רבי אורי מסטרליסק

לאחר נישואיו התגורר רבי אורי מסטרליסק בלמברג. הוא ומשפחתו חיו בדחקות קשה ואיומה. ואיך לא? רעייתו ניסתה לפרנס את המשפחה בעודה מטופלת בילדים רכים, ואילו הוא הקדיש את כל עיתותיו ללימוד תורה ולעבודת ה'.

באותם ימים היה רבי אורי נחבא אל הכלים. חוץ מיחידי-סגולה, שניחנו בעין חדה במיוחד, לא ייחס לו איש מעלות מיוחדות. מעמדו בחברה היה כשל שאר עניי העיר. האישה הנאמנה סבלה את העוני בדממה, מאפשרת לבעלה לעבוד את קונו בדרכו.

והנה, השמחה במעונו של רבי אורי - בן נולד לו. ברית-המילה נערכה בבית-הכנסת. בסנדקאות כיבד אבי הילד את ר' לייב דימעליס, שנתקיימו בו "תורה וגדולה בשולחן אחד". תלמיד-חכם גדול, ירא-שמים מובהק ובעל ממון. נוסף על כך גם היה גיסו של החוזה מלובלין.

לאחר הברית פנה קהל המתפללים, כמקובל, לביתו של בעל השמחה - לסעודת-מצווה. רבי אורי צועד בראש ואחריו המתפללים, ור' לייב עמם. איש מהם לא ידע עד אז היכן גר בעל השמחה. צעדו וצעדו עד שהגיעו לקצה העיר. שם, בין סמטאותיה של שכונה עלובה, הובילם רבי אורי עד שנעצר מול צריף מט ליפול, שבקומת המרתף שלו שכן 'ביתו'.

ירדו כולם בגרם מדרגות שהוביל לדירת מגוריו של רבי אורי. אור קלוש חדר פנימה מבעד לדלת הפתוחה והאיר מעט את אפלת הבית. לאחר שהתרגלו לאפלולית, נוכחו בעוני הנורא שזעק מכל פינה. בתוך כך גם הבינו בזעזוע כי שום סעודת-מצווה לא מצפה להם. על השולחן נחו חצי כיכר לחם וכמה בצלים.

"וכי משום שאין לו לאורי במה לכבד את אורחיו, לא יכניס את בנו לתוך כלל ישראל?!", נשמע קולו של האב קורא ואומר - ספק לעצמו, ספק לאורחיו, ספק לאלוקיו. חיש-מהר שינסו כמה מן המתפללים מותניים, רצו העירה ושבו ובידיהם נרות, לחם, דג מלוח, יי"ש ומגדנות. מכאן ומשם ארגנו כיסאות וספסלים והתיישבו לסעודת-המצווה.

עוניו של רבי אורי נגע מאוד לליבו של ר' לייב. לאחר שהתפזרו הכול לבתיהם ניגש אל רבי אורי ופתח עמו בשיחה. "ממה אתה מתפרנס?", שאל.

"מתפרנס?", חזר רבי אורי אל השאלה, "מתפרנס אני מצמד קי'עלעך" (=פרות, ביידיש), אמר.

ר' לייב שוחח עם רבי אורי עוד ולבסוף נפרד ממנו בברכת מזל-טוב. בשובו לביתו קרא ר' לייב למשרתת והודיע לה: "ממחר נקנה חלב אך-ורק מר' אורי. ואף אם ידרוש מחיר גבוה מן המקובל בשוק, אל תתווכחי איתו אלא שלמי לו כל סכום שיבקש".

למחרת בבוקר הלכה המשרתת לביתו של רבי אורי ובידה כד גדול. את הדלת פתחה רעייתו של רבי אורי, המחלימה מן הלידה. בשומעה את בקשת המשרתת, תלתה בה מבט משתומם. "וכי להתל בי באת?!", שאלה, "כיצד תבקשי ממני למכור לך דבר שאין לי?!".

נבוכה המשרתת והתנצלה על אי-ההבנה שנפלה בעניין.

"לא פרות ולא חלב!", אמרה המשרתת לר' לייב עם שובה. התפלא ר' לייב מאוד. "הייתכן כי שיקר לי?!", שאל את עצמו. עוד באותו היום פנה אל רבי אורי לברר עמו את העניין.

"חלילה לי מלהוציא מפי דבר-שקר", השיב לו רבי אורי. "יסלח לי מר אם פירש את דבריי שלא כפי כוונתם. לא על פרות דיברתי, אלא על שני כי'עלעך אחרים לגמרי - 'כי בשם קודשו בטחנו' ו'כי בו ישמח ליבנו'. משני כי'עלעך אלה אני שואב את חיותי"...

הבין רבי לייב כי לפניו יהודי משכמו ומעלה, צדיק נסתר. בכל ליבו רצה לתמוך בו כספית, אלא שמהיכרותו את רבי אורי שיער כי הלה יסרב בתוקף לקבל ממנו מתנות-חינם. מה עשה? הביא את אשתו בסוד הדברים וביקש ממנה לעשות יד אחת עם רעייתו של רבי אורי, בלי שייוודע הדבר לבעלה.

רעיית רבי אורי התקשתה לדחות את היד המושטת לה. ליבה נשבר לרסיסים בכל פעם שראתה את פניהם המעונות של ילדיה הרעבים.

לפתע החלו להופיע על שולחנו של רבי אורי מאכלים שקודם לכן מעולם לא נראו בו. כך עברו כמה שבועות. רבי אורי, מצדו - כאילו לא הבחין בשינוי שהתחולל בביתו - המשיך בסדר עבודתו בלי שאלות ובלי חקירות.

אך שבת אחת, כשהסב רבי אורי לשולחן שהיה עמוס כל טוב, זחה עליו דעתו והוא פנה לפתע אל אשתו: "אמרי-נא לי, רעייתי היקרה, מניין כל השפע הזה בעת האחרונה?". או-אז נאלצה האישה לגלות את הסוד ולספר לבעלה כי ר' לייב הוא התומך בהם.

שקע רבי אורי במחשבותיו. כעבור רגע אמר: "אם-כן, רואה אני כי מן השמים לא רוצים עוד שנוסיף לחיות חיי עוני ומחסור. אבל גם לקבל מתנות-חינם אין זה רצוי. נראה כי יהיה עלינו לעבור לעיר אחרת ועם שינוי המקום ישתנה, אם ירצה ה', גם מזלנו לטובה".

ואמנם, כעבור זמן קצר העתיק רבי אורי את מושבו מלמברג לסטרליסק. שם זרחה שמשו ורבים החלו נוהים אחריו. לא עבר זמן רב עד שהכירו הכול בסגולותיו ובקדושתו, ומתוך כך דבק בו הכינוי - 'השרף מסטרליסק'. מאז והלאה, לא ידע ביתו של רבי מאיר מחסור ואף לא נזקק עוד למתנות-חינם.

לחץ כאן להמשך...

בעיצומה של התוועדות

הדבר היה בשבת שלפני חנוכה תשל"ד, בעיצומה של התוועדות בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק. פתאום, בין שיחת-קודש אחת לרעותה, פנה הרבי לעבר הנוכחים וקרא – "גליק! הרב גליק!". נראה היה כי הרבי מחפש את הרב גליק.

הרב אברהם-יצחק גליק ז"ל שימש עשרות שנים 'שגריר נודד' של הרבי באירופה. הוא פעל במערב היבשת וגם במזרחה (שנים רבות לפני נפילת מסך-הברזל) בשליחויות רבות שהטיל עליו הרבי – פעמים בגלוי ופעמים בסתר ובחשאי. פה הקים בית-ספר יהודי, שם פתח מסעדה כשרה, לקהילה זו הביא מצות לפסח ובעיר פלונית בנה מקווה-טהרה. הוא יצא ובא אצל ראשי מדינות ובעלי כוח והשפעה, ופעל רבות לטובת היהודים והיהדות.

אולם העובדה שהרבי מחפש את הרב גליק בתוך קהל הנוכחים הייתה תמוהה, שכן הוא לא שהה באותה שבת בארצות-הברית. והיה הדבר לחידה.

בספר 'ורבים השיב מעוון' מספר המחבר, הרב אהרון-דב הלפרין, שנכח בעצמו באותה התוועדות, כי החידה נפתרה לו כעבור חמש-עשרה שנים, כאשר נזדמן ללונדון וביקר בביתו של הרב גליק. מפיו שמע את סיפורו המופלא של אותו חנוכה (תשל"ד):

בחנוכה באותה שנה הייתי עם רעייתי בברצלונה. תכניתנו הייתה להמשיך למדריד ומשם לליסבון שבפורטוגל. אלא שאז נתקבלה לפתע שיחת טלפון ממזכירות הרבי ובה הוראה לטוס לאי מיורקה, מרחק חצי שעת טיסה מברצלונה. מעולם לא ביקרתי שם. ההוראה לא הגדירה כתובת ומטרה; "טוס למיורקה", היה לשונה.

עדיין לא חשבתי שהעניין בהול ושבגללו עלינו לשבש את מסלול טיסותינו. התכוננו אפוא להגיע למיורקה לאחר שנשלים את משימתנו בליסבון.

כשהגענו לנמל-התעופה בברצלונה התברר שכל הטיסות למדריד בוטלו במפתיע. "זו בוודאי אצבע אלוקים", אמרה רעייתי והוסיפה, "אם קיבלנו הוראה לטוס למיורקה, עלינו להקפיא את תכניותינו ולצאת לשם מיד". עלינו אפוא לטיסה הראשונה למיורקה.

הטיסה הייתה איומה. כיסי-אוויר עזים טלטלו את המטוס בעוצמה שטרם חוויתי. "אנחנו נוסעים בשליחותו של הרבי ואין מה לדאוג", אמרה רעייתי בשלווה ראויה להערכה.

המטוס נחת בשלום במיורקה והתחלנו להתעניין היכן יש יהודים באי. בירור קצר העלה כי במלון 'הוטל דה-מאר' מתארחת קבוצה גדולה של תיירים יהודים. בתוך כך הודיעו ברדיו כי טרוריסטים התנקשו בחייו של ראש ממשלת ספרד. הוא נרצח במדריד בהתפוצצות מטען נפץ. עקב כך הוטל עוצר על העיר ונחסמו כל דרכי הגישה אליה. ולעומת זאת, המלון במיורקה, שאליו הגענו כביכול ב'מקרה', היה מלא יהודים...

בקושי הספקנו להתארגן והנה עוד שיחה ממזכירות הרבי. המזכיר מודיע לנו כי לקראת חנוכה פרסם הרבי שני 'מכתבים כלליים' – האחד "אל בני ובנות ישראל" והשני פונה אל ילדים שמתחת לגיל מצוות. הרבי הורה למזכירו להתקשר אלי במיורקה ולדאוג שאתרגם את שני המכתבים לספרדית ואפיץ אותם בקרב היהודים באי.

המזכיר הכתיב לי את המכתבים, מילה במילה. השגתי מתרגם מקומי, לתרגם את המכתבים מאנגלית לספרדית. בבוקר מיהרתי לשכפל את התרגומים ובשבת חנוכה קיבלו את המכתבים כל התיירים היהודים שפגשנו (מי באנגלית ומי בספרדית).

סיפורה של הוראת-הפתע שקיבלתי בברצלונה (לטוס למיורקה) וכמו-כן דרך הכתבת המכתבים בטלפון – תרמו לעניין הרב של היהודים בנו ובפעילותנו. הצלחנו לאתר גם יהודים מבני המקום ויצרנו איתם קשר (והוא נמשך גם בשנים הבאות).

בזיכרוני נחרת יהודי ושמו ביני, עשיר גדול שגר בבית מפואר באי. התקשרנו אליו וביקשנו פגישה. הוא התנצל על שאינו יכול לקבלנו בביתו (מסיבה כלשהי), אך הוא מוכן לבוא אלינו למלון. כשבא, שוחחתי עמו ולאחר מכן הפעלתי קלטת שבה נשמע הרבי שר "צמאה לך נפשי". כששמע את קול שירתו של הרבי, החל לבכות כתינוק. הוא הסביר שזה מזכיר לו את שנות ילדותו.

כשנרגע אמר שהוא חש צורך חזק לעשות מיד משהו למען היהדות. לאחר מחשבה והעלאת רעיונות הוחלט להציב על גג ביתו, ששכן במקום גבוה והשקיף על פני כל העיר, חנוכייה גדולה. ואכן, הצלחנו להציב על גג ביתו חנוכייה מאולתרת, אך גדולה ובולטת דייה.

החנוכייה עוררה התעניינות רבה אצל כל רואיה ובמיוחד בקרב היהודים. כשעזבנו את העיר כבר קיבל עליו ביני כמה פעולות חשובות של קיום מצוות.

כשהתקנתי את החנוכייה נזכרתי באמרה שאמר לי הרבי באחד הימים. באותו זמן עסקתי לפרנסתי בייצור מנורות. הרבי אמר לי: "נשמה יהודית היא כמו מנורה. כשם שמנורה יכולה להיות כבויה זמן רב, כל עוד לא העלו בה אור, כך גם נשמות יהודיות רבות עומדות ומצפות שיציתו בהן את הניצוץ".

ואשר להזכרת שמי בפי הרבי בהתוועדות – אחרי כל מה שסיפרתי, ברור כי הרבי ידע בדיוק היכן אני ומה מעשיי. ובכל-זאת הזכירני הרבי בהתוועדות, קבל עם ועדה, כדי לעורר עליי זכות ולתת לי כוחות להצליח במשימתי– להאיר נשמות יהודיות.

לחץ כאן להמשך...

העיר פרשבורג

יום של סתיו בשנת תקס"ז. מזג-האוויר המעונן והסגרירי לא פגם באווירה המרוממת ששרתה על העיר פרשבורג. וכי קלה היא? רבה החדש של העיר עתיד להופיע בה אחר-הצהריים, וכל בני פרשבורג התכוננו לקבל את פניו ולכבדו, כיאה לשיעור קומתו התורנית.

הגבאי הראשי של בית-הכנסת הגדול ועוזריו נערכו משעות הבוקר למירוק בית-הכנסת ולקישוטו. צוות בעלי-מלאכה עסק בציור שלטי "ברוך הבא" ופסוקי ברכה לתלייה בכניסה לבית-הכנסת ועל כתליו הפנימיים. שני עצי ברוש צעירים וענפים ירוקים ורעננים הובאו לפתח בית-הכנסת, כדי ליצור מהם שער-כבוד חי.

הגבאי עבר בבית-הכנסת וזירז את המשתהים בתפילתם. הוא ביקשם לסיים ולפנות את המקום, כדי שיהיה אפשר להתחיל בהכנת בית-הכנסת למעמד ההכתרה. בחושו הגבאי רווי הניסיון ידע להתאים את המילים הנכונות לכל אחד. "הואיל-נא, ר' בונים, ללכת לחיים ולשלום. בערב תבוא לכאן ותראה כי בעזרת ה' הכול מוכן ומתוקן". "מה, ר' יצחק? טרם סיימת את תפילתך? במחילה מכבודך היכנס לחדר הצדדי". "הלוא תראה ר' פינחס, אנחנו מפריעים לך, אנחנו מפריעים לך!"...

