה וברחה מן הבית כדי להצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית.

בחורף 1934 אירע שפסיה הייתה במקום הלא-נכון ובזמן הלא-נכון. היא נטלה חלק בכנס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית, אירוע שהיו לו תוצאות קטלניות. במהלך הכנס, בהצבעה חשאית, למעלה ממאה נציגים מחקו את שמו של סטאלין – מרד חשאי נגד הדיקטאטור הסובייטי. סטאלין לא יכול לקבל את הפגיעה הזו בגאוותו, ותוך שלוש שנים נעצרו רוב הנציגים שהשתתפו ב"כנס הנאשמים", כפי שכונה לאחר מכן, ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג.

פסיה קיבלה על כך מידע בחשאי ונמלטה מן הבית כשהיא אוחזת בידה של בתה בת השש. הן נסעו מסטלינגרד למוסקבה בדרכים ארוכות ונפתלות, כך שהמסע ארך ימים מספר. לפסיה לא היה דבר מלבד צרור קטן והבגדים שלעורה. בתה עדיין לבשה בגדים קצרים וסנדלי קיץ. אלה היו הבגדים שהיא לבשה באותו יום, כשפסיה רצה אליה לארגז החול ואמרה לה, "בואי נלך".

במשך שלוש שנים חיו האם והבת בסתר, כשהן נשארות שבוע או שבועיים בעיר אחת בטרם ימהרו לעיר אחרת. החיים בדרך זו מנעו בעדה לעבוד. בלי עבודה, חייה היו מסובכים במיוחד, שכן לא היה לה כרטיס למזון והיא הסתכנה במעצר, שכן ברוסיה היה זה לא חוקי להיות מובטל. אך למרות כל סבלה, פסיה נתפסה בסוף ונשלחה לסיביר.

כיוון ששרדה כל זאת, קטיה הבינה מדוע סבתא רוצה לשנות את זהות נכדתה בדרכון שלה – היא רצה להגן עליה מן הקשיים שמהם סבלה היא עצמה. עם זאת, קטיה חשה כמיהה מסוימת, מעין קריאה רוחנית. היא חיפשה את אלוקים. לכן, כאשר הציעה גליה ללכת אתה לבקר במנזר, הרעיון מצא חן בעיני קטיה. אם היא לא יהודייה, וכך הרי נדמה שסבתא אומרת לה, היא תנסה את הדת הרוסית.

האוויר היה צלול ובהיר באותו יום סתווי שבו נסעו שתי הידידות לזגורסק, עיר מלאה כנסיות, בתי מנזר וסמינרים לתיאולוגיה. השמש נתנה בוהק נאה בשערה של קטיה שהגיע עד למותניה. הייתה לבושה בשמלה הלבנה שלה, זו שתפרה בעצמה בעזרת אמה, ולרגליה נעלה את מגפי הברך שלה בעלות העקבים הגבוהים. היא חשה מוכנה להרפתקה. גליה בחרה לכבוד האירוע חצאית מעור שחור ומגפי עור שחורים. קטיה נמלאה גאווה לצעוד כך לצד גליה. אך כשהתקרבו למחוז חפצן, קטיה, שמעולם לא הייתה בתוך כנסיה, נעשתה מתוחה. "מה אצטרך לעשות שם?" היא שאלה את חברתה.

"אל תדאגי כל כך", צחקה חברתה. "בואי אחריי ועשי כמו שאני עושה".

קטיה לא הסירה מבטה מגליה והקפידה לחזור על כל תנועה ומחווה שעשתה. ואז גליה צעדה קדימה אל הכומר. "כומר, אנא ברכני", היא אמרה. היא השפילה את עיניה והרכינה את ראשה. קטיה ראתה כיצד הכומר מניח את ידיו על מצחה של גליה ומברך אותה. כעת הגיע תורה של קטיה. אבל פתאום היא הוצפה בתחושת גועל מוזרה. היא לא ידעה מדוע. ללא מלים, היא ניגשה אל הכומר, השפילה את מבטה, אך לא הרכינה את ראשה. היא לא הייתה מסוגלת... היא חשה חולשה.

הכומר הרים את עיניו והביט בה במבט זועם. "מה את עושה כאן?" הוא צעק בכעס והסיט את כובעו אחורנית ממצחו. "עופי מכאן, ממזרה יהודייה", הוא צעק. "שלא אראה אותך כאן יותר!".

קטיה נחרדה לשמע הנימה הגסה שבה דיבר אליה הכומר. היא לא ידעה כיצד להגיב, אם לצחוק או לבכות. פתאום שבו אליה כל השאלות שהיו לה כילדה קטנה ומקצת מן המענה להם החל להתחוור לה.

"תודה לא-ל", היא לחשה. "הבחור הזה הראה לי מי אני".

עכשיו ידעה קטיה שהיא יהודייה, והיא נתמלאה כמיהה לדעת מה משמעות הדבר. הרי מוכרח להיות שביהדות יש יותר מן השנאה והכאב שאותם הכירה. השאלות תבעו תשובה. מה זה יהודי? מה פירוש הדבר?

העזרה הגיעה מהר, ובדרך מעניינת. קבוצת תלמידי אוניברסיטה יהודיים ביקשו ממנה לכתוב תסריט על תנועת המחתרת היהודית הרוסית. קטיה שמחה על ההזדמנות הזאת. היא תיתן לה אפשרות ללמוד ולהבין יותר על שורשיה, וזאת בדרך עקיפה.

מחקריה הובילו אותה לבית הכנסת מרינה רושצ'ה במוסקבה. היא נכנסה לבית הכנסת בצעד קל ובטוח.

"היי", היא אמרה לגבר בעל זקן חום. "אני כותבת כתבה על המחתרת היהודית ––"

"עכשיו זה זמן הדלקת נרות", אמר האיש בקול שקט. "את יודעת איך להדליק נרות ולברך עליהם?"

עיניה של קטיה נפקחו לרווחה. הדלקת נרות? היא הנידה בראשה לאות לאו. "לא, אוכל לעשות זאת".

"טוב", הוא אמר. קולו שפע טוב-לב. "חזרי אחריי".

קטיה הדליקה את הנרות ופתאום מלאו עיניה דמעות ושטפו במורד פניה. היא לא יכלה להבין מהיכן מגיעות הדמעות. עד עכשיו היא החשיבה את עצמה לנערה חזקה באמת. מדוע היא מתייפחת ככה? מה קורה לה?

מבעד לערפל של דמעות היא ראתה את האיש עם הזקן מניח בידיה סידור תפילות מתורגם.

קטיה חשה יראה. אלה הם הפנים היפים ביותר שראיתי מימיי. גל דמעות חדש שטף את פניה, אך היא לא יכלה להבין את הסיבה לדמעות.

השתלטי על עצמך, היא ציוותה על עצמה בעודה פותחת, כאילו הייתה מוכת סנוורים, את ספר התפילה שלה. אבל אז החלו מחשבות ליצור רשתות כקורי עכביש בתוך מוחה, וזאת במהירות בלתי מוכרת לה. מה קרה לי? אני, קטיה אומנסקי, נערה מודרנית ממוסקבה, שקיבלה חינוך אוניברסלי, בוכה? אני? אני מחזיקה סידור תפילות ועומדת ליד הקיר? מה אני עושה כאן? זה טירוף.

אבל חלק אחר שבה עודד אותה: זה בדיוק מה שאת רוצה לעשות.

פתאום פסקו התפילות. מישהו ניגש אליה והזמין אותה לביתו. ורגליה, כאילו היו להם חיים משל עצמן, הלכו אחרי המארח שלה. הן צעדו בנפתולי רחובות חשוכים ומפחידים, ובמהרה הגיעו ליעדן. אישה צעירה, שערה מכוסה מטפחת, פתחה את הדלת. "שבת שלום, ברוכה הבאה. היכנסי. שמי גניה", היא אמרה בחיוך.

קטיה חשה זרם של אהבה גואה בלבה ומרחיב את נשמתה. זו האישה הטובה ביותר בעולם, היא חשבה.

גניה הוליכה אותה לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליה נרות, יין וחלות. קטיה ישבה כל הארוחה אך לא יכלה להבין מדוע לבה רוטט, מדוע הדמעות ממש מתחת לפני השטח. כאשר גניה קמה לנקות את השולחן, קטיה נעמדה ופנתה ללכת. "טוב, ידידיי", היא אמרה. "תודה על הכל. אני צריכה ללכת".

"לאן?"

"הביתה. אזמין מונית. אני יכולה להשתמש בטלפון שלך?"

"לא, לא", אמרה גניה. "הישארי. אנחנו לא נוסעים בשבת".

"מה זאת אומרת אתם לא נוסעים בשבת? תני לי להזמין מונית".

גניה הסבירה שיש שלושים ותשע "מלאכות", כלומר, פעילויות שאסורות בשבת. קטיה הביטה בה. כן, אני יהודיה, היא חשבה. אעשה כפי שמלמדים אותי. בלא מלים היא שבה לכיסאה.

פתאום, עמוק בתוכה, התעורר רגש חדש וחדר את כל ישותה. רגש של הכרת תודה לחבריה לכיתה, לשלטונות רוסיה, לכומר מזגורסק. תודה, תודה, היא רצתה לזעוק. תודה שלא נתתם לי להיות חלק מכם, תודה. גם אני חלק ממשהו, גם אני שייכת – לבני עמי, לעם שלי.

תפילין על גבול עיראק וסוריה

לקראת סוף שירותי באפגניסטן למדתי איך להניח תפילין בהפסקה בין סיורים עם היחידה שלי מכפר אחד למשנהו. שם הייתי עם עוד חמישים קציני מארינס המגנים זה על גבו של זה. חשנו כמעט כל יכולים. אבל כאשר שלחו אותי לעיראק, כקצין יהודי בודד בין מאות חיילים עיראקים באזור נידח על הגבול הסורי, היה עליי לחיות עם הצורך לשמור את הזהות הדתית שלי לעצמי.

אני זוכר את הבדידות שהייתי חש בעומדי על הרמה החולית המפרידה בין עיראק לסוריה, משקיף על פני המדבר וחולם על להיות בישראל, הרחוקה רק כמה מאות קילומטרים משם. הייתי צוחק לעצמי, כיצד יכולתי לנסוע לשם ובחזרה ביום אחד ואיש לא היה יודע מכך. כה קרוב, אך עולם אחר לגמרי. היה זה מעין עינוי מתמשך. אולי משה חש רגש דומה לכך כאשר לא קיבל רשות להיכנס לארץ כנען. אני מקווה שלא.

כמאמן הנטוע בקרב 1,500 חיילים עיראקים, היה עליי להסתיר את זהותי 24 שעות ביממה. בעיני העיראקים שאותם אימנתי הייתי סתם עוד אמריקני נוצרי כחול עיניים. חבריי לצוות (כל התשעה) הבינו את מצבי וידעו שיש לשמור בסוד על עובדת היותי יהודי. היה אסור אפילו שיהיה רשום "יהודי" על הדיסקית שלי. היו לנו שני מתורגמנים עיראקים שחיו עמנו, ואחרי כמה חודשים נבנה אמון בינינו ונודע להם דבר היותי יהודי, אבל עדיין חשתי תמיד שעליי לנקוט משנה זהירות. תמיד חששתי שאיכשהו תיוודע יהדותי ברבים וכי אחד הקצינים העיראקים יחייך אליי רגע אחד וישים פרס כספי על ראשי על ראשי עשר דקות מאוחר יותר.

רגע הנחמה היחיד שלי היה ללכת לצריף הצוות שלנו במתחם, להיכנס מאחורי שק השינה הפתוח התלוי מהתקרה, להניח תפילין וטלית (שקיבלתי ממכון אלף), ולומר קריאת שמע ותפילת שחרית. אנשי הצוות חשבו שזה טכס מוזר, אך גילו הבנה וכבוד ופעם בכמה זמן אפילו קצת סקרנות. נאמר לי שהחיילים היהודיים במארינס מהווים מחצית האחוז מחיל הנחתים האמריקני. נכון, מעטים אך גאים מאוד.

כמי שגדל כיהודי חילוני בהוליווד, קליפורניה, מעולם לא חשבתי בכלל להניח תפילין. בביקור שערכתי בישראל עם קבוצת נוער, קבוצת חסידי חב"ד בירושלים הציעה לעזור לי להניח תפילין ולומר תפילה. כיוון שהייתי בן-עשרה מרדן, ראיתי בכך חידוש מטופש במקצת. אך כשהייתי בעיראק במקום שבו מטעני נפץ מאולתרים, מטעני צד, צלפים וקרבות ירייה היו אירוע יומיומי, וידעתי שכל יום עלול להיות יומי האחרון, הערכתי את התפילין שלי והייתי גאה בו.

הוא היה המגן הלא-נראה שלי. נהגתי להניח אותו פיזית בשעת התפילה, אך אפילו אחרי שהסרתי אותו, הרגשתי שנוכחותו של אלוקים תישאר עמי ותסייע לי לעבור יום אחד נוסף. או שלפחות היא תיתן לי את האומץ להתמודד עם מותי אם יגיע תורי. תמיד האמנתי באלוקים, אך השהות בסביבה קרבית לחוצה סייע לי להתחבר לאהבתי לאלוקים יותר מאי פעם.

מאז שיבתי מעיראק חזרתי לחיים כמעט רגילים, וכיוון שחשתי פחות פגיע, הנחתי את התפילין שלי בצד. אולם, לאחר שכתבתי את המאמר הזה, אני נוכח לראות שבין שאני שוהה בזירת הקרב, מוקף אויבים פוטנציאליים שעשויים לשנוא יהודים (ובפרט יהודי שהוא גם קצין במארינס), ובין שאני שוהה בביתי בקרב ההמולה, התוהו-ובוהו והפיתויים של החיים באמריקה, הרי הנחת "מגן האלוקים" שלי על גופי ועל תודעתי כדי לסייע לי להישאר מחובר לעוצמתו ולאהבתו, חשובה לי כעת לא פחות משהייתה במדבר העיראקי. בעיראק חשתי אולי יותר בסכנה, אך עם התפילין, הטלית והתפילה שלי אני מרגיש יותר שלם, כאילו אני נושא את רוחו של אלוקים קרוב אליי.

אולי זו הסיבה שלאחרונה, כאן בארצות הברית, התחלתי להניח אותם שוב.

גל של אור: ביקור מכאיב ומרגש אצל חייל פצוע

גל של אור. גל של אור נכנס. ואז, בהתפוצצות של אור מכאיב, גל חושך נורא ואיום.

אנו בדיוק יוצאים מפגישה בבית החולים הדסה בירושלים, וידידתי אומרת, "אני רוצה שתכירי מישהו". בקומת המחלקה הכירורגית אנו נכנסות לחדר קטן שם שוכב גל אור.

הוא מברך אותי ואנו משוחחים. אני רוצה לשמוע עליו. אחרי שגמר תיכון, הוא עבר קורס מכ"ים וקורס קצינים ועשה תארים מתקדמים בהיסטוריה של המזרח התיכון ובהיסטוריה צבאית. ולאחר מכן הפך למפקד פלוגה בחטיבת גולני.

"נתנו לו אתגר – פלוגה לא מאורגנת, לא מאומנת דיה, והצבא היה מוכן לפרק אותם. "תנו לי אותם", אמר גל. הוא לימד אותם ואהב אותם. "החיילים שלי", הוא נהג לומר, תמיד התייחס אליהם כאילו היו שייכים לו.

בקושי עשרה חודשים מתחילת האימונים שלהם, הם צעדו לתוך עזה. חזקים, הוא אומר, בטוחים בעצמנו, ראשינו נוגעים בשמים... ובכמה השעות הראשונות, שלושה מהם נפצעו במארב, וביניהם אחד מחבריו הטובים ביותר. "הייתה לי הרגשה רעה", הוא אומר לי. "ראיתי בעיניים שלהם את ההבנה הפתאומית: זה אמיתי. אלה ירכיים מרוטשות, גפיים קרועות.. זאת מלחמה. והם ילדים... ראיתי אותם מבועתים מאימה". עיניו המביטות בשלי פקוחות לרווחה. "הייתה לי הרגשה רעה".

הוא שקט ואין לי מלים. הוא שוכב על הכרית ועוצם את עיניו... מעל גבה אחת יש פצע עמוק ההולך ומחלים. השרירים בצדו השמאלי רפים לחלוטין מן האגן כלפי מטה, רגלו הימנית נושאת צלקת בעקבות ניתוח לכל אורכה – מן הירך ועד הקרסול. הזרוע חבושה מן הכתף ועד לאצבעות. זרועו הימנית נתונה בגבס ורק אצבעותיו נראות – אגודל, אצבע, רווח, אמה וזרת. הצוות הרפואי היה כאן קודם, בקרוב הם יסירו את שארית הגדם הקטן שנשאר מן האמה שלו, ולאחר מכן יסירו את אצבעו הקדמית (הסמוכה לאגודל) ויעבירו אותה כך שתהפוך לאצבעו האמצעית, האמה. אצבע בעלת שני תפקידים. אצבע ההופכת לאמה. עיניי מרותקות לרווח הקטן הזה.

"היי", הוא אומר בשקט ומחייך אליי ואז ממשיך לדבר. הם נעו, פלוגה אחת לכיסוי, אחרת בזחל"ם די-תשע (הוא עובר למונחים טכניים, כאילו אני מסוגלת לזהות סוגים שונים של רכבים צבאיים). הם מוצאים תעלות והורסים אותן, קשובים לגלות מארבים, ואז בשעת בין הדמדומים תופסים לבסוף מחסה בבית בן שלוש קומות. הם קובעים כי הבית ריק, שתי חוליות בקומה השלישית, אחת בקומה הראשונה, שומרים בודדים בכניסות וליד החלונות.

הם עושים תוכניות לקראת היום הבא, ולבסוף הם מתארגנים לשינה בקומה השלישית. גל שוכב ליד יוסי השוכב ליד ניתאי... שלושתם נשארים צמודים זה לזה. ממש לפני שהוא מניח את ראשו על זרועו, גל אומר, כשכתפו דוחפת קלות את כתפו של יוסי, להישאר קרוב, ביחד... והוא נרגע.. עומד להניח לשמורות עיניו להיעצם.

הפיצוץ הראשון העיף את יוסי עליו. עשר שניות לאחר מכן, הפיצוץ השני העיף את יוסי לצד השני של החדר. מהומה מוחלטת, רעש, אבק, כל כך הרבה דם, צעקות... גפיים שמוטות, גפיים בלי גוף... גל מביט מטה כדי לאמוד את הנזק לגופו שלו, וכיוון שלא יכול לעמוד, הוא זוחל על גבו לפינה... הוא יודע שהוא נפגע קשה. זרועות תופסות אותו... בודקות אותו... מישהו יושב עליו כדי לעצור את זרם הדם המבהיל, והוא מורם ונישא לטנק למטה, מונח על גגו... יחד עם פצועים אחרים, הוא מוסע לגדר ונלקח במסוק לבית החולים הדסה.

כשהוא פוקח את עיניו לאחר הניתוח, אינו יכול לדבר בשל הצינורות שבגרונו, ובתנועות שפתיים הוא אומר לאשתו את המלים, "החיילים שלי?"

אבל מי שסביבו לא מצליחים להבין מה הוא שואל... מספרים לו על עצמו, אבל הוא זקוק נואשות לדעת מה קרה לחייליו. לחיילים שלו... יוסי וניתאי נהרגו... עוד חמישה-עשר מבחוריו פצועים, חלק קל, חלק קשה, במצב קריטי... הוא סופג את המידע. "ילדים", הוא אומר לי, "הם ילדים". אני שותקת, אין מלים בפי, ואף הוא דומם, אך רק לרגע. "עשרים וארבעה חיילים נפצעו", הוא מספר לי. "שמונה עשר מהם היו חיילים שלי. ילדים."

הוא לא יודע... זה עתה יצא מן הניתוח, כ-12 שעות אחרי הפיצוצים... הוא עדיין לא יודע שהאסון זה לא היה תוצאה של אש האויב. זו טרגדיה כפולה... אחיהם שלהם, באחד הרגעים האיומים ביותר של המלחמה, ירו בטעות על הבית שבו הם התיישבו, בחשבם שזהו בית של טרוריסטים. לוקח עוד יום עד שהם מספרים לו על כך. הוא בקושי מסוגל להכיל את המציאות של האבדות שלו. גל יודע שהוא מוכרח להגיע לנער שנתנו לו את הפקודה לירות ושאכן ירה. אנו מדברים על מה הוא יגיד לחייל הזה. הוא יודע שהוא יכול להציל את עתידו של הנער הצעיר הזה, הוא מוכרח לתת לו אישור וחיזוק שהוא חייל טוב.

הזזתי את כיסאי סמוך יותר למיטתו של גל, הוא מזכיר לי שהשמיעה שלו לא לגמרי חזרה אחרי הפיצוץ ולכן אני מתקרבת. הוא מדבר קצת במקוטע, אנגלית היא שפתו השנייה, לפעמים מחפש מלה או ביטוי... אך מבטו איתן, הוא מביט ישירות בעיניי כל זמן שהוא מדבר.

ליאור היא אשתו הצעירה והמקסימה, הם נישאו לפני חודשים אחדים בלבד. היא נכנסת לחדר כדי לבדוק מה שלומו, ושבה ללימודיה, מתכוננת למבחן. ליאור – "לי אור".... גל וליאור אור... אני מביטה בשניהם.... אור, באמת אור.

שני רופאים נכנסים לחדר ומתרחשת שיחה אינטנסיבית. הם מדברים עמו על הפחתת מינון התרופות לשיכוך כאבים. אני זזה הצידה כדי לתת להם פרטיות וכמעט נתקלת במרדכי ויוסף. יוסף נראה כאילו לא מזמן היה בר-מצווה – פני ילד חלקים. כיוון שחשבתי שהוא ידיד צעיר או קרוב משפחה הבא לבקר, שאלתי אותו מה הקשר שלו לגל. "הוא המפקד שלי", אומר יוסף. בהצביעו על מרדכי, הוא מוסיף, "אנחנו היינו בבית הסמוך, מאחור. שמענו את הפיצוץ ורצנו אליהם".

והוא מתאר את הסצנה – ההליכה מחייל פצוע אחד לשני בניסיון להעריך מה צרכיו של כל אחד מהם, להתחיל לתת עזרה ראשונה להצלת חייהם, ולהכין כל חייל פצוע להעברה לטנק, לגדר, למסוק, לבית-החולים המיועד. גל, שהיה פצוע קשה, שואל מי נפגע, ויוסף לא רוצה לספר לו על יוסי ועל ניתאי. זה לא טוב, הוא אומר, אבל נשאר מרוכז במשימתו לטפל בפצועים.

אנו מדברים על הרגעים הראשונים הללו, ועל הלילות והימים והלילות שאחר כך... והלילות... והלילות. יוסף מתאר את הפגישות שיש להם עם חיילים ותיקים, את התחקיר ואת הדיונים הקבוצתיים. "אבל אנחנו לא זקוקים לפסיכולוגים", הוא אומר לי. "אנחנו חיילים. מאומנים. אנחנו בסדר".

את שני הימים האחרונים ביליתי בכנס אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, ואני חוששת מן החלומות שיחלמו הצעירים הללו. אני דואגת לנשמותיהם ולבותיהם הפצועים, ותוהה אם הם יפנו לקבלת הייעוץ המקצועי שמגיע להם לקבל. אבל אני לא אומרת כלום, הוא כל כך צעיר, והוא אומר שוב, "אנחנו חיילים. אני בסדר".