בזהירות ניגש אל הזר שעמד באחת הפינות, עטוף בטליתו, שקוע בתפילה. "במחילה, ר' יהודי, העוד תאריך בתפילה?", שאל. כשלא נענה חזר הגבאי על שאלתו, בקול רם יותר וביתר תוקף. הסיט האיש את טליתו מעל פניו ושאל: "כלום מבקש אתה לנעול את בית-הכנסת?!".

"לא", ענה הגבאי, תמה על כי אין הלה מבחין בעבודה הרבה ובתכונה הגדולה מסביב, "אך עיניך הרואות, כי אנחנו עסוקים כרגע בניקוי בית-הכנסת ובקישוטו!".

"קישוט בית-הכנסת", חזר הזר על מילות הגבאי. "וכי חג-השבועות ממשמש ובא?!", הוסיף בנימה אירונית.

"נראה כי מרחוק באת ועל-כן אינך יודע כי פרשבורג מתכוננת לקבלת פני רבה החדש", ענה הגבאי, עדיין רגוע.

הזר לא ויתר. "האם מאורע זה חשוב הואכל-כך עד שכדאי להפסיק בעבורו יהודים מתפילתם ומתלמודם ולסלקם מבית-הכנסת?!", שאל.

עתה נאלץ הגבאי לגייס את שארית סבלנותו. "האינך סבור כי שומה עלינו לקשט את המקום ולהכינו כראוי לקבלת פני הרב?! וכי למדת מימיך פרק בהלכות כבוד התורה?!", השיב בשאלה שהיה בה יותר מקורטוב של עקיצה.

"קבלת-פנים ושוב קבלת-פנים. לא חבל על הכסף שאתם משקיעים בפרחים ובעצים? האם לא מוטב היה לו השתמשתם בו לעשיית מעשים טובים?", תקף האיש מכיוון לא-צפוי.

כאן פקעה כליל סבלנותו של הגבאי. "כנראה אינך יודע מיהו הגאון רבי משה סופר, ואולי אף מעולם לא שמעת עליו. נכון?!", הטיח בזר בבוז מוחלט. "לו היה לך שמץ של מושג על גדולתו בתורה, היית ממעט בדיבורים וממהר לפנות את המקום כדי לאפשר לנו לעשות את המוטל עלינו".

"נו, נו", הפטיר האורח באדישות, "תן לי עוד כמה רגעים ואסיים". כעבור רגע הוסיף, "אם אמנם כדבריך, כה גדול רבכם החדש, סבורני כי לא היה שבע-נחת מהדרך שבה אתם מגרשים מתפללים מבית-הכנסת". את המשפט האחרון שמע הגבאי מאחורי גבו, לאחר שנפנה לענייניו ושב לחלק הוראות עבודה לעוזריו.

אחר-הצהריים עמדו כרכרות מקושטות לפני בית-הקהילה, מוכנות להוביל את הפרנסים אל הכפר הקרוב, לקראת הרב החדש. והנה שמועה באה, כי הרב כבר הגיע העירה ומתאכסן בבית ידידו, הדיין רבי דניאל פרוסניץ. מיד הסיעו הכרכרות את הפרנסים לשם.

השמועה נפוצה בכל העיר וכעבור שעה קלה נאסף קהל רב סביב בית הדיין. בתוך כך נודעו פרטים נוספים. התברר כי למעשה הגיע הרב אל הכפר הסמוך עוד אמש. הבוקר, כשנודע לו שאין בכפר די יהודים למניין, הקדים ובא לפרשבורג בלא להודיע על כך לאיש.

צירפו האנשים פרט לפרט ולפתע התחוור להם כי הזר שהתפלל הבוקר בבית-הכנסת לא היה אלא הגאון רבי משה סופר – רבם החדש. מעיו של הגבאי החלו מתהפכים בבטנו. בבת-אחת קלט את טעותו האיומה. ובכל-זאת עדיין קיווה שחלה כאן טעות כלשהי ושמעולם לא פגש פנים אל פנים את הרב החדש.

הגבאי פילס לעצמו דרך בין ההמון והגיע עד דלת ביתו של הדיין. כיוון שדחק – נכנס. עוד רגע קט והנה עומד הוא חיוור כסיד, רגליו כושלות ושערותיו סומרות, מול האמת המביכה. אכן, הזר שעמו התעמת בבוקר וגער בו כי אינו מבין דבר בגדולת התורה וכבודה אינו אלא הרב בכבודו ובעצמו.

"יסלח לי כבוד תורתו, אנא יסלח לי!", פנה בקול רועד אל הרב וכמעט השתטח ארצה מלוא-קומתו. "יסלח לי על המילים שיצאו מפי בחוסר זהירות ובלא מחשבה, ועל התנהגותי הגסה והמבישה".

הביט בו רבי משה סופר בעיניים משועשעות ובחיוך של טוב-לב ואמר: "על מה צריך אני לסלוח? הלוא גירשת אותי מבית-הכנסת – לכבודי!"...

לחץ כאן להמשך...

סיפור מרגש "אל תשלח ידך אל הנער"

מעשה היה באשה באמריקה בשם ג'ולי ארמס שהרגישה בשבוע העשרים להריונה, כי משהו בעובר הנמצא בבטנה לא כשורה. האם הלכה להיבדק בדיקת אולטרא סאונד, ובצילומים התגלה לחרדתה, כי העובר אובחן עם חוליה שסועה בעמוד השדרה, כאשר מום זה הוא מום מולד המתאפיין בפיצול עמוד השדרה. חייהם של ההורים נהפכו לסיוט, היה ברור להם שהתינוק לא יישאר בחיים אם יורחק מרחם אימו. למזלם של ההורים ג'ולי ארמס, אימו של העובר, היתה אחות מיילדת באטלנטה, ומן הסתם הכירה גם את טובי הרופאים בבית החולים שבו היא הייתה עובדת.


בבית החולים הסבירו להורים, שבכדי לתקן את החוליה השסועה בעמוד השדרה, האם צריכה לעבור ניתוח כירוגי מסובך כאשר התינוק עדיין ברחם אמו, ואז לבצע את התיקון של החוליה. הגודל הזעיר של התינוק שהיה כעשרה ס"מ בלבד, הקשה מאד על הניתוח, וכל שכן שמדובר בחוליה זעירה בגוף קטן ושברירי, וצריך מאד להיזהר שלא יצא מצב שבאו ולתקן וימצאו לבסוף מקלקלים והנזק יהיה בלתי הפיך. לשם כך היה דרוש שמבצע הניתוח, יהיה רופא מומחה משכמו ומעלה, אדם שיוכל לקחת אחריות לבצע ניתוח כירוגי מסובך שכזה.


בבית החולים המליצו לה על דר' ברונר שהיה רופא מנתח בכיר וכירוג בעל שם עולמי. האם שהייתה מיילדת הכירה את דר' ברונר וגם ידעה את שיטת עבודתו בתהליך הכירורגי המיוחד שלו, וכבר הספיקה גם לשמוע מפי אמהות שעברו תהליך דומה, על ניתוחים שביצע בהם במרכז הרפואי של אוניברסיטת ונדרבילט בנאשוויל. והמיוחד בניתוחים מיוחדים אלה, שהם היו מבוצעים כשהתינוק עדיין היה ברחם אימו. ואכן ההורים חתמו מיד על טופס הסכמה, ונקבע להם תור כבר באותו שבוע לניתוח.


ד"ר ברונר ניגש למלאכה בדחילו ורחימו, כאשר במהלך הניתוח הרופא מגיע לרחם על-ידי ניתוח קיסרי ומבצע חתך קטן ברחם כדי שיוכל לנתח את העובר, וכך החל הניתוח שנמשך זמן ארוך מהרגיל. והנה בשעה טובה לאחר שהד"ר כמעט השלים את הניתוח, קרה דבר מדהים, ששיתק את המערכת לכמה שניות. לפתע הברנש הקטן הוציא את ידו הזעירה אך המפותחת במלואה מהרחם, ואחז בחוזקה באצבעו של המנתח ולא הרפה ממנה, כאילו רוצה לומר לו, יישר כוחך על כך שהיית שליח נאמן משמיים להעניק לי חיים בריאים. לדברי הנוכחים במקום, שהיו עדים למחזה ואף צלמו את המחזה המדהים, ד"ר ברונר עמד כמשותק כמה שניות ולא הצליח להניע איבר, ועיניו החלו זולגות דמעות למראה היד שהושטה לו מתוך רחם האם, ולחצה את אצבעו בחזקה.


לאחר מכן הוא אף התבטא ואמר: מאות ניתוחים עשיתי בימי חיי, חלקם מסובכים יותר וחלקם פחות. אולם כאשר התינוק לפתע אחז באצבעי, זה היה הרגע המרגש ביותר בחיי, ולמשך שניות אף הייתי משותק ולא הצלחתי להניע אף איבר.


העולם היה עד לתהליך מדהים, ועדות לכל אלו המפקפקים בקיומו של העובר ברחם אמו. היום מחקרים הנערכים בשנים האחרונות מלמדים יותר ויותר כי עוברים במעי אמם, לא רק שיש בהם חיים, אלא שהם מסוגלים לקלוט גירויים ולהגיב לסוגי שמיעה שונים עוד בהיותם ברחם אמם. כיום סבורים החוקרים, כי כבר ביום היוולדם, מסוגלים היילודים להבחין בין העצמים שהם רואים, ואף לזהות את קול אימם. ואם נשאל מתי הספיק התינוק ללמוד את כל אלה? התשובה היא:- ברחם האם.


וזו היא תוכחה לאותם רופאים והורים שעושים הפלות לעוברים, 'אולי' משום שחושבים הם, שהעובר הוא סתם גוש בשר. מלבד הנזק הרב שגורמים לרחם האם, הם גם רוצחים באכזריות את ה"עובר" שכבר ביומו הארבעים להיותו ברחם אמו, הוא כבר יצור חי ומושלם בכל איבריו וגידיו כמובא בחז"ל (נדה ל. – ברכות ס.)


לכן גם וָלָד בגמטריא 40. ו-אֵם בגמטריא 41 יום. להורות: שרק כעבור 40 יום להריונה נקראת האשה אֵם, כיון שאז נשלם לגמרי צורת הַוָלָד בבטנה ביום ה-41. רק שהוא עדין קטן בגודל של אצבע בשביל לצאת, ונזקק עדין לשירותיה הסוציאליים של רחם אמו כדי להתפתח ולהגיע לגודל עובר נורמאלי. ולכך, דרושים 9 חודשים שהייה בבטן אמו.


תמונה זו של העובר סמואל אלכסנדר ארמס בן ה-21 שבועות שאוחז בידיו של הרופא ד"ר ברונר בעת שמטפל בו, התפרסמה בעיתון אמריקני. רבים סבורים שזו תמונת השנה אם לא תמונת העשור. התצלום לוכד את האירוע המדהים הזה בבהירות מושלמת. (התמונה בצד) העורכים הכתירו את התמונה בשם "יד של תקווה". בטקסט הוסבר ש"ידו הזעירה של העובר בן 21 השבועות סמואל אלכסנדר ארמס מגיחה מרחם אימו, ואוחזת באצבעו של ד"ר ג'וזף ברונר, כאילו הוא מודה לרופא על מתן החיים.


אימו של סמואל הקטן סיפרה: שהם בכו ימים שלמים כשראו את התמונה. היא אמרה, "התמונה מזכירה לנו, שהריון אינו מין נכות או מחלה, והעובר אינו סתם גוש בשר! אלא מדובר כאן במערכת חיים מושלמת, של איש קטן".


ולסקרנותם של רבים, סמואל התינוק נולד בריא ושלם, לאחר שהניתוח הצליח ברוך ה' במאה אחוזים.

לחץ כאן להמשך...

הכל לטובה

היה זה יום ששי בחצות היום, כאשר משפחת כהן מרעננה מיהרו להכניס את חפציהם לארגז המכונית, לפני שהם מתניעים ונוסעים לסוף שבוע, לנוח בבית מלון בירושלים. היה זה שבת לפני פסח, הם בדיוק גמרו להעביר את כל חפציהם לדירה החדשה שזה רק עתה נרכשה, וסדרו והכינו את הדירה לכבוד פסח תוך הקפדה יתירה שלא יכנס שום פירור חמץ.


התכנון היה לשבות בבית מלון לשבת חיזוק בירושלים, ולחזור ביום ראשון לבדיקת חמץ, ולהתכונן לקראת חג הפסח, ולקבל את האורחים הרבים שעמדו ליסב עימהם בליל הסדר. בני הזוג כהן ושלושת ילדיהם נכנסו למכונית, והחלו ליסוע לכיוון ירושליים וכבר חלמו על הרגע שיגיעו למלון ואולי גם יספיקו להיכנס לבריכה המחוממת במלון, וגם לנוח קצת לפני שבת קודש.


לפתע, בום אדיר נשמע, והרכב נעצר באחת! משפחת כהן נקלעה לתאונת דרכים עם משאית גדולה שלפתע סטתה מן הדרך, ומחצה את הרכב. ובני המשפחה נשארו לכודים ברכבם. קולות של סירנה משטרתית הרעישה את אוזניהם, ואמבולנסים ומכבי אש ניסו לפלס דרך בין קהל הסקרנים הרב שניסה לעזור ולחלצם לפני שיקרה אסון שריפה, או שאחד מהפצועים יאבד דם רב לפני שיחולץ.


הרכב של משפחת כהן נוסר מהרה על ידי מכבי האש, ומשפחת כהן מיד פונתה לבית החולים תל השומר, שהיה סמוך למקום התאונה. האב והאם המודאגים לגורל בניהם ובתם, לא הפסיקו לשאול עליהם, גם שהגיעו למיון וטפלו בהם, הם כל הזמן ניסו לברר מה עלה בגורלם של אחרים מבני המשפחה. מבדיקה ראשונית התברר, כי לאב ולאם ולשני ילדיהם שלום. ברוך ה' לא קרה אסון ויצאו רק בפצעים קלים, אבל הבת הקטנה שכבה במיון עדיין ללא הכרה. אולם הרופאים לא היו מוכנים לקחת סיכון, ועשו לכולם בדיקת סי-טי מעמיקה, לראות שכל איבריהם הפנימיים שלמים, כיון שהחבטה והפגיעה במכונית הייתה קשה מאד.


לאחר הבדיקות הסתבר שהבדיקות אצל כולם היו טובות וחיוביות, וגם הבת הקטנה כבר הספיקה להתעורר מעלפונה, ואף היא נלקחה לצילומים, אולם אצלה הזמן התארך קצת יותר מכולם, והאב והאם החלו לדאוג. תוך כדי המתנה של ההורים בפרוזדור חדר הצילומים של הסי-טי לתוצאות הבדיקה, החלו לעלות הרהורים בלב ההורים השבורים… מה זאת עשה ה' לנו? במקום להיות עכשיו בבית מלון להשתכשך במים עם ילדיהם ולנוח סוף סוף מעמל העברת הדירה, אנו צריכים להמתין בחדר מיון בבית החולים, ולהעביר את השבת בבית חולים, במקום שבת חיזוק בבית מלון?!.


דמעות החלו להציף את עיניהם של ההורים, למרות שניסו בכל דרך לעצור אותם, אולם זה רק גרם להם להתייפח יותר, ולא היתה להם ברירה, ונתנו לכאב לפרוץ החוצה כדי לנסות להשתחרר מהמתח שהיו שרויים בו.


לפתע נפתחה הדלת והמיטה של הילדה הועברה במהירות לחדר ניתוח, שם שהתה הילדה כשעתיים ודופק הלב של ההורים החל לעלות מרוב הלחץ.


לאחר שעתיים יצר מנהל המחלקה, וניגש אל ההורים המודאגים כשחיוך על פניו, ואמר לאב: אני בטוח שאתה ורעייתך מאד מבולבלים ומאוכזבים נורא מהתאונה, ומכך שנאלצתם, לשבות כאן בבית החולים במקום בבית מלון.


אולם אני רוצה לומר לכם, שמחר בפתיחת ההיכל תצטרכו לברך הגומל על הנס הגדול שקרא לכם. לשמע הדברים ההורים הרימו גבה כלא מבינים על מה הוא מדבר… אולם הרופא לא נתן להם זמן לתהייה והמשיך את דבר הבשורה הטובה ואמר להם.


הילדה שלכם הקטנה, הייתה בתחילת התפתחותה של המחלה הנוראה. בעקבות התאונה נאלצנו לעשות לכם ולה צילומים כלליים בכל הגוף, ומצאנו אצלה גרוגרות סרטניים ליד הריאות שהיו ממש בתחילת התפתחותן. וברוך ה' ניתחנו את הילדה, והצלחנו לנקות את המקום טוטאלית ולא נשאר שום זכר למחלה.


הוסיף הרופא בהתרגשות ואמר: אם חלילה הילדה הייתה נשארת במצבה ללא טיפול מוקדם, לא היינו יכולים לגלות את סימני המחלה אלא רק לאחר שהסרטן היה כבר מכרסם את הריאות ואז לא היה שום סיכוי מבחינה רפואית להחלמתה של הילדה, והעסק היה מסתיים באסון חלילה. עכשיו תנו תודה לקב"ה על התאונה שקרתה לכם, שברוך ה' כולכם בריאים, והרבה עגמת נפש וסבל נחסך לילדה ולכם בעקבות התאונה הזאת.


ההורים היקרים החלו לפרוץ בכי מרב התרגשות, והחלו להודות לה' יתברך על הנס הגדול שנעשה להם, והרגישו בושה על כך שהטיחו בתחילה דברים נגד הנהגת ה', וקבלו עליהם לעשות סעודת הודיה, ולפרסם את הנס ברבים.


דבר נוסף וחשוב קבלו עליהם ההורים בכל פעם שהיו מספרים את סיפרם הנפלא, הם היו מדגישים באזני השומעים את מאמר רבותינו ז"ל. שאין דבר רע שיורד משמיים! וגם אם נראה על פני השטח שאין זה טובה, אבל המאמין יודע, שכל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה – ואשרי המאמין.

לחץ כאן להמשך...

מעשה ברמאי ורעב

מעשה ברמאי אחד רעב, שישב על פרשת דרכים וחיכה לקורבנו כדי למלאות את תאוות רעבונו. לפתע ראה אדם שנראה כתייר ובעל חזות מכובדת. ניגש אליו ופתח עמו בדברים, ושאלו לשמו ולמשפחתו ולמקום מגוריו. כשנודע לו כי הוא מאיזור פלוני ואביו שמו אלמוני, סיפר לו בהתרגשות כי הוא מכר ותיק של אביו, והוא כל כך מתרגש לפגוש את בנו, עד שהוא מרגיש חובה להזמינו למסעדה יוקרתית על חשבונו, כי לא בכל יום מזדמן לו לפגוש אנשים יקרים וחשובים כמותו.

אותו תמים, הלך אחריו למסעדה בקרבת מקום, כשהרמאי מספר לו זיכרונות מן העבר עליו ועל אביו, ובמתק שפתיים כבש את לבו. כשנכנסו למסעדה, פנה הרמאי לבעליה כשהוא מתבודד עמו, וסיפר לו בחשאי, כי האיש אשר מתלווה עמו הינו הבוס שלו והוא עשיר גדול שבא מדרך רחוקה, ולא אכל יום שלם, לכן יש לפנק אותו בכל מיני משמנים ומטעמים שיש במסעדה, כולל מנה ראשונה ושנייה וכו' ולא ישכח גם את הסיגר לאחר הקינוח.

נכנס האורח התמים פנימה, החל יושב ומתענג על הסעודה כשהוא מודה לה' על הפגישה שזימן לו, אוכל מכל מה שמוגש לשולחן לתיאבון, כשהרמאי כל הזמן מזמין לשניהם מהמאכלים המשובחים ביותר, ופיו לא מפסיק להלל ולשבח את ידידותו העמוקה שלו ושל אביו, וכמה הוא שמח לפנק את בנו על חשבונו.

בסיום הסעודה, כשצוות המנגנים מסביבם מנגן לכבודם ברקע, מבקש הרמאי באדיבות מן האורח התמים רשות לצאת להתפנות, כשהוא ניגש לבעל הבית ביחידות ואומר לפניו, כי הבוס שלו מבקש להגיש חשבון, והוא ממהר לצאת להביא לפניו את הלימוזין מן החניה.

יצא הרמאי ונמלט מן המקום כל עוד נפשו בו, בהותירו את אורחו לבד מעשן סיגר לאחר הקפה והקינוח מן עוגת הטורט שהוגשה לפניו, ונהנה מהצלילים הנעימים, וחושב לעצמו "איזה בר מזל הנני".

בנתיים, מגיע אל האורח רב המלצרים, ומגיש לפניו חשבון על צלחת מעוטרת בסוכריות, וזיקוק קטן במרכזה. כשראה האורח את החשבון, נחרד מהסכום, והתנצל בשם מארחו הרמאי, כי עוד מעט קט הוא יבוא, וישלם בקופה את החשבון. השיב לו רב המלצרים נחרצות: האורח כבר יצא, ומי שמשלם את החשבון זה אתה.

לא הועילו לאורח התמים כל תירוציו ותחנוניו, כי הוא מוזמן ולא מזמין, וכי נזדמן שלא בזמן לזימון לא מתוזמן, ונפל קורבן לאיש רמאי ורב מעללים. תוך כדי התנצלות רמז רב המלצרים לשני ענקים גברתנים שנגשו אליו, והכו בו מכות נמרצות, והפשיטוהו מבגדיו, ולקחו לו את כל רכושו, כשהם זורקים אותו מגרם המדרגות בבוז גדול, מבלי להתייחס לקול צעקותיו הרמות, לעיני כל הסועדים במסעדה ולעיני העוברים ושבים ברחוב.
הנמשל

אותו רמאי הוא יצר הרע אשר מפתה את האדם ליהנות מהעולם הזה באיסור כשהוא אומר לו; אל דאגה, אני מרשה לך הכל. אכול ושתה בלי ברכה, פנק את גופך מכל הבא ליד, כל מה שבא לך עשה, כי הרי כך אמרו חז"ל: לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם, העולם שלך עשה כטוב בעיניך.

מגיע יום הפקודה, יום בו צריך אדם לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכשהוא נתבע על מעשיו, מחפש הוא את אותו יצר הרע שימליץ טוב בעדו, כיון שעל דעת תורה עשה הכל. אך לא דובים ולא יער.

יצר הרע עזבו כבר בכניסתו לקבר, שם האדם משלם על כל מה שנהנה מהעולם הזה ביסורים קשים, ולא עוזר לו שום תירוצים כי נתפתה ליצרו הרמאי שהותירו לבד בדין, אלא נזרק הוא בביזיון גדול לגיהנם על ידי מלאכי חבלה, מבלי להתייחס לקול צעקותיו הרמות ותחנוניו.

לחץ כאן להמשך...

ביקור בבית קברות של החיים

קרא הסבא מסלבודקא לתלמידו רבי אייזיק שר שעמד בביתו, ואמר לו: רבי אייזיק, בא עמי לחלון וראה ותתבונן בבית קברות אחד גדול… תמה לעצמו רבי אייזיק הרי בית קברות לא נמצא מעבר לחלון ביתו של הרב, אלא בסוף הרחק מן העיר.

וכאילו קרא הסבא את מחשבותיו ואמר לו: שמא תתמה על דברי, הרי הבית קברות נמצא הרחק מן העיר, אך האמת הוא כדברי. בא והראה לך.

הנה נראה לך כי הרחוב הראשי הזה חי ותוסס, אנשים עוברים ושבים, אצים ורצים, זה בכה וזה בכה. והנה, מצביע הסבא מסלבודקא על אדם אחד ולקחו לדוגמא ואמר, איש זה בעל מֹח חריף ובעל כֹּח העמקה והסברה, והיה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהעמיד תלמידים הרבה ולהרביץ תורה ברבים.

ואל תחשוב שהוא אינו מודע לכישרונו הגדול, אדרבא, אביו ואמו הכירו בו מקטנותו בכשרונותיו המבורכים, אלא, שהיה להם זבובי מוות במוחם, והחליטו שהוא צריך להיות – פרופסור…..

הנה כתוב על אדם זה מצבה גדולה,

"פה נטמן הגאון הגדול ראש ישיבת…. המעתירה"

שזכה והעמיד תלמידי חכמים מופלגים בדורם.

הנה עוד אדם עובר על פנינו, וגם הוא למשל אדם בעל רגש נפלא, ובעל לב מיוחד, והיה יכול להיות משגיח גדול בישיבה גדולה ולעורר את נימי הנפש העדינים והרדומים של התלמידים לעבודת הבורא, ולהעמיד תלמידים הרבה.

ולבסוף, כמו הקודם הלך והכניס את כל הרגש שלו בתוך כינור, ונהפך להיות כנר מפורסם על הגג….

הנה הוא מתפרנס בכבוד מהיותו כנר, אבל את כל הבנתו ושכלו ורגשותיו, הוא קבר בכינור, ואינו משתמש בהם לעבודת הבורא.

אם כן, נמצא שעל אדם זה מצבה גדולה ובה כתוב:

"פה נטמן הגאון הגדול המשגיח בישיבת …המעתירה, ממזכי הרבים, ומלהיב ליבותיהם לאביהם שבשמים".

הנה כי כן מסיים הסבא מסלבודקא את דבריו הנפלאים, כל הרחוב הזה הוא באמת – "בית קברות אחד גדול"! שמא תשאל, מאי נפקא מינא (ההבדל) בין בית הקברות הזה, לבית הקברות שבסוף העיר?
הנה כמה נפקא מינות:

בית הקברות שבסוף העיר שקט דממתי…, ושומעים רק את הרוח המנשבת ואת קול העצים הרועשים לעצמם. ואילו בבית הקברות כאן במרכז העיר, רעש ושמחה!… גועש ורועש, זה רץ וזה ממהר, זה קונה וזה שמח, "כיף חיים", אבל האמת היא שזהו – בית קברות ממש.
בבית הקברות שבסוף העיר קבורים מתים. ואילו בבית הקברות שבעיר, קבורים "חיים".
בבית הקברות שבסוף העיר, המת לעצמו, והחברה קדישא שקוברתו-לעצמה, והיא זו שטורחת בהכנת המצבה. ואילו כאן בעיר, האדם הוא המת… והוא החברה קדישא… והוא הקבר… והוא המצבה… והוא התולעים שאוכלים אותו חי… (עפ"י לב שלום א, תיד)

על כגון דא זעקו חז"ל ואמרו: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה",
כשיבוא הקב"ה ויוכיח את כל אחד ואחד- "לפי מה שהוא"!.

לחץ כאן להמשך...

התמימות והצדקות של השמש

הימים ימיו של הגאון הגדול רבי יהודה אסאד, רבה של סמניטץ ומגדולי רבני הונגריה. בעיירה הסמוכה, סהרדליה, חי יהודי שהיה השמש בבית-הכנסת המקומי, איש ירא-שמים ועובד ה' בתמימות.

בין תפקידיו היה להיטיב את הנרות בבית-הכנסת ולהעלות בהם אור. הוא היה עושה זאת בחיל ורעדה. קודם שניגש למלאכה היה חוגר עצמו באבנט ואומר תפילה שחיבר: "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, הריני מוכן ומזומן להעלות אור בנרות בית-הכנסת ולקיים בכך 'באורים כבדו השם'". ועוד הוסיף: "יהי-רצון כאילו כיוונתי בהדלקה זו את כל הכוונות והייחודים שכיוון הכוהן הגדול בזמן שהעלה את הנרות בבית-המקדש".

כך נהג מדי יום ביומו, בכוונה עצומה. בהדרת-כבוד ובהשתאות עקבו תושבי העיירה אחר מלאכתו של השמש התמים.

פעם אחת נזדמן קצב העיירה לבית-הכנסת, בשעה שעסק השמש במלאכת הטבת הנרות והדלקתם. הקצב היה איש פשוט והמוני, ולא הצטיין לא בתורה ולא ביראה. ואולם בראותו את השמש בעבודתו, נתמלא ליבו רגש של קדושה ושל קנאת-סופרים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של השמש.

כיוון שאיש-מעשה היה, מיד ניגש אל השמש והציע לו עסקה: "אשלם לך מטבע הגון אם תסכים למכור לי את זכות הדלקת הנרות בבית-הכנסת", אמר.

נתן בו השמש מבט של פליאה. "איני מעוניין בכספך, אלא במצווה עצמה", ענה בקצרה. הקצב לא הרפה. למחרת שב אל השמש ובפיו אותה בקשה. וכן בימים הבאים.

כשנוכח השמש כי הקצב אינו מניח לו ואינו חדל מהפצרותיו, החליט להביא את העניין להכרעת רב. הלך אל רבי יהודה אסאד וגולל לפניו את סיפור הדברים. "ככל אשר יורה לי רבנו, כך אעשה", הצהיר השמש.

לאחר ששקל את הדברים בינו לבין עצמו, פסק הרב: "אם כדבריך, כל מעשיך לשם שמים בלבד ושלא על-מנת לקבל שכר, הרי גם אהבת-ישראל מצווה גדולה היא. עצתי אפוא היא כי תוותר לקצב על הזכות שבהדלקת הנרות".