הם מסתכלים לעבר הדלת, דרעי עומד שם, זרועו הימנית נתונה בגבס. עוד אחד מחייליו של גל, אחד מאלה ממי שנפצעו פציעה פחות חמורה. הוא מחייך ואומר, "אנחנו בני המזל, רק שלושה ימים במלחמה". ממש בני מזל – זרועו הימנית של דרעי נקטעה בפיצוץ, ניתוח שארך שעות ארוכות – ניתוח ראשון מבין רבים שעוד יגיעו. הם מקווים שהזרוע שנתפרה חזרה תצליח להיקלט ולהתרפא. אבל הוא מחייך. הגיע הנה כדי להביא למפקדו חדשות על כמה מן האחרים. אני נרגשת מאוד כשאני שומעת אותם אומרים "המפקד שלי"... האהבה, יראת הכבוד.

"היי", הצוות הרפואי שלו יצא, וגל מסמן לי להגיע חזרה לכיסאי בצד מיטתו. כמה שאתקרב, אין די בכך...

"יהיה לי קשה ללכת לקבר שלהם", הוא אומר. יעברו עוד חודשים רבים בטרם ישוחרר מבית החולים אך הוא צופה כבר עכשיו כמה יהיה לו קשה.

מה שלא צפה היא ביקור הוריו של ניתאי ביום המחרת.

ביום המחרת, ברגע שירדתי מן המעלית, פגשתי את עליזה, אמו של גל. דלתו סגורה... היה לו זה עתה ביקור "קשה", היא אומרת לי. אנו יושבות קצת ביחד, שתי אמהות. היא אומרת, "אחת עשרה ביום שני". אני מכירה את הנימה הזאת, את המקום הזה על השעון ואת הפינה הזו בלוח השנה, שאף פעם לא יהיו סתם זמן או סתם יום. באחת עשרה ביום שני צלצל הפעמון ובפתח ביתה עמד חייל. גל חי, הוא אומר לה. אבל עומד חייל בפתח ביתה, והיא יודעת שהיא צריכה להתפלל. עשר שעות בחדר הניתוח, והיא לא רואה את בנה עד יום המחרת.

ויום אחר יום, גופו הולך ומחלים. אבל היום, היא אומרת, היום היה קשה. היה לו ביקור קשה. היא פותחת את דלתו כדי חרך צר, ליאור רואה אותי ומסמן לי להיכנס.

זוהי הפעם הראשונה שאני רואה אותו שפוף... הפעם הראשונה שעיניו לא מביטות ישר. כמה כאב מסוגל בחור צעיר אחד לשאת? הייתי רוצה שהצוות הרפואי ישוב וייתן איזו תרופה לנשמתו של הבחור הזה. "הוריו של ניתאי היו כאן היום", הוא מדבר בקול יותר מקוטע מקודם לכן, ומוסיף, "התקשרתי להורים של יוסי. אמו רצתה לדעת מה הוא עבר ברגעיו האחרונים, מה היו המלים האחרונות שאמר". הוא תוהה איך היא מתארת לעצמה את התמונה האיומה הזאת. היא זקוקה להשלמת המעגל, הוא מסביר לי... ודומה שהוא עומד לבכות.

כמעט בלתי אפשרי לקום וללכת, אך אני יודעת שאם לא אצא לדרכי, אחמיץ את הטיסה שלי.

כשאני יוצאת מחדרו, נדלקים מאחורי אורות זוהרים.... גלים של אור.

מבית העלמין לערב חגיגי (ושמח)

עשרים וארבע שעות של טרגדיה הפכו לשמחה. סיפור אמיתי לחודש אדר, תקופה שבה אף בהיסטוריה שלנו הפך העצב לשמחה גדולה.

במוצאי שבת קיבלה בתי שיחת טלפון. "את מוכנה בבקשה להגיע לעשות לנו בייביסיטר כדי שנוכל ללכת להיות עם חני? לוי לא התעורר הבוקר".

ככך שמעתי לראשונה על מותו הטראגי והפתאומי של לוי יצחק וולוביק בן התשע, בנם של שלוחי חב"ד-ליובאוויטש ב"פייב טאונס" בלונג איילנד.

אמו של לוי, חני, הייתה השדכנית של בני הבכור. סבו וסבתו, הרב משה ורבקה קוטלרסקי, היו קרש הצלה ממש למשפחתי, מאז שבעלי הלך לעולמו לפני כמעט חמש שנים.

אחרי שהורדתי את בתי בשכונת קראון הייטס בברוקלין, ניו-יורק, מיהרתי לבית משפחת וולוביק.

הבית המה מרוב בני משפחה וחברי קהילה מוכי תדהמה. כמה מהם חיו במין דמדומים מאז הבוקר, שאז מצאה חני את בנה, הנראה עדיין כמלאך, שוכב במיטתו, כשהלכה להעירו כדי ללכת לבית הכנסת.

"דברים כאלה פשוט לא קורים, נכון?" היא שאלה בשקט כשהישרתי אליה את מבטי בכניסתי לחדר האוכל. שלוות רוחה הייתה כה מרגיעה. היא הייתה זו שניחמה כל אדם מזועזע שהגיע אליה. "אנו פשוט לא מבינים, ושאלות לא עוזרות כאן", היא שבה ואמרה.

"האירוע צריך להתקיים", אמרה, בהתייחסה למפגש הקהילתי השנתי שתוכנן להתקיים ביום ראשון למחרת. במהלך האירוע יכבדו ארבע משפחות חשובות שתרמו לקהילה. מעל חמש-מאות איש הזמינו מקומות. כל פרט תוכנן בקפידה על ידי שלוחה מיוחדת זו והצוות שלה. היא הייתה חיילת בצבא הרבי והיא הייתה מאומנת היטב.

מנחמים מודאגים שקלו את הצדדים בעד ונגד קיום האירוע. אבל בעבור חני ובעלה, הרב זלמן וולוביק, לא הייתה כל שאלה. האירוע צריך להתקיים. זה מה שהרבי היה רוצה.

אמה של חני שוחחה עם כמה מחנכים. "עלינו לספר לילדינו את אמת התורה, כמו שחינכו אותנו. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. האין זו מטרתנו לגדל ילדים חזקים?"

אני עדיין חשה יראת כבוד כשאני רואה את התורה בפעולה, כשאני רואה את המוסר היהודי עובד. אני זוכרת כיצד בחיי החילוניים הקודמים, חשבתי שאמת המידה לאכפתיות ולאהבה היא עומק הצער והיגון שמביע האדם.

בעודי מוסיפה להיות עדה לטרגדיה הלא מציאותית הזו ולהיות חלק ממנה, אחיו של לוי הגדול ממנו, מענדל בן ה-14, הגיע הביתה מדיטרויט שבמישיגן, שם הוא לומד בישיבת חב"ד המקומית. רק כשהגיע לביתו סיפרו לו הוריו האוהבים והמודאגים את הסיפור כולו.

כשעיניו עדיין מלאות דמעות, הוא ירד לקומה התחתונה, הוציא ספר והחל ללמוד את הלכות האבלות. כעבור זמן קצר שמעתי את אביו מנחה אותו, "אפילו אם שערו של אבל ארוך מאוד, עליו להמתין 30 יום בטרם יגזור אותו. אסור לאכול עוף הערב. אנו במצב של "אנינות", כלומר, תקופת האבל הקודמת לקבורה".

עד שפגשתי את הרבי ואת שלוחיו ותלמידיו, מעולם לא ראיתי ולא חוויתי תגובות שכאלה לטרגדיה.

"בהמשך הבנין תנוחמו" – זה היה המסר שאומרים כי הרבי שלח לאנשי כפר חב"ד ההמומים בשנת 1956, אחרי שטרוריסט ערבי קיפד את פתיל חייהן של חמש נשמות יקרות. אחרי שאשתו הלכה לעולמה ב-1988 ציטט הרבי את הפסוק הבא: "... והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב) והנחה את תלמידיו לשאוב השראה והדרכה מחייה. הוא סירב לבטל אירועים שנקבעו מראש.

ביום ראשון בבוקר, אולם הלוויות היה מלא עד גדותיו. לבבות כולם נקרעו למראה אחיו ואחיותיו של לוי, מענדל (14), גולדי (11), בנימין (7) וירחמיאל (5) העושים את הקריעה – מנהג שבו האבל קורע את בגדיו החיצוניים. מאות מכוניות הצטרפו באורות מהבהבים לתהלוכה שחלפה על פני 770 איסטרן פארקווי, מרכז חב"ד ליובאוויטש העולמי, וחב"ד של "פייב טאונס", שם המתינו אלפים לחלוק ללוי כבוד ואהבה בפעם האחרונה.

באתר הקבורה שבבית הקברות העתיק מונטיפיורי (שם קבור גם הרבי), דומה היה שקולות הבכי מלווים את החבטות קורעות הלב של החול הנופל על הארון מן האתים. לאחר מכן דקלמו כמה פסוקי תהלים. (לפי מנהג חב"ד לא נאמרו הספדים). הלך הרוח היה כבד, האוויר היה קר. רק סופת השלגים הצפויה התעכבה בינתיים.

ואז, עם יציאת הכוכבים בשמים, היה סימן לשינוי בהלך הרוח.

אולם האירועים המרווח והאלגנטי של בית הכנסת הספרדי זהר באורות ובקהל לבוש מחלצות. למן הארוחה המפוארת ועד למלצרים הלבושים הכל תוכנן עד הפרט האחרון. אותם אנשים שהיו טבולים ביגון ובדמעות לפני שלוש שעות היו כעת חגיגיים ושמחים. האנרגיה בחדר הייתה מידבקת. רחבת הריקודים נתמלאה עד אפס מקום.

כולם מימשו באהבה את המסר האישי של הרב וולוביק ואשתו, שהודפס על כרטיס נאה המונח ליד כל כוס יין: "הרבי האהוב שלנו זצ"ל לימדנו, שהדרך היחידה להתמודד עם טרגדיה היא להמשיך ביותר אנרגיה ושמחה מאשר קודם לכן. לא יכולה להיות דרך נשגבה מזו לחלוק כבוד ללוי ז"ל. אין ספק שהוא מביט ונהנה מן ההתכנסות הזו הערב".

"מימי לא ראיתי זרם כזה של אהבה", אמר רבי קוטלרסקי, סבו של לוי, לקהל המוזמנים. "אף פעם אי אפשר לדעת מה משמעות הדבר עבורנו, כי אין מילים. אין זה יום קל".

הוא נזכר כי הרבי אמר פעם, "היכן כתוב שיש לך חוזה עם ה' לחיים קלים?"

הרב קוטלרסקי, המכהן כמנהל הפיתוח של רשת השלוחים הבינלאומית של חב"ד-ליובאוויטש, המשיך ואמר, "אנו עומדים בפני מבחן". קודם כל, רצח בני הזוג הולצברג, השלוחים במומבאי. לאחר מכן התאונה שאירעה במהלך חגיגת החנוכה של בית חב"ד בפייב טאונס, וכעת האסון הנוכחי– והכל בעיצומו של משבר כלכלי המכה את אמריקה.

"אני מצהיר בזאת", אמר הרב קוטלרסקי, "שלא נמוש ממטרתנו. אנו נשקוד על מלאכתנו למרות הטרגדיה. הרבי מעולם לא נתן לנו לסגת אחורנית. אנו נבנה את הבניין הגדול ביותר ותוכניותינו ישגשגו.

"תוכנית הערב הזה תהיה מלאת שמחה, ההפך ממה שסבלנו היום. המכובדים ישמחו. השמחה פורצת את כל הגבולות".

תמר פבזנר, אחת הנשים שלכבודן נערך הערב, אמרה משפט שבו נתגלמה תמצית הלך הרוח של הערב. "בהתחלה, כשהגענו לאירוע, הרגשנו שזה כל כך לא בסדר. מה אנחנו עושים כאן? אבל במהלך הערב ראינו כי חני והרב זלמן כל כך צודקים. זה המקום שבו היה עלינו להיות וזה מה שהיה עלינו לעשות. במוקד צריכה לעמוד שמחת הנשמה, לא כובד הגוף".