כעבור רגע הוסיף רבי יהודה אסאד ואמר: "אך לא בלי תמורה, שכן על מצוות יש לשלם. טול ממנו בעבור כל יום של הדלקה זהוב אחד". זה היה סכום נכבד ביותר. ומיד המשיך: "אך אתה אל תשתמש בכסף שתקבל מהקצב, אלא תניחהו בקופה מיוחדת. ביום מן הימים כבר תדע מה לעשות בו".

אף-על-פי שהייתה המצווה יקרה מאוד לליבו של השמש, קיבל עליו את הדין ללא סייג. וכך, מדי יום ביומו, הופיע הקצב בבית-הכנסת, שילם לשמש זהוב אחד וניגש להדליק את הנרות.

הקצב מצידו לא ידע דבר וחצי-דבר על חלקו של רבי יהודה אסאד בעניין וכי הכול נעשה במצוותו ועל-פי הנחיותיו.

גם את החלק השני בדברי הרב קיים השמש. את הזהובים שקיבל אגר בתוך קופה מיוחדת והיא הוסיפה להתמלא מדי יום. מעולם לא הוציא ממנה אפילו מטבע אחד.

חלפו כמה שנים. מצבו הכלכלי של הקצב הורע, מסיבות כל-שהן, והוא נאבק על פרנסתו. מצוקתו גברה עוד יותר כאשר עמד להשיא את בתו, ועל-אף כל מאמציו לא הצליח לגייס את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם.

בצר לו התדפק הקצב על דלת ביתו של רבי יהודה אסאד. במבט מבוייש סיפר לרב כי המזל חדל לפתע מלהאיר לו פנים. "מה אעשה? כיצד אוביל את בתי לחופה?", שאל בכאב. "ויתרה מזו", הוסיף, "הלא התחייבתי על סכום מסויים של נדוניה וליבי מלא חשש מפני תגובת צד החתן!".

שקע רבי יהודה אסאד במחשבותיו. "שב והמתן", הורה לקצב. בינתיים שלח הרב לקרוא לשמש בית-הכנסת של סהרדליה. "בקש ממנו להביא עמו לכאן את קופת הזהובים של הנרות", לחש באוזן השליח.

כעבור שעה הופיע השמש, ובידו הקופה עמוסת המטבעות. הקצב הופתע מהפגישה הלא-צפויה עם השמש והשמש הופתע לא פחות ממנו. "פתח את הקופה והרק את תכולתה על השולחן", אמר הרב לשמש. לאחר שעשה כן נתבקש השמש למנות את המטבעות. ספר השמש את המטבעות מול עיני הרב ומול עיניו המתבוננות של הקצב, והנה זה פלא – סך הזהובים תאם בדיוק את סכום הנדוניה שעליה התחייב הקצב למחותניו.

"כעת הגיעה שעתם של הזהובים", אמר הרב לשמש. "לאחר ששימשו פעם אחת לקיום מצווה נכבדה של הדלקת נרות בבית-הכנסת, הגיעה העת לעשות בהם עוד מצווה גדולה ולהעלות אור בבית יהודי בישראל. תנם לקצב כדי שיוכל להשיא את בתו בכבוד ולהובילה לחופה בלב שמח". בלי להוציא הגה מפיו עשה השמש כמצוות הרב.

רבי יהודה אסאד סיפר את הסיפור בהתפעלות רבה לשומעי לקחו, ואמר: "ראו כמה דברים אפשר ללמוד מסיפור מופלא זה. ראשית, התמימות והצדקות של השמש, שהסכים לוותר לזולתו על מצווה שחיבב וייקר כל-כך, וכל זאת בלא שום תמורה. שנית, מצווה אחת – הדלקת נרות בית-הכנסת, שנעשתה בכוונה – הצמיחה מצוות כאהבת-ישראל, צדקה והכנסת-כלה. שלישית, הקצב היה סבור כל העת כי הוא נותן את כספו לשמש, ורק כעבור שנים התברר לו כי חיבוב המצווה וקיומה עמדו לזכותו והועילו לו-עצמו. ומעל לכול – הדלקת הנרות בגשמיות, הדליקה גם ברוחניות את נשמותיהם של השמש והקצב והאירה אותן באור יקרות".

לחץ כאן להמשך...

לשמח את החתן והכלה.

ר' משה ויטנברג היה עשיר גדול ונדבן נודע לצדקה. שום עני או נזקק שהתדפק על פתח ביתו לא יצא ריקם מלפניו.

פעם אחת בא אליו יהודי דל ואביון ושפך לפניו את ליבו השבור: בתו הגיעה לפרקה, ולאחר חיפושים רבים נמצא לה סוף-סוף חתן הגון ומתאים. שטר התנאים בין הצדדים אף הוא כבר נחתם ומועד החתונה התקרב והולך. אלא שאין בידו פרוטה לפורטה, ובוודאי אין ביכולתו לשלם את דמי הנדוניה שהתחייב עליהם. עתה חושש הוא כי בגלל זה יתבטל, חלילה, השידוך.

נגעו הדברים לליבו של ר' משה. מיד הוציא מכיסו את מלוא סכום הנדוניה ונתנו לאבי הכלה. "רק דבר אחד אבקש ממך", הוסיף ר' משה בחיוך, "אל-נא תשכח להזמין אותי לחתונה".

האב המאושר לא היסס לרגע. "בשבועה!", זרק, "אזמין אותך לחתונה".

מועד החתונה התקרב, ובגלל רוב הטרדות הכרוכות בהכנות לקראתה נשתכחה מן האב התחייבותו לר' משה – בשבועה – להזמינו לחתונה.

ליל הכלולות הגיע. המחותנים וקרובי-המשפחה משני הצדדים הגיעו. גם הידידים והמכרים באו, מקרוב ומרחוק. הכול כבר היה מוכן ומזומן לקראת החופה. והנה, רגע לפני החופה התעלף אבי הכלה והשתטח מלוא קומתו ארצה.

מבוהלים מיהרו הקרובים לעורר את אבי הכלה מעלפונו ולהגיש לו כוס מים. אך פקח זה את עיניו ומיד פרץ בבכי. כל הניסיונות להרגיעו עלו בתוהו. הוא בכה בכי סוער שלא נגמר.

הביטו בו המוזמנים בדאגה מהולה בתימהון. במיוחד נבוכו הורי החתן וקרוביו מההתפתחות הבלתי-צפויה. "מי יודע", החלו מתלחשים ביניהם, "שמא אינו מאוזן בנפשו ומיקח-טעות יש כאן!".

הכניסו את האב לחדר צדדי. גם הרב נכנס אחריו, לדובבו ולנסות לסלק את המועקה שבליבו. לאחר שנרגע מעט סיפר לרב על טוב-ליבו של ר' משה ויטנברג ועל מעשה החסד שעשה עמו. "את מלוא הסכום נתן לי ורק בקשה אחת קטנה ביקש – להזמינו לחתונה", חזר האב וגעה בבכי. "נשבעתי לו שכך אעשה, והנה עברתי על שבועתי!".

"אל דאגה", הרגיעו הרב, "דבר לא אירע. הבה נלך עתה, כל הקרובים והמוזמנים יחדיו, אל ביתו של ר' משה ונזמין אותו לחתונה. אף-על-פי שלא הוזמן בעוד מועד, ללא ספק יתרצה ויבוא".

ואמנם, המוזמנים כולם – ובראשם אבי הכלה והרב – יצאו לעבר ביתו המפואר של ר' משה, ששכן במרכז העיר והיה מוקף חומה נעולה בשער ברזל כבד. בהגיעם לביתו מצאו כי השער נעול מבפנים וחדרי הבית אפלים, חוץ מאגף אחד שנותר מואר. הדבר עורר תמיהה משום שעדיין הייתה שעת ערב מוקדמת.

אחד הצעירים שבחבורה דילג מעל השער ונכנס פנימה. אחר-כך פתח את השער מבפנים ואיפשר לכל המוזמנים להיכנס גם-כן. ועוד דבר עורר פליאה רבה – דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה, כאילו עזב מישהו את הבית בחופזה ושכח לסוגרה.

נכנסו הרב ואבי הכלה פנימה, ואחריהם יתר המוזמנים. הגיעו עד החדר היחיד שממנו בקע אור ולתדהמתם גילו את בעל-הבית מוטל על הרצפה, כפות בידיו וברגליו, ופיו סתום בסחבה. חבילות של כסף היו מפוזרות על השולחן ואף על הרצפה סביב.

התירו את ר' משה מכבליו וסייעו לו לקום על רגליו. הוא היה נסער כולו. "כמו מלאכים משמים באתם!", מלמל, "מלאכים משמים!". בתוך-כך התברר כי כנופיית שודדים פרצה אל הבית, נעלה את שער החצר מבפנים והתנפלה על ר' משה. לאחר שכפתוהו בחבלים נטלו השודדים מכיסו את המפתח לכספת הכבדה והחלו מרוקנים אותה מתכולתה – סכום עצום של כסף.

הגנבים התנהלו בנחת ובשאננות, ביודעם כי אין בבית איש מלבד ר' משה עצמו, וכי שער הכניסה לחצר נעול מבפנים. הם לא ציפו שמישהו יפריע להם בביצוע מלאכתם.

כששמעו קול המולה מכיוון השער, נבהלו. מחשש להיתפס, מיהרו לנטוש את שללם ונמלטו בחופזה מצידו האחורי של הבית. "אילולא הגעתם עכשיו", אמר ר' משה לאבי הכלה ולכל הניצבים סביב, "הייתי מאבד את כל רכושי וייתכן שגם את חיי".

לאחר ששבה אליו רוחו והוא התאושש מהחוויה הקשה שפקדה אותו, הצטרף ר' משה אל הקהל הרב ויחדיו הלכו הכול לשמח את החתן והכלה.

לא חלפו ימים רבים, ור' משה שחש חוב עמוק להודות לה' על שהציל את חייו ורכושו, ביקש להקדיש את כל כספו למטרה מיוחדת של צדקה. לאחר התלבטות בינו לבין עצמו קיבל החלטה נועזת; בתוך פרק-זמן קצר חיסל את כל עסקיו בחו"ל, צרר את כספו ועלה לארץ-ישראל.

הגיע ר' משה (בשנת תרמ"ה) לירושלים ובנה בכספו שכונה חדשה, לא-הרחק משכונת מאה-שערים. בשלב ראשון הקיפה השכונה שלושים ותשע דירות. את הדירות השכיר בכסף מועט לתושבים העניים (ומי לא היה עני אז...).

אך דמי השכירות ששילמו הדיירים שימשו גם דמי קנייה, ובמרוצת הזמן נעשו הדירות שלהם. בדמי השכירות שקיבל בנה בינתיים ר' משה דירות נוספות, וכך הוסיף וסייע לעוד ועוד מעניי ירושלים. השכונה שהקים ר' משה ויטנברג קרויה עד היום– 'בתי ויטנברג'.

לחץ כאן להמשך...

אוסרים את החג

חסידים מספרים כי על מאמר הכתוב "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" היה ר' חנוך העניך מאלכסנדר נוהג לומר שכמו שחייט התופר בגד יודע שכל התפירה עלולה להיפרם אם לא יקשור בסיומה את החוט, כך צריך האדם לדעת שיש לאסור ולקשור את קדושת החג שעבר ולעשות לה חיזוק וקיום, כדי שלא תפרח ותימוג.

המשל שלפנינו הוא משל פשוט לכאורה. ימי החג הם ימים של התעלות, השגת מדרגות גבוהות בעבודת ה' וחיזוק הקשר בין האדם לבין קונו. מובן שבמהלך ימי החג ישנה התקדמות. אולם יחד עם זאת, בדיוק כפי שהחייט יודע שאין ערך לכל ההתקדמות שהוא משיג אם לא יקפיד לקשור את החוט בקצה כדי שהתפירה לא תיפרם, כך בדיוק על כל אדם ואדם לעשות מעין קשר בכל ההשגות שהשיג במהלך ימי החג ולהפוך אותן לקניין של קבע, שימשיך וילווה אותו בימי השגרה הבאים עליו. זוהי המשמעות של יום אסרו חג, הבא לאחר ימי החג. ביום זה אנו אמורים לקשר בין החג לבין ימי החולין הבאים לאחריו; לתת לעצמנו זמן להטמיע בתוכנו את הערכים שצברנו במהלך החג.

עד כאן המשל ברובד הפשוט שלו. אולם מתברר כי למשל זה רקע עמוק הרבה יותר. בספר 'מגלה עמוקות' מובא מדרש העוסק בדמותו של חנוך, שעליו אמרה התורה "איננו כי לקח אותו אלקים". מדרש זה מתאר את חנוך יושב ותופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה אומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

בספרי חסידות הוסברה אומנות זו של תפירה באופן סמלי. התפירה מחברת בין שני חלקים נפרדים והופכת אותם לישות אחת, שנועדה לשמש לבוש לאדם. תפירה תוך כדי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" מקבלת מידית משמעות עמוקה של ייחודים, חיבור של חלקים נפרדים.

חנוך עוסק אמנם בתפירה גשמית, אולם כל מעייניו נתונים לתפירה רוחנית. הוא עוסק בחיבור בין חלקים נפרדים: בין שמים וארץ, בין עולם הרוח ועולם החומר, בין עולם הזה ועולם הבא. חיבור זה עתיד להעניק לדברים הנמוכים ביותר משמעות רוחנית עליונה, שתבוא מכוח איגודם של העולמות, הרוחני והגשמי.

האמירה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא אמירה העוסקת בגילוי כבוד מלכותו של הקב"ה בעולמות שלנו. חנוך יושב ותופר את המנעלים, מחבר בין הנפרדים, תוך כדי אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמירה זו נועדה להסביר את המשמעות הרוחנית שיש למעשהו הגשמי. זוהי אם כן המשמעות של עבודת התפירה במבטם של בעלי החסידות: עבודה של חיבור בין הרוחני לבין הגשמי.

מכאן חוזרים אנו למשלו של ר' חנוך העניך מאלכסנדר. ימי החג נתפסים בעיניו כימים של תפירה. בימים אלו יש חיבור בין עולם הרוח לבין עולם החומר. עבודת החג מצטיינת בנתינת מקום לכל הצרכים הגשמיים של האדם; שמחת הרגל מקושרת עם השמחה הגשמית בבשר ויין. קישור זה מעניק משמעות עמוקה ביותר לכל חיי החומר שלנו. אנו אמורים לצאת מתוך החג לאחר שזכינו לקישור שכזה, ולפנות מתוכם אל עולם החומר כשאנו משלבים את המסרים החשובים הללו בתוך עולם החומר. שמחת החג צריכה להקרין על עבודת החומר של האדם גם לאחר שהחג נגמר, ואולי בעיקר לאחר שהחג נגמר. אנו צריכים להבין שעולם החומר איננו עומד בסתירה לעולם הרוח שלנו, אלא אדרבה, הוא משלים אותו.

כאן בא הצורך בקשירה בקצה החוט. הקשירה היא החיזוק של התפירה. אם התפירה מביאה את שני חלקי הבד לידי מגע, הרי שהקשירה דואגת לכך שהחיבור הזה לא יינתק גם ברבות הימים. זהו תפקידו של אסרו חג, הבא לאחר ימי החג. יום אסרו חג יש בו מעט מן הקדושה של ימי הרגל, שכן יש בו מעט סממנים של שמחת הרגל, ומאידך גיסא יש בו מן החולין של ימי החול הבאים לקראתנו.

נקודת ביניים זו, העומדת בין החול ובין הקודש, היא הקשירה הרעיונית שבין החול לבין הקודש. ימים כאלה, שהם בעצם ימי חול אולם יש בהם תחושה חזקה של קדושה ושל התעלות, מלמדים אותנו כי יש אפשרות להביא את החג אל ימי החולין; כי התפירה והחיבור אינם מעשה חד-פעמי של ימי החג, אלא הם יכולים להפוך לנחלתנו היומיומית.

לחץ כאן להמשך...

עבר, הווה ופייסבוק

עבר, הווה ופייסבוק
במקום לחשוב איך החבר'ה מהעבר יקבלו את זה כשיגלו מה נהיה ממני אני מתמלאת בשמחה. כן, מאוד 'לייק' ומאוד רוצה 'לשתף' את מי שרק אפשר...
"זה העבר", כתב לי 'חבר' מספר 226 בדף הפייסבוק שלי.

ה'חבר' שלי התייחס לתמונות שפרסמתי מהחתונה שלי, שהייתה לפני שחזרנו בתשובה. אחרי כמה שעות הסרתי אותן מהדף, תוך כדי חילופי מסרים עם ה'חבר' וביקורת עצמית של 'למה הייתי צריכה לפרסם את התמונות האלה בכלל?'

אני יודעת למה – כדי להזדעזע ולהתמלא ביראת כבוד.

השגתי את מה שרציתי: שרשור מחמיא ומעניין מלא 'לייקים'. התגובות היו משני המחנות בחיי: אנשים שהכירו אותי לפני החזרה בתשובה, ואלה שמכירים אותי רק עם כיסוי ראש וחלב ישראל במקרר (אני גרה בחו"ל). הקבוצה השנייה יצאה בהכרזות של הלם. הם לא האמינו שפעם היינו נראים כך. כל כך צעירים, כל כך יפים, כל כך מגולחים (כאן הכוונה לבעלי).

הייתי צריכה לעשות מיון קפדני של התמונות – תמונות שרב הנסתר על הגלוי יפורסמו (הכוונה לצניעות), ושחלקן הועלו גם על ידי ה'חברים' מלפני החזרה בתשובה. הייתי חייבת לגרום להן להיעלם בדרך כלשהי. חלקן השארתי מכיוון שהן לא 'מפלילות' וגם מראות את הרעננות של ימי הנעורים. אבל כשאני מסתכלת עליהן, אני מרגישה גל של רגשות מעורבים מכסה אותי. מצד אחד, זאת אני – רק עשרים שנה פחות מהיום. ומצד שני, אני מרגישה צביטה עמוקה. לא על הימים ההם של מסיבות הפיצה, אלא על הדברים שקרו, בהם נזכרתי כשראיתי את התמונות, על כל השעות שבזבזתי ברביצה מול הטלוויזיה, ועל השירים המטופשים ששרתי עם חברתי הלא יהודייה כששלג החל לרדת.

הרב שלום ארוש כותב בספרו חכמות נשים, שרבי נחמן מברסלב מלמד כי הדבר החשוב והעיקרי בתשובה הוא להכניע את ההתבוננות השלילית ובמקומה לבחור בהתבוננות חיובית וטובה. יש במילים אלה משהו מדהים. רבי נחמן מלמד אותנו משהו שנוגד את מחשבתם של רוב האנשים – שבעיניהם הדבר החשוב והעיקרי בחזרה בתשובה הוא להיות שבור ומדוכא וכן הלאה. למה? בגלל שהיצר הרע אומר לאדם שתשובה זה לראות את הרע שבתוכך – ואז: להיכנס לדיכאון, ליפול לעצבות ולהתייאש בזמנך הפנוי... אבל התורה מלמדת אותנו שההיפך הוא הנכון!

רבי נחמן נותן לנו את הדגל הירוק להיות מעודדים ושמחים מעצמנו, בלי שום קשר לעבר שלנו. אנחנו יכולים להיות שמחים ולחזור בתשובה כשחיוך על פנינו, ולא מתוך הלקאה עצמית. אינני יכולה לשחזר או להחזיר את הגלגל אחורנית, אבל אני בהחלט יכולה להסתכל על התמונות ולהבין שכל אחת היא חלק בלתי נפרד מהמסלול שהשם נתן לי, התוכנית שתוביל אותי לאמת.

אני עכשיו יכולה להודות להשם על כך שאני שני חלקים שונים זה מזה (עבר והווה) ומנסה לנתב את שני חלקי המציאות שלי לאחד שלם. זה חלק מהתיקון של נשמתי. אז הפסקתי לגעור בעצמי על איך חייתי פעם את חיי ולתת חיוך אחד ענק. אני מחייכת כשאני רואה את התמונות הישנות האלה, כי אני רואה את הדרך הארוכה שעשיתי עד לנקודה בה אני נמצאת היום.

אני רוצה ש-226 ה'חברים' שלי – משני המחנות – ידעו כמה השתניתי.

במקום לחשוב איך החבר'ה מהעבר יקבלו את זה כשיגלו מה נהיה ממני (חלקם הפכו לרבנים רפורמים וחלקם התרחקו מאוד מאוד מהיהדות), אני מתמלאת בשמחה על הדרך בה בחרתי, דרך אותה הם עדיין לא גילו, או שהעדיפו לא לגלות. ואולי, רק אולי, ניצוץ או שניים יאירו בנשמתם בעזרת התמונות של בן השלוש שלי, שנראה מאוד משועשע מהציצית והפיאות כשחיוך ענק על פניו.

"זה העבר", בהחלט שזה העבר. אבל תודה לא-ל, הבנתי את המסר. זה אחד שאני באמת 'לייק' ושמחה 'לשתף' אתכם בו.

לחץ כאן להמשך...

סיפורה המופלא של שולמית

היתה הבת הקטנה במשפחה שומרת מצוות בניו יורק. הוריה העניקו לה בכל מכל כל, בשמחה ובאושר. עבורם היא היתה הבת המושלמת ביותר, ה"פרח" של המשפחה. בגיל שבע עשרה כשאמא כבר לא היתה בחיים, נכנסה בה רוח שטות נערית, שגרמה לה להתמרד.

ביום בהיר אחד נגשה לאביה, כשבפיה בשורת איוב: "אבא, ביום ראשון הבא, אני יוצאת לטיול בהודו עם עוד כמה חברות".

אביה נדהם: "להודו? לשם מה, מה יש לך לחפש שם?" והיא בשלה: "אבא, זה סגור, חבל על הזמן, אני נוסעת ואצטרך הרבה כסף!" "לפחות תגידי בעזרת ה', הוא רטן.

באנחה כבידה הוא קם מעל השולחן והצטער שאשתו לא בחיים, אולי היא היתה מבינה מה מסתתר בליבה של בתה הקטנה. בשדה התעופה, בטרם עלתה למטוס, עדיין ניסה אביה להבינה ולהניא אותה מכוונתה ליסוע להודו, ארץ הטומאה: "שולי" קרא בקול נשבר "שולה'לה, תגידי את האמת, מה בחורה דתית מחפשת בהודו?!

לתדהמתו הרבה אמרה לו: "אבא אני נוסעת לחפש את ה"אמת" בהודו…" אביה לא האמין למשמע אזניו: "אמת בהודו? מה יש לחפש שם – בודהיזם? השתגעת לגמרי, או שזו בדיחה מרירה? ושולי בפנים מאובנות משיבה: "לא אבא, אני רצינית, ואני מקווה שתסלח לי.

פניו של אביה האדימו מכעס: "לסלוח לך? אחרי כל מה שנתתי לך? אחרי החינוך שאמא ז"ל העניקה לך, זאת "התודה רבה" שלך? אהבתי אותך עד הרגע הזה, שולמית. אך אם החלטת לזרוק את כל היקר והחשוב לי בחיים, איני רוצה להכיר בך יותר! לעולם לא אסלח לך!" אלו היו המילים האחרונות ששולי שמעה מפי אביה.

מאז חלפו שלוש שנים. שולמית הגיעה להודו, ועשתה ככל העולה על רוחה והחשיבה את חייה כמאושרים. רק חבל היה לה שכך נפרדה מאביה. ועל כך שהוא מתעלם מהטלפונים שלה, ואינו מגיב כלל למכתביה.

יום אחד, עת ירדה לקנות מצרכים בשוק, פגשה להפתעתה הרבה חברה משכבר הימים, שלמדה איתה בתיכון בניו יורק. תוך כדי הפגישה הלבבית והשמחה, עת החליפו רשמי חוויות ביניהן, הרצינו פני חברתה: "שולי, הצטערתי כששמעתי על אביך…" "אבי? מה קרה לו?" שאלה שולמית בדאגה. חברתה הביטה בה כלא מאמינה: "מה זאת אומרת?! אביך נפטר מהתקף לב זמן קצר לאחר שעזבת, אמרו שליבו נשבר בגלל שנסעת להודו. מה לא ידעת?"

מאז ששמעה על פטירתו של אביה, תקף אותה בכי ממושך, ומשהו קרה לה בתוכה. "אני רוצה לנסוע לישראל להתפלל" אמרה לחברתה. "ובהודו לא תוכלי להתפלל?" "בהודו?! אני שונאת את הודו, שונאת את האלילים פה, לא רוצה לראות תמקום הזה יותר!" בעיניים מלאי דמעות ובקול צרוד מרוב בכי אמרה: "אני רוצה לנסוע לכותל המערבי, חייבת להתפלל דוקא שם, במקום הכי קדוש!" שולי עזבה את הודו ומצאה עצמה במטוס בדרך לישראל, היא הגיעה לכותל המערבי, שריד בית מקדשנו מקום שממנו לא זזה השכינה מעולם…

אבל, האם מותר לה להתפלל כאן? היא שעזבה את הדת. היא שגרמה בנסיעתה להודו למות אביה היקר… בהיסוס מה ובהתרגשות היא התקרבה אל הכותל, ליטפה את אבניו הטהורות, ספוגות הדם והדמעות. הניחה את ראשה על אבני הכותל הצוננות והחלה לבכות…על העבר…על ההווה …ועל העתיד הלוט בערפל. מעל לכל, בכתה על כך שציערה כ"כ את אביה היקר לה מכל.

היוכל פעם לסלוח לה? התוכל היא לסלוח לעצמה?

דמעותיה זלגו ללא הפוגה. אשה שעמדה לצידה, והבחינה בכך, הציעה לה לכתוב על פתק את כל מה שמעיק עליה ולהניח בין אבני הכותל. ואכן שולי התיישבה וכך כתבה:

"אבא, אני כאן בירושלים עיר הקודש, ליד הכותל המערבי, אם נשמתך שומעת אותי, ורואה אותי מלמעלה אני מבקשת ממך אבא'לה יקר, אנא! סלח לי. לא התכוונתי להכאיב לך. אני מבטיחה לחזור בתשובה וללכת בדרך של אמא ושלך. התוכל לסלוח לי פעם, אבא? מבתך האוהבת לעד שולמית."

גל חדש של דמעות שטף את פניה, אך כעת היא הרגישה הרבה יותר טוב. שולי חיפשה מקום בין אבני הכותל להניח את הפתק, אך בכל פעם שניסתה, הפתק נפל כאומר לה: סליחה, אין כאן מקום עבורך… היא החליטה להתאמץ יותר, לקחה כסא סמוך למחיצה, נעמדה עליו וניסתה להכניס את הפתק קצת יותר בצד של הגברים ו… תודה לה' היא הצליחה. אבל פתק אחר שהיה שם, נפל ארצה.

שולי ירדה מהכסא, התכופפה ושלחה יד מתחת למחיצה כדי להחזיר את הפתק שנפל, למקומו. כשאחזה את הפתק בידה הבחינה שמשהו על הפתק מבחוץ היה מוכר לה, שמה שולמית היה כתוב שם שחור על גבי לבן.

שולי הפכה את הדף, כתב היד היה מוכר לה… ליבה החל להלום בקצב… כולה מרוגשת ונדהמת, היא מזהה שזה כתב ידו של אביה ז"ל… הסקרנות גברה על לבטיה, היא פתחה את הדף הצהוב, הדהוי והמרופט, ולעיניה הקרועות לרווחה נגלו המילים הבאות:

"רבונו של עולם! אנא רחם על שולמית בת רבקה, בתי הצעירה שנסעה להודו לפני חודשיים, תשמור עליה שתישאר תמיד יהודיה נאמנה, אם יכולתי הייתי רוצה לומר לה, לשולי שלי: שולי בתי, אני אוהב אותך. אני סולח לך מכל לבי, בתי הקטנה. כעסתי מאד שעזבת, אמרתי לך שלעולם לא אסלח לך. אך אני נשבע בזה שאני סולח לך מכל לבי. רק אני מתפלל להקב"ה שיחזיר אותך בתשובה שלמה. ושתתחתני בבוא היום עם בחור יהודי, ירא שמים, ושתזכו לגדל ילדים טהורים לחיים של תורה ומצוות. מאביך האוהב אותך מאד מאד, יעקב בן דינה".

שולי התעלפה מיד לאחר קריאת הפתק. לאחר שהעירו אותה,

הזדרזה להסתלק מהמקום והגיעה היישר למדרשה לבנות בירושלים.

זמן מה מאוחר יותר זכתה להינשא לבעל תשובה ירא שמים ונולדו להם יעקב'לה בן השלוש ואחותו רבקה'לה בת השנה. הם זכו להיוולד בטהרה, לאמא צדקת בעלת תשובה צעירה שזכתה להקים בית נאמן בישראל, בית של תורה ומצוות, באחת משכונותיה של ירושלים עיר הקודש, בדיוק כפי שרצה והתפלל עליה אביה ז"ל.

לחץ כאן להמשך...