בסיום הערב, ד"ר מישל פוקס-שלזינגר, אורחת כבוד אחרת בערב הזה, הפכה גם היא את אי-הנוחות שליוותה אותה בתחילה לכדי תקווה לעתיד: "אנו נפעל יותר למען חב"ד של פייב טאונס".

כל היום כולו היווה תערובת מדהימה ובלתי רגילה, של טרגדיה, אמונה, השראה ושמחה. אבל בני משפחת וולוביק עדיין מתגעגעים לבנם לוי יצחק.

הו, אלוקים אדירים, הבט מטה על בני עמך הנפלאים, שבאמונתם הנחושה מסרבים למוש ממטרתם עקב כל אתגר שאתה מציב בפניהם. אנא הפוך את חודש אדר הזה לתקופה של שמחה נצחית. מי ייתן ונשמע בקרוב את השיר "הקיצו ורננו שוכני עפר" (ישעיהו כו, יט).

אחרית דבר: כעת מתוכננת הקמת ספריית ילדים על שמו של לוי יצחק ע"ה.

הכירו את בריגיטה גבריאל: ערביה מלבנון שמגינה על ישראל

ריגיטה גבריאל מרצה בכל רחבי העולם על מאמציה של ישראל למען האידיאלים של דמוקרטיה וזכויות האדם. היא כותבת ספרים היוצאים להגנת זכות הקיום של ישראל וייסדה ארגון המוקדש לפיתוח המודעות ביחס לאיום שהאסלאם הקיצוני מהווה על ישראל ועל העולם המערבי. היא עומדת על כך, שהדרך היחידה להביס את הקיצוניות המוסלמית היא להתייצב בפניה ללא פשרות. "ככל שתעשו יותר פשרות, כן הם יציקו לכם יותר", היא אומרת.

הדבר המפתיע הוא שגב' גבריאל אינה ישראלית ואפילו לא יהודייה. היא נוצרייה לבנונית.

למעשה, גבריאל – אם לשניים – אפילו קיבלה איומים על חייה בשל דעותיה הפרו-ישראליות, שהיא נותנת להן ביטוי רם וברור.

בריגיטה גבריאל לא תמיד שרה שירי הלל לישראל. כמי שגדלה בארץ ערבית, היא חונכה בתרבות שהחזיקה בדעה שהיהודים רעים וישראל - אויב. "אמרו לי שישרור שלום במזרח התיכון רק אחרי שנהרוג את כל היהודים ונזרוק אותם לים", היא נזכרת.

ילדים רבים שגדלו בדרום לבנון אכן חונכו להאמין בכך. אך כשגבריאל התבגרה, היא עברה התנסויות שהובילו אותה לשנות את דעתה לתמיד.

בשנת 1975 הכריזו המוסלמים והפלסטינאים ג'יהאד על הנוצרים בלבנון וטבחו אלפי נוצרים לבנונים. בגיל עשר ראתה בריגיטה גבריאל את ביתה נהרס. משפחתה עברה למקלט, שם נשארו במשך שבע השנים הבאות. כדי להישאר בחיים היה עליה לאכול עשב ולזחול תחת אש כדורים כדי להביא מים ממעין.

ב-1982 נפגע המקלט מירי טילים והותיר את אמה פצועה קשה. היא נלקחה לבית חולים בישראל לצורך טיפול. בריגיטה התלוותה אליה.

עבור אמה, השהות בבית החולים הייתה חוויה שהצילה את חייה.

עבור בריגיטה גבריאל, הייתה זו חוויה ששינתה הן את חייה והן את הדרך שבה היא קולטת מידע. בריגיטה חדלה להאמין באופן עיוור לחדשות כפי שהן נמסרות דרך אמצעי התקשורת.

כאשר היא נכנסה לחדר המיון, הזדעזעה ממה שראתה סביבה: מאות פצועים, מוסלמים, פלסטינאים ונוצרים המטופלים כולם על ידי רופאים ישראליים. הרופאים טיפלו בכולם לפי חומרת הפצע שלהם, לא בהתאם לרקע שלהם, כך אמרה בריגיטה, שבשעתו בקושי האמינה למראה עיניה.

"הם לא ראו את הדת, הם לא ראו את ההשתייכות הפוליטית, הם ראו רק אנשים הזקוקים לעזרה, והם עזרו להם".

אילו הייתה בריגיטה יהודייה בבית חולים ערבי, כך אמרה, סביר שהיו זורקים אותה החוצה ונותנים לה למות.

היא התיידדה עם קרובי המשפחה של החיילים הישראליים השוהים בבית החולים וככל שהכירה אותם יותר, התרשמה יותר מרצונם העז להשיג שלום ומיכולתם להושיט ידם לאויב.

בפעם הראשונה בחייה, חוותה בריגיטה איכות אנושית שהיא קלטה שבני תרבותה לא מגלים כלפי אויביהם. "חוויתי את הערכים של הישראלים, שהיו מסוגלים לאהוב את אויבם ברגעים הקשים ביותר".

לפתע הבינה, שבארץ שלה מכרו לה שקרים אודות היהודים בישראל. "ארצי בגדה בי וישראל "אויבתי" הצילה אותי – זו ארץ ישראל שכיום מותקפת בשל עצם קיומה".

היה עליה לשוב ללבנון כדי לטפל בהוריה המזדקנים, אך היא נשבעה שיום אחד היא תחזור לישראל. שנתיים מאוחר יותר עקרה בריגיטה לישראל וב-1984 החלה לעבוד בישראל כעיתונאית.

עד מהרה עלתה למדרגת שדרנית ראשית לחדשות העולם, תשדיר חדשות ערב בערבית עבור טלוויזיית המזרח התיכון. בתשדיריה כיסתה את תחום רצועת הביטחון הישראלית בלבנון ואת ההתקוממות הפלסטינית בגדה המערבית.

היא נישאה לעיתונאי אמריקני ועקרה לארצות הברית, שם הקימה חברה להפקות טלוויזיה ופרסומות.

אחרי ה-11 בספטמבר ייסדה גבריאל את "הקונגרס האמריקני לאמת" (American Congress for Truth), עמותה חינוכית המוקדשת להנעת אזרחים אמריקנים לפעול כנגד הטרור והסכנה הנשקפת לציוויליזציה המערבית מפונדמנטליסטים אסלאמיים רדיקליים. ל-11 בספטמבר הייתה אמנם השפעה דרמטית על רוב אזרחי אמריקה, אך אצל בריגיטה גבריאל פרט אירוע זה על מיתר רגיש במיוחד. "זה הזכיר לי שכל העולם מאוים על ידי אותה תיאולוגיה אסלאמית רדיקלית שהצליחה להשמיד את ה"בוגדים" בלבנון".

המידע שיש לה על המצב מבפנים מאיר את עיניהם של קהלי שומעים מערביים, שאינם מבינים את המצב לאשורו. היא הופיעה בתוכניות חדשות בטלוויזיה וברדיו ומרצה בכל רחבי העולם כשהיא דוברת כמה שפות.

כיום יש לה ארגון נוסף הנקרא ACT for America ("פעל למען אמריקה"), אף הוא זרוע ארגונית שלא למטרות רווח, שצמח ומכיל כיום 60,000 חברים ו-270 סניפים בכל רחבי אמריקה.

ספריה, שחלקם זיכרונות וחלקם ספרי הנחייה, היו לרבי-מכר של הניו-יורק טיימס: "כיוון שהם שונאים: ניצולת הטרור האסלאמי מזהירה את אמריקה"1 ו- "מוכרחים לעצור אותם: מדוע עלינו להביס את האסלאם הרדיקלי וכיצד נוכל לעשות זאת".2

גבריאל, למרות העובדה שהיא מרצה לקהל רב ברחבי העולם כולו, מוצאת כי היהודים האורתודוכסים נמנים על מעריציה הגדולים ביותר. "הם מבינים את המציאות של השנאה הערבית והם לא מחפשים להיות פוליטקלי קורקט", כך אמרה. "הם עומדים ומריעים לכל מי שיוצא להגנת ישראל בלי להתנצל על אהבת ישראל שלו".

ומה עם שכניה הקודמים בביתה שבלבנון? רובם מוחאים כפיים בסתר לפועלה ומאמציה. בסתר, כיוון שאם יביעו תמיכה בה או בישראל בפומבי, הם עשויים להיענש קשות על ידי השלטונות. "לבנון נקרעה ונהרסה בידי קיצוניים מוסלמים. אף שהלבנונים הנוצרים אומרים דברים נגד ישראל בפומבי, הרי בתוך בתיהם הם מעודדים את ישראל ומקווים שישראל תביס את הפנאטים האסלאמיים. הם לא יעיזו לבטא את הדעות הללו בפומבי מתוך חשש לחייהם. הם כותבים לי מכתבים ומודים לי על כך שאני מדברת ואומרים לי שקולם הוא הדובר מגרוני".

"אני אומר לך, בתי: את לא יהודיה"

טוניקה מרלו עמדה והביטה מטה לאולם הראשי של בית הכנסת. היא לא יכלה להסיר מבטה מן הרב ומספר התורה שהחזיק זה בידיו כשהוא עומד מול הקהילה. מה אני עושה כאן? היא שבה ושאלה את עצמה. פעמים רבות כל כך, היא הבטיחה לעצמה שלא לבוא לכאן שוב לעולם, אך הנה היא שוב כאן, לבושה גלימת צמר חומה, שערה מכוסה צעיף חום.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", הדהד קולו של הרב ברחבי בית הכנסת והנאספים חזרו ואמרו את המלים אחריו. גם טוניקה מצאה עצמה מבטאת את המלים, אף שלא ידעה מה פירושן. היא לא הבינה מדוע רגליה שבו ונשאו אותה לכאן, אך ככל שבאה, כך כמהה לשמוע שוב את המלים היקרות הללו.

אמא נולדה יהודייה, זאת ידעה. אך לאחר מכן התנצרה, נטשה את הדת היהודית בגיל עשרים וחמש ונישאה לגוי. טוניקה, הבת הצעירה מבין חמישה ילדים, גדלה כלא-יהודייה. אף על פי כן, השאלה שבה והזדעקה מתוך עמקי נשמתה, "מי אני?" ולא נתנה לה מנוח. השאלה עינתה אותה, גזלה ממנה את שלוות רוחה.

טוניקה הביטה ברב כשהוא משיב באהבה את ספר התורה לתוך ארון עץ מגולף וסוגר מעליו את הפרוכת. לאחר מכן מיהרה ושבה למכללה התיאולוגית שם למדה כדי להפוך לכומר.

אך היא התמהמהה מדי ואיחרה. מנהל המכללה התאולוגית הנוצרית בה למדה קרא לה למשרדו. "היכן היית?" תבע לדעת.

"רק קפצתי לבית הכנסת לכמה דקות", השיבה.

"מה?" צעק המנהל. "אני אומר לך, בתי: את לא יהודיה. אני אוסר עלייך ללכת לשם".

טוניקה שבה לחדרה כשהיא שרויה בבלבול ומבוכה. היא מבינה שהיא לא יהודיה - הרי אביה גוי. אך מה היה הריק הזה שהיא חשה, אותה כמיהה בלתי פוסקת ששכנה בקרבה? מדוע היא כל כך נמשכת ליהודים? היא לא הבינה זאת, אך רגשותיה לא נתנו לה מנוח.

מחשבותיה פנו לפגישה אחרת שהייתה לה עם המנהל, פגישה שאירעה כמה שנים קודם לכן. היה זה לפני שדוד סמי, אחיה היהודי של אמה, היה אמור להגיע לבקר אותה במכללה.