סיפור מדהים על השגחה פרטית

בחור בשם אוריאל - תלמיד בישיבתי חלה ל"ע במחלה הנוראה בראש.הוא נשלח לצרפת לטיפול רפואי - המקום המתמחה ביותר.בסיום הטיפול התגלה שמצבו נשאר בכי רע והטיפול לא הצליח.הרופאים הרימו ידיהם, ואמרו שאין בידם היאך להושיעו, ואין לו אלא לספור ימיו עד למוות. החלטנו שאין בידם של הרופאים לייאש, אלא רק לרפא, וחיפשנו ישועה ממקום אחר.לאחר בירורים, התגלה שיש רופא פרטי בארה"ב עם שיטה ייחודית , שע"י ניתוח מיוחד יכול להציל את חייו של אוריאל.
הבעיה הייתה שהניתוח עולה בסך של 130,000$ (!) ולנו אין מאיפה להשיגם.
כמו כן רופא פרטי זה צריך חדר בבי"ח לצורך עריכת הניתוח, חדר בבית מלון לשהייה, טיסות לארץ וכו´ (הוא מגיע לפציינט).
שאלנו את גדולי ישראל מה לעשות, ונמסר לנו שאיננו יכולים להטריח הציבור בסכום כ"כ גדול וע"כ לא נשאר לנו אלא לוותר על התכנית, ולראות את אוריאל מתייסר בדרך אל המוות.יום למחרת קיבלתי טלפון מאחותו של אוריאל, גב´ אבוטבול, והיא מודיעה: ניתן לערוך את הניתוח! שאלתי אותה, כיצד? והיא עונה בפשטות: אני מוכרת את הדירה שלי ובכסף שאקבל , אשלם למנתח...שאלתי אותה: את בטוחה במה שאת עושה? אולי תשאלי רב? הרי יש לך 6 ילדים קטנים ובעל אברך, ואיפה תגורו? והיא ענתה שהכול בסדר, וסגור מצידה.גב´ אבוטבול גרה ברמת בית שמש , באותו יום פרסמה את דירתה למכירה במחיר מוזל של 130,000$ כמחיר הניתוח למי שייתן את הכסף במזומן. מיד קפץ קונה על המציאה, והכסף לניתוח - בידיה!בשמענו זאת, קבענו מיד מועד לניתוח עם הפרופסור מארה"ב.נשלחו מישיבתי תלמידים לגיוס תרומות לצורך השכרת החדר בבי"ח, טיסות וכו´ - סכום של 30,000$. ביום ד´ - יום הגעת הרופא ארצה, הייתי בדרכי למסירת שיחה לבנות בצפון הארץ, התקשר אלי תלמידי - יהודה ובפיו שאלה: נהג המונית הלוקח אותם לגייס הכספים מבקש ממנו ומחברו לקחת חבילה ולהעבירה למען מסוים, ורצונו לקבל את אישורי.סירבתי בתוקף. אינני מעוניין להסתבך עם חבילות עלומות ומפוקפקות.
לאחר כמה דקות , מתקשר אלי יהודה תלמידי שוב: הנהג ממש מתחנן שניקח החבילה..
אמרתי לו שיפסיק להטרידני, ואם רוצה שיבוא להיפגש עימי אחרי השיחה שאני עומד למסור בצפון.מסרתי השיחה לבנות היקרות, ובצאתי מחדר ההרצאות, רואה אני את תלמידי יהודה, והנהג ממתינים לי בחוץ. ניגשתי לנהג, והבהרתי לו את עמדתי. הנהג - גבי שמו, פתח החבילה – הייתה זו מזוודה קטנה שבה היו סכינים ופנסים קטנים ומוזרים. וכך הוא מספר:
"היום בבוקר לקחתי משדה התעופה אדם הנראה כעשיר ומכובד. כשיצא מהמונית שכח את המזוודה הקטנה, ולקח עימו רק את מזוודתו הגדולה. שמחתי על המציאה, לא טרחתי להזכיר לו, הלכתי לי לפינה, וחיכיתי לראות את הדולרים המוחבאים בה... אך לאכזבתי, לא מצאתי בה ולו דולר אחד...
עכשיו רוצה אני להחזיר המזוודה לאותו האדם שנסע עימי - שפרטיו כתובים על המזוודה..."הבטתי בפרטיו של הנוסע והחוורתי... היה זה פרופסור רייץ - שבא מארה"ב לנתח את אוריאל תלמידי!אמרתי לגבי הנהג: אינני נוגע במזוודה זו, בא ניגש עכשיו למלון ונשאל שם האם אבדה מזוודה כזו, למר רייץ.נסענו, ביקשנו את מר רייץ, כשהזכרנו את המזוודה, הוא ירד מיד ללובי כדי לפגוש אותנו.
מר רייץ הרופא היקר סיפר לנו שבמזוודה זו נמצאים כל כלי הניתוח שהוא צריך ע"מ לנתח את אוריאל, ועלותם בסך של 400,000$ ! ולא זו בלבד, אלא שאין לו אפשרות להשיגם כי הוא תכנן והמציא אותם במשך כמה חדשים במעבדותיו...
כששמעתי זאת , קישרתי הדברים , ואמרתי לד"ר רייץ:הבט, אתה הולך לנתח את תלמידי – אוריאל, והיכן נמצאה מזוודתך? במונית שבה נסעו תלמידי כדי לאסוף כסף בשבילך! והם אלה שיצרו עימי קשר למצוא אותך, והמזוודה שלך חזרה אליך על ידינו - הדואגים לאוריאל, האין זו השגחה מופלאה?? והאם הינך יודע שבשביל לשלם לך ישנה אישה שמכרה את ביתה, ואין לה ולילדיה בית לגור??ד"ר רייץ עיכל את הדברים, שתק למשך כמה דקות, ואז חשק שפתיו ואמר:אינני לוקח כסף עבור ניתוחו של אוריאל!!!היינו המומים. שד"ר רייץ יוותר על 130,000$? זה היה בגדר חלום...באותו שבוע נכנס אוריאל לניתוח ע"י ד"ר רייץ . ליבינו פעם, ותפילותינו בקעו רקיעים.
למחרת התבשרנו שהניתוח הצליח!!! ואוריאל בריא לחלוטין!!
גב´ אבוטבול, אחותו היקרה של אוריאל, הייתה צריכה לפנות את דירתה לקונה. ע"פ החוזה.היה עליה לחפש דירה חילופית. וכך ישבה עם בעלה, כדת מה לעשות, ואמרה:"אתה יודע, אם כבר אנחנו מחפשים דירה חדשה, אולי נחפש דירה בירושלים. כל חיי חלמתי לגור שם...."
"מה ירושלים?" - עונה בעלה - "יש לך מושג מה המחירים שם כיום?... הרי ה-130,000$ שיש לך מספיקים אולי למחסן בירושלים.... לא לדירה!
גב´ אבוטבול לא השתכנעה, נסעה לחברתה המתגוררת בי-ם ובקשה ממנה: תסייעי לי למצוא דירה...חברתה לקחה אותה למתווך בשכונת קריית-משה , והמתווך צחק בפניה ואמר: ב-130,000$ תוכלי לקנות כאן לחם וחלב, לא דירה!
יצאה גב´ אבוטבול והחלה להסתכל סביבה, לפתע צדה עינה מודעה על מכירת דירה, שנתלתה בדירה בבנין ממולה. בלי לחשוב פעמיים, עלתה לדירה זו ונקשה על הדלת. הדלת נפתחה בידי גברת מופתעת."זה בקשר למודעה" - התנצלה והוכנסה לראות הדירה. הדירה הייתה מטופחת, יפה וגדולה – 5 חדרים."כמה אתם דורשים עליה?" שאלה, אך הגברת אומרת: "קראתי לבעלי והוא יגיע ויסכם איתך על מחיר"."אך יש לי בעיה, אני מוגבלת מאד במחיר" - עונה לעומתה גב´ אבוטבול, אך היא בשלה:"כשיבוא בעלי תדברי עימו והוא יתגמש איתך"...בעל הדירה הגיע והחל לספר בשבח הדירה, כווני אויר וכו', "כמה אתה רוצה עליה?" - שואלת גב´ אבוטבול..."310,000$" - עונה בעל הדירה."אך יש לי רק 130,000$"... – היא משיבה."מה? אז למה קראתם לי? חשבתי שמדובר בלקוחה רצינית"... כעס לעומתה.גב´ אבוטבול ניסתה להסביר: "תבין, הייתה לי דירה ברמת בית שמש, ומכרתי אותה בשביל הוצאות ניתוח לאחי, בסוף בנס חזר אלינו הכסף ואני רוצה למצוא דירה בירושלים שאני כ"כ אוהבת."מה אמרת?... ניתוח לאחיך?... האם קוראים לך במקרה גב´ אבוטבול???"... - שואל בעל הדירה.כן - עונה היא בשקט.אני הוא הנהג - גבי - שאצלי הייתה המזוודה של ד"ר רייץ...!!!!וואו... אני לא מאמין שאחותו המיוחדת של אוריאל נמצאת בביתי, ועוד רוצה לקנות את הדירה שלי...!גבי הנהג - בעל הדירה - התקשר אלי (הרב) מיד ואמר לי:תראה, אני מוכר את הדירה שלי מפני שקיבלתי בירושה מאימי ע"ה וילה בישוב שקט, והנני רוצה לעבור לשם. מתחשק לי למכור לגב´ אבוטבול היקרה את הדירה ב- 130,000$... מה אעשה?אמרתי לו: אינך מוכר לה את הדירה! אנו ניסע מחר לרבי דוד אבוחצירא שליט"א ונשאל לפיו.יום למחרת , כבר היינו בנהריה אצל רבי דוד וכך אמר:תמכור לגב´ אבוטבול הדירה, ותזכה אתה ואשתך לאריכות ימים ושנים!זהו סוף הסיפור....
זכתה גב´ אבוטבול בזכות של הצלת חיי אחיה אוריאל, וקבלה דירה מעולה בירושלים עיר הקודש, והכול בהשגחה פרטית וניסית שלא תאומן!!!!
הסיפור הינו סיפור אמיתי. עוד שבועיים תתקיים מסיבת הודיה לד´ בצרפת על הצלת אוריאל ממות, שהרב זאיד ישתתף בה בע"ה.
רבי דוד אבוחצירא שליט"א הוסיף ואמר על סיפור זה:
זהו אחד מסיפורי ההשגחה הפרטית הגדולים שנתקל בו בעשור האחרון...

לחץ כאן להמשך...

אב ובנו

אני קשור למקום הזה בנימים כה עזים, אך באותה מידה – שונא אותו. שונא אותו כשם שכל אדם שונא את המוות ואת ריחו. וקשור אליו –כשם שבן קשור לאביו.

אני קשור למקום הזה בנימים כה עזים, אך באותה מידה – שונא אותו. שונא אותו כשם שכל אדם שונא את המוות ואת ריחו. וקשור אליו –כשם שבן קשור לאביו

אני שב לפקוד את קברך אבא יקר, ביום היארצייט, שנה אחר שנה. עוקב בהלם אחר ההר שנכש וננגס ונפרס לפרוסות מלבניות זעירות ממוסגרות במגרת בטון צרה ומחוספסת . ובתווך במקום תמונה אדמה אדמדמה

כל כך הרבה חלקות קבר בהכינו כאן בזמן האחרון כאילו קבלו כל תושבי העיר טפסי הזמנה ממלאך המוות בכבודו ובעצמו

הכל מסודר ומוכן, רק ינתן האות וכבר יעמדו ה"חברא קדישא" כמו אז, בלבושם המרושל ובמגפיהם הבוציות עם המעדרים הנוראיים שלהם. יפלחו את האדמה שעומדת וממתינה בדריכות למועמד הבא

וכמו אז ירוקנו את האלונקה אל קרביו ויסגר המקום, ויכוסה אדם ועמלו-ועולמו. ולא נודע כי בא אל קרבו

ואני אביט כואב ומיוסר על מלבן אדמה זה. כי כאן, כאן קבור החלק המשמעותי ביותר בחיי, החלק שכה אהבתי וכה קשור אני אליו, דומני כי רק הזמן החולף מגלה לי עד כמה..

הייתי בן שש עשרה כשעצמת את עיניך לנצח, שעה שמותך גדע את עלומי ואולי את ילדותי..

ניצבתי אז חסר אונים מול המוות שפלש וחטף אותך ממני ואותי ממך ואז – באחת בגרתי

גם כשחלית – בגרתי, החששות הנסיעות, הליווי שליוותיך לרופאים, הקריאות הבהולות של אמא, הכאב העצור לראותך פתאום –שבר כלי

כוחם של מראות מעין אלו למחות באחת ימי ילדות עליזים או ימי נערות חסרי דאגה. אך למוות כוח גדול פי כמה... כאילו מערטל את החיים מציפתם היפה המאירה והמסקרנת ומראה לך את טיבם האמיתי ´הנה הם החיים – מלבן אדמה שני מטר על מטר... הכל נגמר כאן. ומה שנכנס לכאן נרקב עד תום והשאר... מה שבנית ויצרת ועשית – נותר יתום

ביכיתי את מותך ימים רבים, אבא, ועדיין הוא בוכה בתוכי. אך לבכי פנים רבות. ביום ההוא בכיתי בדמעות ובקול חנוק עם זעקות כאב שנוקות שניסו להספידך, את חייך, את מה שהיית עבורי..

אחר כך בכיתי בלי קול ולבסוף בלי דמעות... והיום בכיי אחר, שקט עמוק ומופנם

אז בכיתי את חסרונך את יתמותי והיום אני בוכה את שירת חייך שנגדעה, את החוויות שלא חווית, עולמות בהם לא זכית לנגוע... לדעת... להכיר

היום בכיי מבכה אותך בשבילך שלא כמו אז שביכיתי את יתמותי ופרדתי שלי – ממך

כשליוותי את בכורתי לחופה רציתי לראותך מהלך לצידי כשושבין, כסב גאה ומאושר. אך תחת זאת ראיתי את החלל הנורא שנפער במקום בו היית אמור להלך ולאחוז בזרועי. חשתי מול אותה התפעמות שאיני יכול לבטאה במילים את הבכי המחלחל בתוכי כי אתה לא זכית ללוות אותי גם לא את שאר ילדיך...כי אתה לא יכולת לחוש במה שחש אני

זהו בכי עמוק שגם דמעות לא יכולות לשמש לו כלי ביטוי. זהו בכי שאין בו שמץ של אנוכיות או של רחמים עצמיים אפילו לא של געגועי פרידה, עזים ככל שיהיו

זהו בכי אמיתי הכואב את כאבו של הזולת שלא זכה לחוש במה שחש אני

זהו בכי טהור, על כן עמוק הוא, על כן בלי דמעות הוא, אין בהם צורך..

אין הן צריכות למחות, למחוק או להטביע...כי אין כתם אין רבב

כשחיבקתי בזרועותי את נכדתי הראשונה יכולתי לחוש עם פרפור החיים העדין שלה לחוש את פרפורו של המוות שגזל מעימך את הרגע הענוג הזה

כאשר דור שני שלך מונח בין שתי ידך כמו חידה פלאית מרפרפת בין עיניך ואתה רואה בה עבר עלום ועתיד מכוסה

אך זו וורסיה שלך – שלך ממש, אך אחרת. היכול אתה אבא להבינני אף שלא חשת טעמו של הרגע הזה מעולם?כאשר אני נושא את דברי בכל חלקי תבל, אני נזכר בך לעיתים ותוהה כלום לא יכולת לעשות זאת טוב ממני? ומה היית אומר לו עמדת עתה תחתיי?געגוע העזים אליך כמוהם כאין מול אותה תחושה שכואבת את מה שיכולת עשות כה רבות בכישורך... ומותך בטרם עת גדע ממך ומממני ואולי מהתבל כולה... את התפארת הזאת שכה היטבת להצניע בקרבך.