"אני מזהיר אותך", הוא אמר לה אז. "דודך מסוגל להציע לך כרטיס לישראל. את יודעת מה לומר, נכון?"

כמה שמחה אז לראות סוף סוף את דודה. כעת, בהיותה ישובה בחדרה, בודדת עם מרוץ מחשבותיה, חשבה טוניקה על הביקור הזה, וזכרה באנחת הנאה את הזמן שבילו יחד תוך הליכה ושיחה בגן שבחוץ.

"טוני", אמר לה הדוד סמי בשלב מסוים. "מה את עושה כאן בבגדים הכהים הללו מאחורי החומות הגבוהות הללו? האינך יודעת שאלוקים נתן לך את חייך כדי שתיהני מהם, כדי שתחיי אותם? בואי, תתעודדי קצת, צחקי קצת".

היא צחקה על הנאיביות של דודה. מה הוא מבין בכלל? אלו הם החיים שהיא בחרה לעצמה, חיים של התמסרות מוחלטת לדת שעל ברכיה חונכה וגדלה.

"את יודעת מה, טוני", הוא אמר לה. "אני אשלח לך כרטיס טיסה לישראל. תחיי בביתי כמו בתי. דודה מריה תדאג לך – היא בשלנית נפלאה. תהיי כמו אחת מילדיי. תני לעצמך את ההזדמנות לראות מה זה להיות יהודייה. את יודעת, היהודים יקבלו אותך כיהודייה כי אמך הייתה יהודייה".

הדוד סמי דיבר על עוד דברים. הוא סיפר לה על המזוזה שהיהודים מניחים על משקופי דלתותיהם. הוא הציף אותה בסיפורים על יהודים החיים בישראל ועל ניסים שבהם הוא חזה בצבא ישראל במהלך המלחמה. אך שום דבר לא נגע בה ולא הניע אותה לשנות את דעתה.

לבסוף הוא פנה ללכת. "טוניקה", הוא אמר לה בעמדו בשער, "בקשי ממני כל אשר תרצי ואשלח זאת אלייך".

"שלח לי מזוזה", הייתה תשובתה.

סמי היה נאמן להבטחתו והמזוזה אמנם הגיעה אליה כעבור עשרה ימים. כמה שהיא שמחה על המזוזה הזו. היא שמרה עליה קרוב אליה, חבויה בארון הקטן שליד מיטתה.

אבל עכשיו, כשהיא ישובה בחדרה שקועה במחשבות, שבה השאלה להציק לה. "מי אני באמת?" היא שאלה את עצמה חזור ושאול, אולי בפעם המיליון. האם היא, טוניקה, יהודייה, כמו שאמר הדוד סמי, או שהיא גויה, כפי שחינכו אותה להאמין? היא הייתה נותנת הכל בתמורה לבהירות שבה חפצה. היא נעשתה נואשת. עליה להשקיט את המערבולת המבלבלת שבתוך נפשה.

במקום כלשהו מחוץ לדלתה נסגרה דלת, ולאחר מכן נשמע קול פסיעות רכות במורד המסדרון. רוח קרירה נשבה פנימה דרך החלון ובידרה את שערות עורפה. ראשה כאב עליה.

טוניקה הרימה עיניה לשמים. "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב", התחננה בדממה, "אנא שמעני והובילנו לאמת, תהא אשר תהא".

חלף הזמן, וטוניקה קיבלה עלון שהודפס על ידי תנועת חב"ד. המלים העבריות היו זרות לה, אך היא שמחה עליהן בכל את. ואז חשבה לכתוב מכתב לכתובת שהופיעה בתחתית העמוד.

"כל שאני יודעת הוא שאמי יהודייה", כך כתבה. "אינני יודעת אם אני יהודייה או לא. לא קיבלתי כל חינוך יהודי, אבל נתקלתי בעלון הזה".

במהרה קיבלה תשובה על מכתבה. רב יצר עמה קשר והם קבעו זמן ומקום לפגישה.

כאשר נודע למנהל המכללה על הפגישה המתוכננת, רתח מזעם. "אני אומר לך ילדה, את משחקת באש", הוא אמר. "עזבי את זה".

"אם אתה כל כך בטוח שזו הדרך הנכונה, למה אתה דואג כל כך?" שאלה אותו. "אז אשאל איזה רב כמה שאלות טיפשיות ואחזור לכאן..."

"קורה משהו בנשמה שלך, נערה", אמר לה, "ואני לא מצליח לשים את האצבע על מה שקורה".

טוניקה המשיכה בתוכניתה ופגשה את הרב. "את חייבת לעצמך את החויה של חיים במשך שבועיים עם משפחה יהודית אורתודוכסית בלונדון", הציע לה הרב.

"שבועיים?" נדהמה טוניקה.

"תני לעצמך את ההזדמנות לגלות מהי השבת. החיים היהודיים מתרחשים בעיקר בבית, לא בבית הכנסת".

אינך יודע כמה קשה היה לי לקבל חצי שעה כדי לדבר אתך? איך אוכל לעזוב לשבועיים?"

"אין לך חופשה?"

"לא".

"ואם תגידי שעשית זאת ברגע של טירוף?"

"רגע של טירוף? לא. זו לא הדרך שלי."

"חישבי על כך".

"אני לא יכולה!" קראה טוניקה, נואשת ומתוסכלת.

"לאט לאט", אמר הרב ברכות. "אינך צריכה להתרגש. אני מבטיח לך שלא אעזוב אותך ברחוב. אם המכללה הזו לא תקבלך בחזרה, אמצא לך מכללה אחרת".

אבל טוניקה הייתה אכולת ספקות וחוסר ודאות. היא הייתה בת עשרים וחמש. כיצד תוכל לזרוק חיים שבעבורם השקיעה כל כך הרבה זמן ורגש? כיצד תוכל להפוך את חייה על פיהם כשאינה יודעת לשם מה היא עושה זאת?

אולם המערבולת שבתוכה לא שככה. רגש ריקנות עמוק המם אותה והיא חשה עצב איום ובלתי פוסק, אף שלא הבינה מדוע.

בוקר שבת אחד, טוניקה, שהייתה אמורה לשאת דרשה באותו יום, ידעה פתאום שהיא לא מסוגלת לעשות זאת. "אם אני עומדת לעזוב", כך אמרה לעצמה, "זה צריך להיות עכשיו". איכשהו, היא גילתה בתוכה מאגר כוחות שלא הכירה קודם לכן. "אני עומדת למצוא את האלוקים האחד והאמיתי", שבה ואמרה לעצמה. "אם עליי לישון בביבים, אעשה זאת. אם יהא עליי לעשות עבודות פיזיות כלשהן, אעשה זאת. אבל אני אמצא את אלוקים ואת האמת". ובעודה אומרת את הדברים הללו, יצאה מן המכללה התיאולוגית בפעם האחרונה.

כיום, טוניקה, הנקראת כעת טובה מרדכי, חיה בצפת עם בעלה ועם חמשת ילדיהם.

טובה מספרת שלפני כמה שנים, אמה שכבה על שולחן הניתוחים לפני ניתוח מסוכן. מעמקי נשמת אמה נשמעה זעקה נואשת, "שמע ישראל א-דוני אלוקינו א-דוני אחד".

בכל התקופות, קריאת שמע הייתה תמיד על שפתי היהודים. זו התפילה הראשונה שמלמדים ילדים, מילת הקוד המציגה יהודי אחד בפני רעהו גם בתקופות הקשות ביותר, וזו התפילה שנאמרה על ידי מיליוני יהודים שהלכו אל מותם על קידוש השם. זהו החיזוק המוחלט של אמונתנו באלוקים. הייתה זו תפילת שמע שבתוך המזוזה, שאותה שלח דודה של טוניקה אליה, וה"שמע ישראל" היה זה שהניע את ה"נשמה היהודית" שלה כשנכנסה לבית כנסת לראשונה. זו הייתה התשובה לשאלה שהציקה לנשמתה של טובה כל שנות ילדותה ונעוריה.

שני סיפורים שריגשו אותנו

גולשים יקרים,

ברצוננו לשתף אתכם בשני סיפורים שאירעו לאחרונה וריגשו אותנו. אנו מקווים שגם אתם תמצאו בהם עניין.

האם תתחרטי?

מדי שבוע אנו מקבלים באתר מאות שאלות. ישנם המחפשים מידע על בית חב"ד ספציפי ("האם יש בית חב"ד בונציה?" – יש, הנה הפרטים). אחרים רוצים לדעת תשובות לשאלות הלכתיות ("האם מותר לאכול לחם ללא כשרות בתורכיה" – לא) ואחרים מחפשים ייעוץ בחיי הנישואין או בתחומים רבים אחרים.

בין מאות השאלות בלטה שאלה אחת קצרה: "נכנסתי להריון לפני כמה שבועות... יש לי ילדים קטנים ואני לא בנויה לתינוק נוסף... האם אני יכולה לבקש מהאלוקים שיפסיק את ההריון?"

השאלה הועברה למינדי שמרלינג, רבנית רגישה המשמשת גם כאחת משלוחות חב"ד בתל-אביב. היא הזדהתה היטב עם השואלת: "אני יכולה להבין היטב את הקושי שלך. תודה לא-ל, אני אמא לחמישה ילדים – כן ירבו, ומודעת לדרישות התובעניות שבגידול ילדים. עם זאת, להביא לעולם ילד יהודי נוסף זו זכות גדולה מאוד שלצערנו לא כל אחד זוכה לה!" כתבה מינדי.

היא הציעה לה "לעצור לרגע את המעגל הזה, לנשום עמוק, לשכוח את כל הבלגן ולדמיין את עצמך ואת משפחתך בעוד 20 שנה. דמייני את עצמך קצת יותר מבוגרת מוקפת במשפחה חמה ואוהבת עם ילדים וילדות, חתנים וכלות, נכדים ונכדות, נסי לחוש את הרגשות והתחושות. הצלחת? הרגשת? התרגשת? כעת נסי למחוק מהחלום חלק מבני המשפחה העומדים שם בדמיונך.

"את יכולה לעשות זאת? אני משערת שלא, זה קשה ולגמרי בלתי אפשרי לא בדמיון ולא במציאות!"

תוך שהיא מוסיפה לייעץ לה עצות מעשיות כיצד להתמודד עם האתגר המבורך ששמו גידול ילדים (לחצו כאן לקריאת התשובה המלאה).

לפני כמה שבועות קיבלה מינדי את הדוא"ל הבא:

"שלום וברכה רבנית יקרה.

"רציתי לבשר לך שילדתי בן ושמו הוא אושרי.

"אני מודה לך על המכתב ששלחת לי. הוא גרם לי לקחת דברים בפרופורציה ולקבל הכול באהבה. המכתב שלך גרם לי להבין ולעזוב טוטלית מחשבות שהיו בי לגבי ההריון....

"תודה לא-ל נולד לי ילד מדהים ומלאכי שלא הייתי מחליפה בעד שום הון. תודה רבה לך שהצלת אותי ואת אושרי ועל כך תבורכי..."

מאות שאלות בשבוע. אלפים בחודש. סייענו לעוד ילד קטן להגיע לעולם. רק בשבילו, המאמץ היה משתלם.

דירה למכירה – הגירסה שלנו

באיזור עירוני, ללא כרמים או שדות

עומד בית נחמד ובו שתי קומות

הדיירים הקודמים מבקשים לעבור דירה

תלו הם שלט "בית למכירה"

באו הראשונים וקראו את השלט

עלו במדריגות ופתחו את הדלת

אצו רצו הבעלים

עומדים מסביבם ומסבירים לו פנים

"הנאה המטבח בעיניכם?"

"נאה"

"נאים החדרים?"

"נאים"

"נאה המסדרון?"

"נאה"

"אם כן, התרכשו את הדירה מאיתנו?"

"לא בכך אנו חפצים"

הם אומרים ובפיהם תירוצים.

גם זו הייתה בקשה דומה שקיבלנו במסגרת המדור "שאל את הרב" (העיבוד לשיר העממי על אחריותנו בלבד...). הפונים ביקשו למכור את ביתם במשך זמן ארוך אך ללא הצלחה. הם ביקשו לדעת האם יש תפילה מיוחדת שעליהם לומר כדי למכור את הבית.

"האם בדקתם את המזוזות לאחרונה?" שאלנו. לעיתים תכופות היה הרבי מליובאוויטש זצ"ל ממליץ לפונים אליו בבקשת ברכה לבדוק את המזוזות כדי לוודא את כשרותן. בנוסף, הצענו להם לשלוח מכתב בקשת ברכה שייקרא על מקום מנוחתו של הרבי.

כמה ימים לאחר-מכן קיבלנו מהם עידכון משמח:

"הצלחנו בשעה טובה למכור את הדירה הערב! מהרגע שהחלפתי את המזוזות המצב היה שונה לגמרי... תוך 4 ימים הגיע זוג מקסים שנהנינו לעשות איתם עסקים. מכרנו להם את הדירה ואני ממש מאושרת.

"רצינו להודות לך על התמיכה הרבה שלפעמים נותנת המון כוח להמשיך הלאה גם כשהמצב נראה מייאש".

(השמות בכתבה שונו כדי להגן על פרטיות השואלים).

פשוט לא מתאימים

הוא היה חכם ומצחיק, שנון ונאה. כמו שאומרים: גם יפה, גם אופה. ברצינות: הוא ידע לבשל ואם רק היה מגשים את החלום שלו הייתה לו קריירה מצליחה כשף יוקרתי.

כשפגשתי אותו ידעתי שהוא האביר על הסוס הלבן לו ציפיתי כל חיי. ונחשו מה: הוא חשב שאני היא הנסיכה היפהפיה ושיחדיו צפויים לנו חיים מאושרים.

הייתה רק בעיה אחת: הוא לא היה יהודי.

"זה לא משנה" הוא אמר. "זה בכלל לא חשוב" אמרתי אני. הוא: "תוכלי לחגוג עם הילדים חנוכה, בכיף", אני: "עץ אשוח קטן בחלון לא יפריע לי, ומתנות בקריסמס? מצידי דווקא בסדר גמור."

התחלה של חיים משותפים ביחד. ממש חלום.

אימא ואבא כעסו. אני כעסתי עליהם. "למה שלא תכבדו את הבחירה שלי? אני לא ילדה בת שלוש, אני יכולה להחליט לבד. ובכלל, כאילו שאתם דתיים גמורים. בקושי שומרים כיפור ופסח, וגם אני מתכננת להמשיך לשמור על החגים האלה."

הם לא יכלו להסביר לי מדוע הם כועסים. אבא מילמל משהו על סבא שניצל מאושוויץ, אבל למה אני, בשנת 2005, צריכה לסבול בגלל היטלר מטורף שמת לפני עשרות שנים? אני באמת אוהבת את סבא ומעריכה אותו, אבל אלו הם החיים שלי, לא שלו.

זמן קצר אחרי החתונה נכנסתי להיריון. היינו ברקיע השביעי. עריסה, עגלה לתינוק, טיטולים... "זה בן" אמרה לנו הטכנאית באולטרה סאונד ושנינו קפצנו באושר. התחלנו לחשוב על שם. תמיד אהבתי את השם מאור, אבל הוא לא התלהב. "אני מעדיף שיהיה לו שם אמריקאי, משהו שגרתי ולא בולט" אמר. התפשרנו על מארק, שיכנעתי את עצמי שלמארק ולמאור יש צליל דומה.

"מזל טוב אימא, נולד לנו בן!" עידכנתי את אימי שלמרות הכול שמרה על קשר חם והדוק. "קוראים לו מארק, שזה די דומה למאור" הסברתי.

"איך תקראו לו בברית מילה?" אימא רצתה לדעת.

"ברית?! אלוקים אדירים, איך שכחתי?" אמרתי לעצמי.

הוא לא היה מוכן לשמוע על כך והתחלנו להתווכח.

אולי היה זה הויכוח הרציני הראשון שלנו מאז שהכרנו באותו יום מושלג בפיפט אבניו. לראשונה הוא כעס באמת, ואני כעסתי אף יותר. "את לא תכאיבי לו בלי כל סיבה" הוא התעקש. "הברית היא מנהג מטופש ועתיק של יהודים מברוקלין, ואני לא הולך להרשות שיפצעו את מארק בלי כל סיבה."

"אני אוהבת את מארק לא פחות ממך" התרסתי לעברו, "ואני עושה את זה בשבילו, זה לטובתו, זה מה שעשו יהודים במשך אלפי שנים."

"אם את עושה את זה בשבילו אז אל תעשי לו את זה" הוא צעק בפנים אדומות.

בסופו של דבר הברית לא התקיימה. "צריך להתפשר למען הנישואין" הוא אמר לי בחיוך כשהגיע עם זר ענק של שושנים אדומות וצמיד יפהפה. באמת היו לו כוונות טובות.

אבל משהו בפנים כבה.

בהתחלה לא הבחנתי בכך. הכול המשיך כרגיל: מארק היה הילד החמוד ביותר שראיתי אי-פעם (באמת!) והוא המשיך להיות בעל ואבא מסור, עובד קשה בשעות היום ועוזר המון בלילה.

אבל פה ושם צצו הויכוחים, כל ויכוח מותיר אותי עם נשמה פצועה וכרית רטובה.

בקריסמס הוא אמר שאנחנו חייבים ללכת לכנסיה, כי אחרת "אימא שלו תכעס". פתאום כל הדיבורים היפים על הפשרות בנישואין נעלמו, כנראה שרק אני הייתי צריכה להתפשר. הכומר, שהיה ידיד אישי של חמיו, ראה את התינוק ושאל בנימוס רב מתי אנו מתכננים את טקס ההטבלה לנצרות. בעלי הסמיק וגימגם שאנחנו מתכננים לעשות זאת בקרוב, אבל אני לא יכלתי להתאפק. "לא נעשה זאת כי הוא הילד שלי והוא יהודי ולא נוצרי" אמרתי לכומר. היה זה תורו של הכומר להסמיק והוא נפרד מאיתנו ללא אומר ודברים.

בחוץ הוא ממש רתח. "איך את עושה את זה? לבייש אותי ליד כל המשפחה? ליד כל החברים?"

זמן קצר לאחר מכן היינו בבית המשפט. נפרדנו בנימוס ובכבוד, כיאה לבני תרבות.

אני שלימה לחלוטין עם הצעד שעשיתי. נכון, קשה להיות אם חד-הורית. בבקרים אני עובדת ובצהריים אני מטפלת במאור לבדי (הוא כבר זכה לברית מילה ולשם אותו תמיד אהבתי). אבל אני לא מתחרטת לרגע. השילוב הזה של חצי יהודי חצי נוצרי פשוט לא יכל להתקיים. למדתי זאת בדרך הקשה.

אני נזכרת באהבת הנעורים ובחלומות המשותפים ומצטערת שלא היה מישהו שאמר לי זאת אז, כשהייתי מסונוורת מהאהבה. מישהו שהיה מסביר לי שהבעיה היא לא בו ולא בי, אלא שזה פשוט לא ילך. מאז, יצאתי עם עוד בחורים נהדרים – ישראלים ואמריקאים, יהודים כמובן. אני חשה בנויה ומוכנה לקשר אמיתי ואוהב שמבוסס לא רק על אהבה אלא על ערכים משותפים, ואני בטוחה שאמצא אותו, את גבר חלומותיי שהפעם יהיה גם בן עמי.

לכם, אלו הנמצאים בקשר עם לא יהודיים וקוראים את המאמר, אומר רק כמה מילים: באמת, זה לא בשבילכם. זה לא יעבוד. תעשו לעצמכם טובה, אל תחזרו על הטעות שלי.

באהבה,

ענת

הכרזה משונה במטוס

אהרן דב הלפרין

בסוף קיץ תשמ"א, נסעתי לבקר אצל שלוחי חב"ד בלוס אנג'לס וסביבותיה."..

ביום השלישי לשהותי בקליפורניה, באותו ביקור ראשון, ביקרתי בבית-חב"ד בס. מוניקה. הייתי במקום כחמש שעות. שוחחתי עם השליח חב"ד בעיר, הרב לויטנסקי, וראיתי מקרוב את הפעילות המתבצעת שם עם סטודנטים. לאחר תפילת מנחה הרב לויטנסקי חיפש לי 'טרמפ' שיסיעני חזרה ללוס-אנג'לס, שם היתה אכסניית הקבע שלי בשבוע הביקור.

במקום היה יהודי חובש כיפה, כבן ארבעים שנכנס לבית-חב"ד לתפילה מנחה, וכששמע שמחפשים מישהו שנוסע ללוס-אנג'לס הציע את עצמו.

את שמו של היהודי לא שכחתי עד היום. לא בגלל כושר הזיכרון המעולה שלי כמו בגלל שמו המאוד לא-שגרתי: חיים ויצמן. לא. אין לו שום קירבה משפחתית, לדבריו, עם חיים ויצמן ההוא. על-כל-פנים, לא לפי מה שידוע לו.

כשהתוודענו אחד לשני, במהלך הנסיעה, הסתבר כי בפיו של מר ויצמן סיפור מדהים :

חיים נולד בבוסטון, להורים שומרי מסורת. בגיל צעיר יחסית עברו להתגורר בהונג קונג, לשם נקרא אביו לנהל סניף של חברה מסחרית גדולה. בהונג-קונג, במשך השנים, התרחקה המשפחה לחלוטין מענייני היהדות והמסורת וחיים גדל כילד מערבי לכל דבר.

לאחר שסיים את התיכון נשלח ללמוד באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. בשלב זה לא היה לו אפילו קשר קלוש ליהדות ולמסורת. באוניברסיטה הכיר נערה לא יהודייה וכעבור כמה שנות ידידות עמדו להתחתן.

כאן התחיל החיכוך הגדול עם הוריו. למרות התרחקותם מהמסורת לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להשלים עם כך שבנם יתחתן עם גויה. הוויכוחים הרבים הביאו כל הזמן לדחיית החתונה, עד שהגיע שלב מסויים שבו לא הסכים לוותר עוד, ובביקורו האחרון בהונג-קונג, באחת החופשות, הודיע להוריו חד-משמעית: בשבוע הבא אני מתחתן. אתם רוצים – בואו עמי לחתונה בלונדון. אינכם רוצים – תישארו בבית. ההורים הודיעו לו: אנחנו נשארים בבית.

"בתחילת השבוע" - מספר חיים - "מיד לאחר החופשה, עליתי על מטוס ללונדון. בדרך היו כמה חניות-ביניים, ולקראת סוף הטיסה ממש לפני הנחיתה בלונדון, שמעתי לפתע הכרזה מאוד משונה ברמקול: "לתשומת לב הנוסעים – אם יש במטוס יהודי הוא מתבקש לפנות לאחד מאנשי הצוות".

"לא ידעתי מה לחשוב. פעם ראשונה בחיי שיוצא לי לשמוע הכרזה משונה כזו במטוס. מבלי לחשוב פעמיים, קמתי ממקומי, הצגתי עצמי בפני אחת הדיילות, וזו הובילה אותי לקידמת המטוס, ל'מחלקת העסקים'. להפתעתי הרבה ראיתי שם יהודי עטור זקן כשלידו עומד הדייל הראשי. הדייל התנצל בפניי על ההכרזה המשונה: 'לעולם איננו נוהגים לעשות זאת. אבל היהודי הזה מטרטר לנו את המוח מתחילת הטיסה שיש איזה יהודי במטוס והוא מוכרח לפגוש אותו. הוא ניסה לחפש בעצמו ולא הצליח. כל הטיסה סירבנו. אבל עכשיו, לפני הנחיתה, לא היינו מסוגלים לעמוד בלחצים שלו. אם אינך מעוניין לשוחח עם האיש הזה' - ממשיך הדייל הראשי - 'אתה רשאי לשוב מיד למקומך. אם אתה מוכן לשוחח עמו - הנה האיש. ושוב המון סליחות על ההכרזה במידה שהביכה אותך.'