אולי צניעותך היא זו שדחפה אותי יותר מכל להחצין את כוחותיי כמי שחש בהפסד של העושר הגדול שנקבר באדמה חשתי בצורך עלום לפעול בהיפוך גמור על פניו זו נראית הנהגה יפה פחות מהנהגתך הצנועה המופנמת, אך מי שחש כמוני את טעם ההחמצה יודע כי זו הדרך, אולי האחרונה להציל ולהוציא מן הקבר את כוחותיך שהרי סוף כל סוף, אבא, אני הוורסיה שלך ואולי זו הנתינה היפה ביותר שיכול אני לתת לך אחר מותך... אני נוהג אחרת מאיתך רק מפני שאני חש את הצורך להוציא מקברך את כל הכוחות שלא באו לידי מיצויים ולפזרם ברוח ולראותם בבוא היום פורחים ומלבלבים בשדות אחרים ולדעת – כולם שלך. מבארך השקיתים ובמימיך הרוויתי צימאונם, מיליך שלך יצאו מגרוני בנעימתך הייחודית ויכולת הנאום שלך היא זו ששזרה להם את ההילה שמהלכת לפני... ואני עודני עומד ועודר בקברך אך מעדרי דק ומעודן ובמקום אדמה מעלה הו משם ניצוצות מנשמתך, מכישוריך שאני, כן, עדיין מסרב לראותם טמונים בעפר ההוא..

תמיד אמרו לי כי כל כתיבה מקורה בפצע, בהיותי צעיר לימים זלזלתי במשפט אך ככל שהתבגרתי החלתי להאמין במשמעותו ואף להכלילו, להרחיבו. היום אני סובר כי כל יצירה אנושית מקורה בפצע..

ויצירתי שלי מקורה במותך בטרם עת, אבא. איני יוצר במובן הרגיל של המילה אני המוציא לאור של יצירותיך. האם אתה גאה בהן?האם הן מספקות אותך, האם ביטוין מלוטש כבטוייך? האם הן משקפות את עולמך כפי שהכרתיו? אלו שאלות שמטרידות אותי מעת לעת... ושהייתי נותן גם מחיי כדי לשמוע את דעתך. לעת עתה היא דוממת ורק דמותך שניבטת אלי מן התמונות מדובבת בדמיוני מילים שנותרו בזיכרוני משפטים שהתוו את דרכי הערות ביקורת תובעניות ששואפות להוציא כל מוצר בפס ייצור מהודר, כזה שכה היטבת להוציא מבין ידיך

נהגת בי לא פעם בתקיפות חסרת פשרות, אבהותך לא הייתה מקור לחולשה אלא לסמכות מחנכת ומתווה. אז לא הבנתי זאת, לא היו לי הכלים להבין. לפעמים נדמה לי כי חרצתי משפט לא צודק על הנהגותיך, ביני לבין עצמי פרשתיה לא פעם כנוקשות. אבל היום במבט לאחור אני רואה מבעד לנוקשות את הנדיבות האמיתית, זו שניתנת בסתר – אך בגלוי דורשת עמל, שלא יהיה הלחם – לחם חסד. מבעד לתובענות התקיפה אני חש במבטך הדואג אך המלא צפייה כאותה אם המאלצת את בנה הפעוט לצעוד את צעדיו הראשונים. אני רואה את המבט הרך בעיניך ושומע את הניגון הענוג בזמירותיך ויודע שאותה הרמוניה העולה מצללי תפילותיך אינה צועדת יד ביד עם תקיפות לשמה, אלא מניחה אותה לפניה כמגן משוח בשמן כדי להביט לאחור ולמחות בסתר דמעה... עתה שאני כה מיטיב להבינך אינך לצידי ואיני יכול להביע את הערכתי ותודתי לפניך והנה לך פצע נוסף שמלווה את יתמותי ואם תרצה את יצירתי..

מנעלי דורכות שוב על האדמה זו שאספה אותך אל בין זרועותיה וכה נורא הוא המצעד הזה שלי המהלך בגו זקוף שעה שאתה אבי מולידי שוכב אמות רבות מתחתיי

ידי נוגעת באבן השיש של המצבה קרירות צובטת את קרביי – מגעך היה כה חם, אבא וגם מבע עיניך ושניהם כה חסרים לי, אפילו שאני עצמי כבר אבא וסבא... עדיין זקוק לך... כל כך זקוק לך, אבא

השמש מבצעת מול עיניי את אחת השקיעות היפות שראיתי בחיי, אני מביט לעברה זהבה גולש בין עננים סגולים תכולים ורק שובלים דקיקים של ורוד נמזגים בה. ופתאום באחת אני חש את ידך זו שלפתה את ידי בתחינה אילמת להניח עליה תפילין ביום ההוא בטרם תשקע השמש.לא הבנתי אותך אז... לא הבנתי את הדחיפות והתחינה העזה שהייתה בעיניך... ואם חולה אתה ויום אחד לא הנחת תפילין מפני חולייך "אנוס רחמנא פטריי... אך אז לימדת אותי שיעור בלתי נשכח לימדת שיעור בלתי נשכח לימדת אותי משמעותו של נצח... מצווות תפילין דל היום לעולם לא תוכל להתקיים מחר גם נוכחותי כאן היום אינה דומה לשלושים הפעמים הקודמות בהן עליתי לקברך, גם השקיעה היום אינה דומה, וגם אני אינני מי שהיה..

אך המבוע נותר כפי שהיה... שלו ואיתן וקבוע ארבע אמות באדמה והוא – אתה ונוכחותך – ומה שאתה מחולל בחיי ומה שמחוללת בי יתמותי וחסרונךיצירת חייך אבא לא תמה, עודה בעיצומה לא פעם אני תוהה שמא אתה בחרת בה, שמא אין זו כי אם בקשתך שכך תצא לאור, שלא בנוכחותך, דרך בנך כה צנוע היית וכה יאה זו הדרך לך. הנה גולשת השמש עם כל זהבה והאופק משחיר והולך כמו אז... אחוז בזרועי אבא ולמדני עוד אמת על חיי – חייך ועל הנצח ועל מה שביני לבינך..

לחץ כאן להמשך...

אז מה

מעולם לא היינו חברים. אף קרבת דעת מזערית לא הייתה ביננו. מאז שהתחלתי למסור שיעורים בישיבה נתכרכמו פניו לעומתי ולא היה דבר שיכול היה לעשותו למען הכשילני שלא עשה.

מעולם לא היינו חברים. אף קרבת דעת מזערית לא הייתה ביננו. מאז שהתחלתי למסור שיעורים בישיבה נתכרכמו פניו לעומתי ולא היה דבר שיכול היה לעשותו למען הכשילני שלא עשה. בתחילה הרבה לדבר על פעליו בשיעור "שלו". היה מציג תלמידיו לפני הר"מים האחרים ולפני ראש הישיבה ובוחנם בעל פה, כדי להראות את הצלחת לימודו. אני ידעתי כבר אז כי את בעלי הכישרון שהציג אפשר היה לבחון לפני השיעור שמסר ולגלות אותן תוצאות. אלו הגיעו לאן שהגיעו למרות השיעור שלו ולא בגללו...

אולי בגלל זה שטם אותי כל כך. ידעתי עליו הכל, למה ירד מן הארץ, ואיזה שם רע היה לו עוד בהיותו בחור. הכרתי את אביו שהיה בן בית אצל השווער שלי והוא שנים קונן על "התכשיט" שלו ועל התנהגותו הבלתי נסבלת.

גם באביו מעל, בסתר ובגלוי, והותירו בשיבה מבוזה, חסר כל ונזקק לחסדי אחרים. ובכל זאת כשפגשתי בו – לאחר שנים – כר"מ בישיבה בארה"ב, בה גם אני הייתי מוסר שיעור, לחצתי את ידו בחמימות ובהערכה כנה, אולי השתנה – סברתי, שהרי שערי תשובה לא ננעלו.

אך הוא שטם אותי בכל נפשו ובכל מאודו, ובתוך שבועות מעטים –מאז נכנס לתפקידו – רדף אותי בכל דרך וצורה. הדליף עליי שמועות כזב ודאג לביישני בכל הזדמנות בפני תלמידי הישיבה ורבניה.

זלזל בי ברבים, והיה מיצר את צעדיי בתככנות שלא השכלתי להבינה. מה הייתי אמור לעשות?! להשיב לו מנה אפיים, לבזותו, לספר ברבים על מעלליו וסיבות בריחתו מן הארץ, מה הייתי אמור לעשות?! להשתמש בכלי נשקו הנבזים כדי להציל את כבודי ומעמדי שהלך ונרמס???

למען האמת לא ידעתי כלל את נפשי מרוב צער ועוגמת נפש. אני שיכולתי להזיק לו בהרבה אופנים אילו רק חפצתי, אני – החרשתי... והוא שלא הייתה לו כל עילה – הרע לי.

חשבתי לתומי, אחריש, והצוות בישיבה יבין ויבחין, שהרי הם מכירים את אורחי ורבעי זה שנים... מעריכים ומוקירים את מעשיי והם ודאי יבינו הבן היטב עם מי יש להם עסק. ואז יחזור הכל למקומו בשלום מבלי שאאלץ את עצמי להיכנס למי המדמנה בהם הוא היטיב לשחות מימים ימימה.

אך לא כך היה, אט אט חברי הצוות התרחקו ממני, התעלמו מדעתי בכל עניין כשניסיתי להביעה. התמיכה שתמכו בי בתחילה הפכה להתנכרות מכוונת, ולצערי, גם ראש הישיבה שינה את טעמו כלפיי ונתן לי לחוש שרק ברחמיו וברוב חסדיו עודני ר"מ בשיבתו. בנסיבות אלו חשתי נרדף ואובד עצות כפי שלא חשתי מעודי. תפילותיי בימים ההם היו ספוגות בדם לבי, ובדמעות עיניי... מה חטאי ומה פשעי כלפי האיש הזה שכך ירד לחיי?

אילו מצאתי אז "שטעלער"(תפקיד) אחר, ודאי הייתי עוזב את הישיבה, אך באותה תקופה איש לא הציע לי תפקיד... אני שכל שנה היו מכרכרים סביבי שלושה ראשי ישיבות לפחות, ומציעים לי כל טוב רק שאעבור להיות ר"מ בישיבתם לא קבלתי כל הצעה יותר, כפי הנראה דברי השנאה דלפו גם החוצה.

דבר לא נותר לי זולת התפילות מלב שבור.... אבל לבסוף הגיעו מים עד נפש. פניתי לרעייתי ואמרתי לה "איני יכול יותר, אם אמשיך כאן, טוב מותי מחיי."

היא הבינה ללבי... עזבתי את הישיבה במפח נפש. מצבי הכלכלי הדרדר פלאים והיה כפסע ביני לבין הייאוש, רח"ל. אך המשכתי ללמוד ולהתפלל לקב"ה בכל כוחי וזה מה שחיזק אותי. הישועה הגם שאחרה לבוא, הגיעה לבסוף בדמותה של הצעה מידיד ותיק שפגש בי והציע לי לעבור לעיר אחרת. הוא פתח שם ישיבה ורצה שאהיה בה ר"מ.

לא היה מאושר ממני עלי אדמות ביום ההוא. הסכמתי על אתר אך עד ליום ההעברה פחד ורחב לבבי, שמא השמועות יגיעו לידידי והוא יבטל את הצעתו ברגע האחרון. אך כאמור ה´ ברחמיו הצילני מנסיון זה. ועברנו דירה בכי טוב. בישיבה הקב"ה סייע בידי ושבתי די מהר להיות אשר הייתי מעודי...

שלוש עשרה שנים עברו מאז... שנים טובות ויפות שניחומיהם השיבו לי את נפשי ולבני ביתי את הבעל והאב שכמעט אבד. עם הזמן זכיתי לחתן את ילדיי עם משפחות נכבדות מתוך שמחה ונחת אמיתית.

בכל יום הייתי זוכר להודות לקב"ה על הטובה שנתן לי... ידעתי היטב כמה מהר וכמה בקלות ניתן לאבדה. וכך מידי יום הודיתי בתפילה חמה לקב"ה שהצילני ושיקם את חיי.

כאמור חלפו מאז שלוש עשרה שנים. באחד הערבים קבלתי הודעת טלפון אנונימית. יש איזה מת מצווה שמונח בבית החיים לאחר שנהרג בתאונת דרכים קשה, והוא מוטל שם בלי שמירה.

- ולמה אתה מתקשר דווקא אלי? שאלתי את המטלפן האלמוני.

- מפני שאתה הכרת את האיש ואולי תרצה לגמול אתו את החסד האחרון שכן אין מי שיעשה זאת. יש לו בן בעיר שלנו, עו"ד מפורסם, המשיך הקול האנונימי להסביר, התקשרתי לבשר לו את הבשורה המרה על מות אביו... אך הדבר היחיד שהוא אמר לי זה היה: ?SO WHAT

- זה אבא שלך, אמרתי לו, והוא בא לפה כדי לבקר את ילדיך, ומת בתאונה... איך אתה יכול לומר אז מה?

- נכון זה אבא שלי, אז מה? אין בדעתי לטפל בו ולא בעניני הקבורה, אני עסוק בתיק חשוב שאיננו סובל דיחוי של יום, ולאבא שלי איני חייב דבר... אמר הבן וטרק לי את הטלפון לא נותרה לי ברירה אלא לפנות אליך... בענייני הקבורה, הוסיף המטלפן האנונימי, הולך אני לטפל, אך אנא, אתה הכרת אותו, עבדת איתו כמה שנים... עשה טובה ולך לשמור עליו.

עדיין לא הוצאתי מילה מפי. הייתי מזועזע מן הסיפור אך לבסוף שאלתי את בן שיחי מה שמו של האיש והוא נקב בשמו של האיש ההוא שירד לחיי...

נסעתי לבית החיים שהיה מרוחק מביתי מרחק ארבע שעות נסיעה, וישבתי כל הלילה לצידו אומר פרקי תהילים. בשש בבוקר היו אמורים להחליפני על פי אותה שיחה אנונימית, אך איש לא הגיע.

לבי לא נתנני לעוזבו כך ככלב חוצות ונותרתי עמו עד שעת הצהריים. אז הגיע בחור אחד שהציג עצמו כחסיד חב"ד ששמע על המקרה הטראגי והתנדב להחליפני. לא, הוא לא הכיר את הנפטר, רק לשם מצווה הוא בא .