כמובן שהסתקרנתי ונשארתי לשוחח עם היהודי. היהודי כנראה התרגש קצת. הוא התחיל לדבר אתי במהירות, הוציא איזה ספר מהתיק שלו ונתן לי באומרו: "זה מהרבי מליובאוויטש". אמרתי לו: "בן-אדם, תירגע. תגיד לי בדיוק מה כל העניין". ואז הוא מספר לי סיפור כזה:

"אני איש עסקים שעוסק באבנים טובות. אני נוסע הרבה בעולם ואני מקורב לרבי מליובאוויטש. לפני שבוע הייתי אצלו ב"יחידות" וגם סיפרתי לו שאני נוסע להונג קונג וללונדון. לפני שיצאתי ממנו הוא נתן לי ספר "תניא" – איזה מהדורה חדשה שהדפיסו – ונתן לי ברכת הדרך. אחר-כך הוא נתן לי עוד ספר כזה ואמר לי: "לפעמים גם בטיסה פוגשים יהודים – אז שיהיה לך עוד תניא ביד".

"שאלתי את היהודי מה בדיוק כתוב בספר הזה ולא הצלחתי להבין ממנו אף מילה. פתחתי את העמוד שבו היתה הסימנייה וביקשתי ממנו שיגיד לי לפחות מה כתוב בעמוד הזה. הוא הקריא לי ותרגם לי לאנגלית. את רוב הדברים לא הבנתי בכלל. הבנתי רק קטע אחד שבו כתוב שאפילו היהודי הגרוע ביותר מוסר את נפשו על קידוש ה' ואיכשהו זה התקשר לי מיד עם מה שההורים שלי צעקו לי כל הזמן שגם ליהודי הכי גרוע אסור להתחתן עם גויה.

"הודיתי ליהודי שנתן לי את הספר והמשכתי בדרכי. במוחי החלה להתרוצץ כל הזמן המחשבה על צירוף המקרים הזה ומרגע לרגע היססתי יותר האם באמת אני עושה צעד נכון בחתונה הזאת.

"כעבור יומיים הודעתי לחברתי שיש לי הרגשה מאוד לא נוחה וטובה לגבי כל העניין ואני מוכרח להיות עם עצמי לזמן מסויים בטרם אחליט מה לעשות.

עוד באותו לילה צלצלתי להורי, וסיפרתי להם את כל הסיפור, לשמחתם והפתעתם הגדולה. אבי הציע לי לנסוע לניו-יורק, לסבא, כדי שילמד אותי קצת יהדות ויהיה לי מושג טוב יותר בכל הנושא של חתונה ונישואי תערובת. וכך אמנם עשיתי.

"את ספר התניא שהרבי שלח לי אני שומר עמי עד היום. וכבר הייתי גם כמה פעמים בהתוועדויות שלו. אינני חסיד ואולי גם לא "יהודי חרדי" במלוא מובן המילה, אבל יותר ממסורתי. הקמתי בית יהודי, אשתי בת למשפחה שומרת שבת מניו-ג'רסי. אני משמש כמרצה בכיר למינהל ושיווק ומסתובב הרבה בקליפורניה. כשאני מזדמן לבתי חב"ד, כמו היום בס. מוניקה, ואני רואה את הסטודנטים הצעירים ששלוחי חב"ד מנסים לקרב אותם ולהציל אותם מהתבוללות - אני מספר להם את הסיפור שלי, מוציא להם את ספר התניא - היום יש לי כבר גם תרגום באנגלית - פותח להם עמוד כב, ומקריא להם את השורות שבזכותן ניצלתי אני מהתבוללות..."

חניית בינים בדאקאר

יוסף וינברג

החניה בדאקאר הלכה והתמשכה. המטוס מדרום-אפריקה ללונדון ולניו יורק כבר עמד על המסלול יותר מהזמן הדרוש, לפי ניסיוני, כדי להצטייד בדלק, כאשר הדייל הודיע לנו שקרתה תקלה וניאלץ לחנות כאן יומיים.

ברגע הראשון הייתי נבוך מאוד. תוכנית המסע הנוכחית שלי היתה מוכנה לפרטי-פרטים, ועכשיו הכול נדחה. ואז נזכרתי ב"יחידות" האחרונה שלי אצל הרבי.

זה היה ממש לפני שיצאתי לשליחות הזו. רק ימים אחדים לפני כן חזרתי משליחות אחרת, וכשנכנסתי למסור לרבי דו"ח, שאל אותי לפתע הרבי על סדר הנסיעות ממקום למקום באפריקה, והתעניין האם באמת מוכרחים לעבור במהירות ממרכז יהודי אחד לשני, או שאפשר "לעשות איזושהי חניית ביניים במקום קטן שאין בו הרבה יהודים"...

...עכשיו, כשהודיעו לנו על חניית-בינתיים לא צפויה בדאקאר, הבנתי למה הרבי התכוון ואפשר להבין למה התרגשתי. הרבי היה מלא דאגה לגורלם של אותם יהודים יחידים המתגוררים בערים קטנות ונידחות, הצפויים יותר מאחרים להינתקות מצור-מחצבתם, ואז, בעיתוי מדהים, שאל אותי פתאום על חניית הביניים – והנה קרתה תקלה ואני נאלץ לעשות חניית ביניים בדאקאר...

עכשיו המבוכה שלי נגמרה לגמרי. לקחתי את התיק וקראתי למונית. הוריתי לנהג להסיע אותי למרכז העיר. יצאתי לחפש יהודים...

אבל, לך ותמצא יהודים בדאקאר... אני הולך ברחובות העיר, נועץ מבטים בפני עוברים ושבים, מחפש פנים יהודיות, הופעה יהודית. אני מביט גם בשלטי החנויות – אולי יהיה שם איזה שם יהודי ואוכל להיכנס ולדבר... אני עצמי עם זקן, מגבעת וסירטוק (בגד חסידי ארוך), פוסע לאט - אולי יזהה אותי איזה יהודי ויפנה אלי...?

הייתי בטוח שאמצא יהודי. זה מוכרח לקרות. כמו כל השליחויות ה'שמימיות' של הרבי. הרי רק לשם כך מתעכב כאן המטוס ליומיים...

ואז פתאום טופח לי מישהו על הכתף. אני מסתובב, ורואה לפני צעיר גלוי ראש. "תסלח לי", הוא אומר בצרפתית, "האם אתה יהודי או הודי?"

כשהבנתי מה שאל אותי (אני דובר טוב אנגלית אבל חלש מאוד בצרפתית) ירד מעלי בבת-אחת משא גדול, ולבי אמר לי שמצאתי מה שחיפשתי. והצעיר ממשיך: "באמת תסלח לי על שאני מטריד אותך בשאלות"...

עכשיו לא היה לי ספק. לפני עמד יהודי הגר בדאקאר, ומרוב התרגשות לחשתי: "שמע ישראל". הצעיר השיב: "ה' אלוקינו ה' אחד", והבטנו זה בזה, ופתאום השמחה פרצה, ומצאנו עצמנו מתחבקים באמצע הרחוב.

מצאנו פינה לשבת ולשוחח, ולמרות הקושי הלשוני, מצאנו מיד שפה משותפת. הצעיר סיפר ששמו קלמנט באג'יו והגיע לדאקאר ממצרים. הוא עובד בבית-מסחר של דודו, יהודי עשיר הגר זה ארבעים שנה בדאקאר, שנשא לו אשה נוכרית וניתק כל קשר עם העם היהודי. "מאז יצאתי ממצרים", אמר באג'יו בצער, "לא ראיתי יהודי ממש. כשראיתי אותך הולך לאט ברחוב ידעתי מיד שאגש אליך ואציג את עצמי".



השיחה קלחה, וכל הזמן הרגשתי שיש דברים בגו. מצד אחד קלמנט היה באמת מאושר מפגישתו עמי, אבל מצד שני לא היה יכול לדבר בשטף, בגילוי-לב גמור. החלטתי שלא ללחוץ, ושאלתיו אם יש לו תפילין.

"לא", השיב, "גם במצרים לא הנחתי תפילין, חוץ מאשר זמן קצר לאחר הבר מצווה שלי".

אמרתי לו שזו לא בעיה, הוצאתי את התפילין שלי מהתיק ונתתי לו. "עכשיו יש לך תפילין", אמרתי. "האם תניח אותן יום יום?"

אצבעותיו מיששו את התפילין באהבה, אבל במקום לענות ב"כן", ב"לא" או ב"אולי", נפלטה מפיו אנחה, והוא הסב ממני את מבטו.

קלמנט לא זז ממני כל 48 השעות ששהיתי בדאקאר. הוא נלווה אלי בכל מקום וסייע לי לחפש יהודים נוספים, וכל אותו זמן הרגשתי בלחץ שהוא נמצא בו. ידעתי שהזמן קצר וניסיתי לדובב אותו, אך קלמנט לא נענה לי.

הגיע ערב ההמראה. עוד מעט אעלה למטוס וניפרד. הוא ליווה אותי אל שדה-התעופה. ואז פתאום אמר: "נוכל להתעכב עוד קצת? יש משהו שאני רוצה לספר לך"...

היו לפני עוד שעתיים-שלוש. מצאנו לנו פינה במסעדת שדה-התעופה, והדברים פרצו ממנו בשטף מלא כאב.

"מזה זמן אני כבר מתכונן להתחתן עם נערה. יש בה כל המעלות אבל היא לא יהודיה... הדבר ממש מענה אותי. אני לא רוצה להיות כמו דודי שנשא לו אשה לא יהודיה. אני יודע שעלי להיפרד ממנה, אבל אין כאן נערות יהודיות ואינני יודע מה לעשות. המחשבות על כך אינן מרפות ממני. גם כשהלכתי ברחוב ופגשתי בך חשבתי רק על זה. ואז ראיתי אותך ואמרתי לעצמי, הנה יהודי, אולי הוא רב? אולי הוא יוכל לעזור לי ? – ואז ניגשתי אליך".

שאלתי אותו: "ומה אתה חושב עכשיו"? וקלמנט היה גלוי. "כל עוד אתה פה, רבי", השיב לי, "אני בטוח שלא אוסיף להפגש עמה. אבל אני מפחד מהרגע שתטוס. אני חושש שלא אוכל לעמוד בניסיון ובסוף אתחתן עמה, מיד לאחר שתעזוב אותי..."

זה היה לפני כארבעים שנה, אבל אני זוכר את תחושת החרום שעברה בי באותו רגע, כאילו זה קרה ממש לפני שעה. הזמן היה קצר, עוד מעט המטוס ממריא, וידעתי שאני צריך לפעול מהר. לקחתי את ידו בין ידי והבטתי בעיניו. "אני מבטיח לך קלמנט שעוד אחזור אליך ואהיה אתך בקשר. אבל כעת אני רוצה שתבטיח לי בתקיעת-כף, שתצא בקרוב לצרפת ותישא שם נערה יהודיה".

הבטתי בקלמנט וידעתי ש"הגעתי" אליו. עיניו התמלאו פתאום דמעות. הוא הרים את ידו הימנית והושיט אותה אלי. "רבי", אמר בקול רועד, "אתה לא יודע מה היתה הפגישה אתך בשבילי. רבי, תודה לך, ואל תשכח אותי..."

מובן שלא שכחתי. מיד כשהגעתי ללונדון, שלחתי מברק לרב חדקוב – מנהל משרד ה'מזכירות' בניו-יורק, וביקשתי ממנו לשלוח לקלמנט תפילין וחומר-הסברה מתאים. תוך זמן קצר הגיעו לקלמנט מ-770 תפילין מהודרים, ציציות, סידור-תפילה נאה, אף בפרוס הפסח, הרבי לא שכח להעביר לו חבילה של 'מצות שמורה' בשבילו ובשביל שאר היהודיות הגרים בדאקאר. כששמעתי על כך נרגעתי. ידעתי שקלמנט יצא מבדידותו, וימצא בו את הכוח לקיים את הבטחתו.



ואילו קלמנט, כשהוא-לעצמו, מצא דרך מקורית להשיב לרבי. יום אחד אני מקבל הזמנה לחתונתו, שנערכה בצרפת עם בחורה יהודיה, ולא סתם יהודיה, אלא צעירה שומרת מסורת, שהספיקה כבר לערוך ביקור אצל הרבי.

ושוב יצאתי לשליחות באפריקה, ולפני כן נכנסתי לרבי ל"יחידות". "אני מקווה שהפעם תבקר בדאקאר, גם אם לא יחול קלקול במטוס", אמר לי הרבי בחיוך.

כיון שבלאו הכי רציתי לקיים את הבטחתי לקלמנט ולחזור ולבקרו בביתו, שמחתי להוראת הרבי, ועליתי לטיסה שהיתה לה חניה בדאקאר.

כאן ציפתה לי הפתעה טובה. בערב הראשון לשהותי בבית קלמנט, ערך לי מסיבה. כאן הכרתי את מר פינסו, שהחל להניח תפילין בהשפעת קלמנט; את מר אדוארד פוליטי, העומד בהתכתבות קבועה עם הרבי; את גר הצדק מר ריצ'רדסון, שהיה תחילה שומר המצוות היחידי בדאקאר ועתה הצטרף לחבורת והיהודים אשר שבו לאלוקים.

כשמצאנו לנו שעה קלה לשוחח, סיפר לי קלמנט איך התחוללה ה"מהפכה הדתית" בדאקאר: כאשר הגיעו אליו "מצות השמורה" של הרבי, סיפר על כך ליהודי המקום, והם החליטו לערוך "סדר" משותף "כולם התרגשו מהמשלוח המצות של הרבי", סיפר לי מר קלמנט.

"רצינו לעשות סדר כהלכה ולאכול בו את המצות השמורות, ויותר מכל כולם רצו להודות על הנס הגלוי הזה, שיש צדיק גדול בעולם שאינו שוכח שום יהודי, גם את "השכוחים והנידחים", ומשגר אליהם שליח לעוררם ליהדות ושולח להם מצות לכבוד החג. הם אמרו שאם יש עדיין יהודים כאלה, כדאי להיות יהודי"...

יהודי בניו-יורק

אהרן דב הלפרין

באחת מנסיעותיי הזדמן לי לשבת ליד יהודי הדור צורה, עם לבוש חסידי, וכאשר תוך כדי שיחה התברר לו שאני חסיד חב"ד - אורו עיניו.

"אמנם", כך אמר לי, "אינני חסיד חב"ד. אני חסיד מונקאטש. אבל אני בהחלט חסיד גדול של הרבי מליובאוויטש".
היהודי הזה, הרב חיים צבי שוורץ, הספיק להוציא לאור לא-מעט ספרים הקשורים ברבי ממונקאטש בעל ה"מנחת אלעזר" זצוק"ל. אחד מהם - על מסעו של ה"מנחת אלעזר" לירושלים ופגישתו השמימית עם ה"חכם אליפנדרי" - שלח לי בדואר כמה ימים לאחר פגישתנו.

הקשר של הרב שוורץ עם הרבי התחיל בערך בשנים תש"ו-תש"ז (1906 – 1907), כשהגיע לארה"ב כפליט מהשואה. הוא היה יחיד ובודד וביודעו על הקשר ההדוק בין רבו ה"מנחת אלעזר" לבין הרבי הריי"ץ נ"ע, החליט - כך סיפר לי - להיכנס, מיד עם הגיעו לניו-יורק, לרבי הריי"ץ, לקבל את ברכתו והדרכתו.
"נכנסתי לרבי", מספר הרב שוורץ, "גוללתי את הקורות אותי וביקשתי את ברכתו ועצתו מה לעשות בהמשך דרכי. הרבי נתן לי את ברכתי וייעץ לי להיפגש עם חתנו הצעיר, "הרמ"ש", כפי שנקרא אז.

"נפגשתי עם הרמ"ש ששוחח עמי באריכות. הרמ"ש אמר לי שלדעתו עלי לנסוע לברזיל כי יש שם לא-מעט יהודים והוא צופה שכעת יתחילו להגיע לשם עוד הרבה יהודים פליטי השואה וכיוון שאין שם חינוך יהודי כמעט על-כן הוא מייעץ לי לנסוע לשם ולעסוק בחינוך יהודי.

"כך אמנם עשיתי. אפשר לחבר ספר שלם מכל מה שעבר עלי בנסיעה לארץ הרחוקה והזרה ההיא, מכל הגלגולים שעברתי, אבל ב"ה עשיתי כעצת הרבי, פתחתי שם בית-ספר יהודי וב"ה ראיתי פרי טוב בעמלי והרבה יהודים נשארו ביהדותם, יראים ושלמים, הודות לבית-ספר זה.
"במשך השנים היו לי כמובן קשרים הדוקים עם הרבי שבינתיים עלה על כס הנשיאות, ולמרות שהייתי ונשארתי קשור למונקאטש, הריני חסיד גדול של הרבי מליובאוויטש שנתגלה לי כאיש אלוקים ובמשך הזמן זכיתי שיעברו על ידי כו"כ "בעלשמסק'ע מופתים", ובאם יזדמן לנו להפגש אוכל לשבת עמך ימים ולילות."
לצערי, לא הזדמן לי להיפגש שוב עם הרב חיים צבי שוורץ. כשניסיתי ליצור עמו קשר - לאחר שנים רבות - במסגרת המדור ב"כפר חב"ד", התברר לי כי כבר שבק חיים לכל חי. אבל גם במהלך השיחה בנסיעה שעשינו יחדיו זכיתי לשמוע ממנו כמה סיפורים. להלן אחד מהם.

אחד מתלמידיי", מספר הרב שוורץ ע"ה, "בא אלי יום אחד לאחר שעות הלימודים ואומר לי שהוריו רוצים להיפגש עימי בדחיפות. אמרתי לו שיודיע להוריו כי הם יכולים לבוא הערב לביתי ואשוחח עמם בשמחה.

"כשההורים נכנסו אלי, עוד בטרם הספיקו לדבר, פרצה האם בבכי. הבת המבוגרת שלהם התיידדה עם גוי, וכעת התחילו לדבר על כוונתם להתחתן וכל מאמציהם להניאה מהחלטתה עלו בתוהו. "אם היא תתחתן עם הגוי" - אמרה האם בבכי – "חיינו לא יהיו חיים. כיון שאתה המנהל של בית-ספר שהילד שלנו לומד שם ואנחנו מאד מרוצים מהחינוך שלו באנו לבקש ממך שתקרא לבת שלנו ואולי תנסה אתה להשפיע עליה שלא תתחתן עם הגוי."
"הסכמתי, כמובן, מיד, ועוד באותו ערב התקשרתי אל הבת והזמנתי אותה לשיחה, אלא שהיא לא היתה מוכנה לשמוע ואף טרקה בחוצפה את הטלפון. ניסיתי עוד פעם ושוב אותו דבר. לא ויתרתי. למחרת ביקשתי מההורים את הכתובת של הדירה שבה היא מתגוררת והלכתי לשם. היא כנראה לא העיזה עד כדי כך לא להרשות לי להכנס וכשנכנסתי התחלתי לשוחח עמה ולהסביר לה שמלבד הדבר החמור שהיא עושה היא גם גורמת להוריה הרבה צער ועגמת-נפש וכו'. אולם כל דיבוריי היו לשוא. לאחר שעתיים של שיחה עזבתי את הדירה כלעומת שבאתי ללא שום תוצאות.

החלטתי להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש, כמו שעד היום העצות שלו תמיד הועילו לי. צלצלתי לרב חודקוב - שכבר הכיר אותי היטב - סיפרתי לו את הבעיה וביקשתי ממנו לשאול בשמי עצה מהרבי מה לעשות. הרב חדקוב ביקש ממני להמתין על הקו וכעבור כמה דקות הוא השיב לי, ''הרבי אמר שתגיד לבחורה שיש יהודי בניו-יורק שלא יכול להירדם בלילה בגלל זה שהיא רוצה להתחתן עם גוי.''
"ברגע הראשון לא קלטתי או לא הבנתי את משמעות הדברים ובאופן ספונטני שאלתי את הרב חדקוב מה שמו של היהודי הזה? ואז לפתע אני שומע את קולו של הרבי על קו הטלפון: " קוראים לו מענדל שניאורסאהן...''
ייבזה הסתיימה השיחה. נדהמתי מצד אחד, ותוך כדי כך אני חושב לעצמי מה זה יהיה איכפת לה אם יש יהודי בניו-יורק שלא יכול להירדם? הרי אפילו הצער הגדול של ההורים שלה לא משפיע עליה! תוך כדי שאני שקוע במחשבות שעה ארוכה מצלצל הטלפון ועל הקו שוב הרב חדקוב: "הרבי ביקש ממני זה עתה למסור לך 2 דברים: ראשית – שליח צריך לעשות את השליחות שלו מתוך אמונה ובטחון ולא מתוך ספקות. שנית – אתה יכול להגיד לה שהיא מכירה טוב את היהודי הזה מניו יורק".
"אין צורך לומר שתדהמתי גברה שבעתיים, וכבר חיכיתי בקוצר רוח להיפגש עמה. הלכתי מיד לביתה אך היא לא היתה בביתה. השארתי פתק על הדלת שאני מחפש אותה דחוף מאד והשארתי את מספר הטלפון שלי.
"למחרת בבוקר היא התקשרה ואמרתי לה שיש לי משהו חשוב מאד למסור לה. בתחילה לא הסכימה לשמוע כי הבינה שהדבר קשור במאמצי השכנוע שלי, רק לאחר שהשתכנעה שבאמת מדובר במשהו בעל חשיבות מיוחדת הסכימה להיפגש עמי באותו יום.

כשנפגשתי עמה מסרתי לה בדיוק כפי שהרבי הורה לי: "יש יהודי בניו-יורק" – אמרתי לה – "שלא מסוגל להירדם בלילה בגלל שאת עומדת להינשא לגוי". "מי זה היהודי הזה?" היא שאלה. ואני עניתי לה: "הרבי מליובאוויטש". הבחורה קמה בכעס מהמקום: "בשביל זה קראת לי? זה הדבר הדחוף? מי זה הרבי מליובאוויטש? מה מעניין אותי הרבי מליובאוויטש?"
"הוא אמר שאת מכירה אותו" - עניתי לה.
"אינני מכירה אותו".
"את בטוח מכירה אותו. אם הרבי אמר - סימן שאת מכירה אותו".
"איך הוא נראה?" היא שואלת. חיפשתי בביתי שעה ארוכה עד שמצאתי תמונה של הרבי מליובאוויטש. כשהראיתי לה את זה ראיתי שהחוירה כסיד.
"כבר שני לילות שאני רואה את האיש הזה בחלום בא ומתחנן אלי שלא אתחתן עם החבר שלי. לא ייחסתי לכך שום חשיבות כי הייתי בטוחה שזה בגלל שחשבתי ביום על הנדנודים שלך והשיחה שלך אתי"...
"אתה מבין לבד" - אמר לי הרב שוורץ - "שהבחורה הזאת, בסופו של דבר, לא התחתנה עם גוי"...

אהרן דב הלפרין
מתוך הספר "ורבים השיב מעוון", בהוצאת "כפר חב"ד".

יום שבת, 2 ביולי 2011

מחזק: מעיל אחד, חמישה ילדים

מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם. אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבהמעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים. אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה "קול" שבליטא הרחוקה, העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק... אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו', היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה ,עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה, הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"