נטלתי את מעילי וכובעי ונעמדתי לצד מיטתו חשבתי לומר לו: "מחול לך, מחול לך," אך מצאתי את עצמי כמו בימי הרעה נוהג בהפך ההיגיון, קורא תיגר על הנקמנות ומלחמת ההשרדות, נוהג כפי שחנכוני מנעוריי... "הריני מבקש שתמחל לי על שאיני יכול לעשות למענך יותר..." אמרתי מוחה דמעה סוררת על מיתתו העלובה ועל חייו שהיו עלובים עוד יותר.

לחץ כאן להמשך...

כאן לא מלמדים ניסים

סיפור זה סופר על ידי הרב בנימין בלך.

אחד מחבריו היה רב בשם אשר וויד, בחור מרתק שנולד בורג'יניה למשפחה לא יהודית. הוא חכם מאוד ומשכיל, שכאשר למד לאחד הדוקטורנטים שלו בגרמניה, הוא היה עד לליל הבדולח, דבר שזיעזע אותו, גרם לו לשאול שאלות ובסופו של דבר אחרי דרך ארוכה הביא אותו להתגייר.

הוא למד שנים רבות בישיבת אור שמח בירושלים, והיה בבתי כנסת במדינות שונות. אחת המשפחות בקהילה שלו היתה משפחה שלא קרובה לדת. היא היתה מבקרת בבית הכנסת רק בראש השנה ויום כיפור. לאותה משפחה היה בן שהיה יותר רחוק מהדת מאשר הוריו, והתקבל ללימודים באקדמיה הצבאית הלאומית של ארה"ב, ווסט פוינט.

הבן יצא ללימודים בווסט פוניט, וחזר הביתה אחרי שנה כאשר הוא חובש כיפה ולובש ציצית. הרב וויד היה מופתע, קרא לו ושאל אותו מה קרה. אחרי הכל, ווסט פוינט זה לא המקום שאתה מצפה שמישהו יתקרב לדת.

הוא סיפר לו את הדברים הבאים: הוא לקח את קורס האסטרטגיות הצבאיות אותו הם נדרשים ללמוד, בו הם לומדים ודנים כמעט על כל מלחמה ומנסים להבין מדוע המנצח ניצח והמפסיד הפסיד. הם לעולם לא הזכירו את ישראל. הוא הרים את ידו, והמרצה הבכיר שלימד את הכיתה נתן לו את רשות הדיבור. הצוער עמד ושאל מדוע הם לא הזכירו את ישראל אפילו פעם אחת, הרי אחרי הכל יש לישראל כמה נצחונות גדולים כמו למשל מלחמת ששת הימים בשנת 1967. המרצה התעלם מהשאלה והורה לו לפגוש אותו במשרדו אחרי השיעור.

הוא ניגש אחרי השיעור למשרדו של הגנרל, שזכר מי הוא. כאשר הוא העלה את הנושא שוב הגנרל ענה לו: "האסטרטגים הצבאיים הגדולים בעולם בחנו וניתחו את המלחמות בהן מדינת ישראל ניצחה, ולא משנה איך מסתכלים על זה, הם היו צריכים להפסיד בכל מלחמה מחדש. הם לא נלחמו עם הנשק שלהם, והכוח האסטרטגי שעזר להם לנצח לא היה שלהם. הסיבה היחידה שאפשר להסביר את ניצחונות ישראל היא שמדובר בניסים, ואנחנו כאן, בווסט פוינט, לא מלמדים ניסים!"

הוא נדהם שהגנרל יודה בדבר כזה, והבין שאם מיליטריסטים בדירוג הגבוה ביותר יכולים לזהות את ידו של הקב"ה, אז הוא רוצה להיות חלק מזה. מייד הוא התחיל ללמוד ולחזור בתשובה, ונשאר כך עד היום הזה.

לחץ כאן להמשך...

"יזכור!"

גל התבוללות שטף את יהודי גרמניה. יהודים רבים, ממשפחות מיוחסות, התאימו את אורחות חייהם לרוחות ההשכלה והקדמה, ורבים מהם אף פרקו מעליהם לגמרי את עול התורה ומצוותיה.

אחד מדמויות-המופת שפיארו אז את יהדות גרמניה היה רבי יחיאל-יעקב ויינברג, המכונה על שם ספרו 'שרידי אש'. הוא עמד בראש בית-המדרש ללימודי הרבנות בברלין, מוסד נחשב ומיוחד, בגלל רמת הלימודים הגבוהה שלו.

את בית-מדרש הקים הרב עזריאל הילדסהיימר, שקדם לו, והרב ויינברג המשיך את מורשתו. בעולם היהדות של אותם ימים התחשבו בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבה, אלא אף דמות מוערכת בגרמניה, כאיש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה.

הרב אברהם-אבא ויינגורט מירושלים הוא מתלמידיו של הרב ויינברג בעל ה'שרידי-אש', ועוסק רבות בהוצאת ספריו. את הערצתו לרבו ואת המורשת המיוחדת שזכה לה כתלמידו הוא משתדל להנחיל לשומעי לקחו, בשיעורים הרבים שהוא מוסר.

יום אחד קיבל הרב ויינגורט שיחת טלפון מיהודי תושב העיר מודיעין, וזה הזמינו לשאת שיעור בחוג-בית בעיר. הרב ויינגורט נענה להזמנה ובא למסור את השיעור.

את השיעור ייחד הרב ויינגורט למצוות כיבוד הורים. הדברים קלחו, השומעים נהנו, ובמהלך הדברים נזכר הרב ויינגורט בסיפור אמיתי שהיה עד לו, הקשור קשר הדוק לנושא השיעור. "אין כמו סיפור כדי להמחיש את העניין", אמר בליבו והחל לספר:

בבית-הכנסת המרכזי בברלין נערכו לקראת הימים הנוראים הקרבים ובאים.רבים מהמתפללים הם יהודים שזו הפעם האחת ויחידה בשנה שהם מופיעים בבית-הכנסת. יום הדין מעיר את הניצוץ היהודי שבתוכם, ואף הם באים להתפלל.

יום-הכיפורים. ביום זה נהג בעל 'שרידי אש' לבוא להתפלל עם הקהל הגדול בבית-הכנסת המרכזי, אף-על-פי שהוא היה רחוק מביתו. מקום של כבוד שמרו לו בבית-הכנסת.

התפילות התנהלו בשקט וברצינות. כל אחד ואחד מהמתפללים עמד רכון על מחזורו, התפלל בינו לבין עצמו וסידר את חשבונו לפני מלכו של עולם.

בתום קריאת התורה נשמעה ההכרזה מפי הגבאי: 'יזכור!'. לקול ההכרזה יצאו מבית-הכנסת הצעירים, שיש להם הורים, וסביב הבימה התקבצו המבוגרים, שחוו אובדן אב או אם. הללו המתינו לסגירת דלתות בית-הכנסת ולפתיחת תפילת 'יזכור', הנאמרת לעילוי נשמת הנפטרים.

באותו רגע התקרבה אל בית-הכנסת מכונית-שרד מפוארת, שהייתה מלוּוה שני כלי-רכב של משטרת גרמניה, אחת מלפניה והשנייה מאחוריה. השיירה עצרה בפתח בית-הכנסת.

הקהל הסקרן הביט במכונית בציפייה לראות מי האורח רם-המעלה. הדלת נפתחה בתנופה, ומתוכה יצא שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. תדהמה אחזה בקהל, ובמיוחד במי שהכירו את האיש. השר רתנאו היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. מה לו ולבית-כנסת, ומה לו וליום-הכיפורים, חשבו המתפללים.

השר התעלם מההתלחשויות. ללא אומר ודברים נחפז לעלות במדרגות בית-הכנסת, והבעת שביעות-רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'.

ביקורו של השר עורר סערה בקהל שעמד בחוץ. היו מהמתפללים שלא הופתעו יתר על המידה מהופעתו של השר, אולם היו מתפללים מאופקים פחות, שלא ראו זאת בעין יפה. הוויכוחים נמשכו גם לאחר שהמתפללים חזרו ונכנסו אל בית-הכנסת, וכמעט הגיעו לאוזני השר עצמו, בשעה שיצא אל מכוניתו.

בפי מי שמתחו ביקורת על הופעת השר עלתה הטענה: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'...

שליח הציבור התכונן לפתוח בתפילת מוסף, אך פתאום קם ממקומו הרב ויינברג, עלה על הבימה וביקש את רשות הדיבור. שקט השתרר בבית-הכנסת, הכול ציפו לשמוע את דבריו.

"רבותיי!" קרא הרב, "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית-הכנסת מתוך כוונה תמימה וטהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו, מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי".

הרב חזר למקומו והתפילה נמשכה כסדרה. דברי הרב הותירו רושם עז ולא-יימחה על הנוכחים.

הרב ויינגורט סיים את סיפורו, ובחן את הרושם שעשו הדברים על קהל מאזיניו. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור. האיש נראה חיוור ונרגש, ודמעות לחות הרטיבו את לחייו. פני המשתתפים הופנו אליו בעת שפנה אל הרב ויינגורט ושאל: "אמרת רתנאו? אמרת רתנאו? – הלוא הוא היה הסבא-רבא שלי, סבו של אבי!".

הנוכחים נדהמו מנפלאות דרכי ההשגחה, ולבקשתם סיפר הנין כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה.

לחץ כאן להמשך...

ומה תאמר אם יש אלוקים בעולם"

סיפורו של שלמה פייגין

כאשר החל רבי שניאור זלמן מליאדי, הידוע בכינויו "האדמו"ר הזקן" (1745 – 1812) ללמד את תורת חסידות חב"ד, נמשכו אליו סוגים רבים של אנשים. חלקם באו מתוך כוונות רציניות לשפר את אישיותם, אך אחרים נהנו מן הרובד האינטלקטואלי שבחסידות ולא חפצו לעסוק בשיפור העצמי.

איש עסקים בשם שלמה פייגין נמנה על הקבוצה השניה. למרות שהיה בעל ראש גאוני ונהנה מן האתגר האינטלקטואלי של תורת האדמו"ר הזקן, הוא לא היה מוכן לחיות באמת ובתמים ברוח החסידות.

אירע ושלמה היה צריך לנסוע ללייפציג בענייני עסקים. טרם נסיעתו קרא לו רבי שניאור זלמן וביקש לדעת את מסלול המסע. כששמע הרבי שהוא יעבור דרך העיר קרלין הוא ביקש ממנו לבקר את ידידו רבי שלמה מקרלין ולפרוש בשלומו. שלמה הבטיח לעשות זאת.

כשהגיע שלמה פייגין לביתו של רבי שלמה מקרלין הוא נכנס לחדר ההמתנה שהיה סמוך לחדר עבודתו של רבי שלמה. בעודו ממתין הוא שמע את רבי שלמה צועד בחדרו. לפתע נפתחה דלת החדר ורבי שלמה פרץ החוצה והחל לצעוד לאורכו ולרוחבו של חדר ההמתנה. פתאום קרא רבי שלמה בקול רם, "אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם"?

רבי שלמה שב לחדרו ושלמה פייגין, שעמד משתאה מול ההתרחשות המוזרה, הוסיף לחכות.

חלפו דקות מספר. שוב התהלך רבי שלמה בחדרו הלוך ושוב. שוב נפתחה הדלת ויצא רבי שלמה, כשהוא צועד אנה ואנה ומכריז "אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם"?

כאשר רבי שלמה שב על מעשיו בפעם השלישית, הבין שלמה פייגין שלשם כך הוא נשלח על-ידי רבי שניאור זלמן לבקר בקרלין. הוא עזב את הבית והמשיך במסעו ללייפציג.

זמן מה לאחר מכן החל מצבו הרוחני של שלמה פייגין להתדרדר. הוא נטש את דתו ואמונתו; כשרונותיו הגאוניים סייעו לו לטפס בסולם ההצלחה עד שמונה למשרה גבוהה בממשלת הצאר.

חלפו שנים נוספות. האדמו"ר הזקן הלך למנוחת עולמים ונטמן בעיר האדיץ'. באחד הימים החליטה הממשלה לבנות כביש מהיר שיחצה את המדינה, אך לצערם של החסידים הנתיב המוצע עבר בדיוק במקום קברו של האדמו"ר הזקן. החסידים ניסו לשנות את רוע הגזירה ולבסוף נודע להם כי שלמה פייגין, החסיד לשעבר, הוא הסמכות הממונה על תוואי הכביש. האם יבין?

רבי משה ווילנקר, חסיד זקן שלמד יחד עם שלמה בחצר האדמו"ר הזקן, נתבקש להיפגש עם שלמה פייגין ולהתחנן לפניו לשנות את מסלול הכביש. "בשמחה אעשה זאת" השיב שלמה, "אך בטרם ניפרד בקשה לי אליך: אני מתגעגע לאותם הימים בהם היינו יושבים בחצר הרבי ומתוועדים יחדיו. האם נוכל לעשות זאת שוב, כאן ועכשיו"?

רבי משה הסכים והשניים ישבו לשיחה ארוכה לצד אמירת 'לחיים'. במהלך השיחה התוודה לפניו שלמה: "אני אדם עשיר שפיתח קריירה מוצלחת. אך אינני יכול ליהנות מעושרי והצלחתי. בראשי מהדהדות כל הזמן מילותיו של רבי שלמה מקרלין: "אברך, אברך, ומה תאמר אם אכן יש אלוקים בעולם"?

לחץ כאן להמשך...

הבנתי שהחיים הם נס

"הוא על המיטה, כך אומרים לנו לפחות. אי אפשר לזהות אותו. ראשו חבוש כמעט כולו. מחריץ אחד מבצבץ חלק מעין ימין וזהו. אהרון, הקצין החסון בעל החיוך הרחב והנצחי, שוכב כאבן שאין לה הופכין" • כך מתאר בספר חדש הרב זאב קרוב, אביו של הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה ומי שהפך לגיבור לאומי, את הרגע שבו הבין שהכל השתנה • שנתיים חלפו מאז, אהרון קרוב השתקם נגד כל הסיכויים - הולך, מדבר, מניף את בתו התינוקת ומתבדח על האף החדש שקיבל בניתוח • "אני מבקש להציב מראה חיובית מול האומה", אומר אביו בראיון מיוחד

כשאהרון קרוב נפצע אנושות במבצע עופרת יצוקה, הידקק חוט החיים שלו עד כדי כך שראש ענף חללים בצה"ל קיבל הודעה להכין הלוויה. הוא עוד לא מת, אמר הרופא, אבל זה עניין של שעה-שעתיים. גם לחובשים הצבאיים שנלחמו על חייו וקיבלו על כך צל"שים דיווחו בבית החולים שאהרון "לא מסיים את היום". אחרי כמה שעות בחדר הניתוח, יצא מנתח המוח אל המשפחה. מיואש ופסימי, הוא חיפש מילות עידוד. "בעזרת ה' אמול את בנכם", אמר לצביה, הרעיה הטרייה. זה כל שיכול היה לומר. באותה שעה איש לא חשב שאהרון יצליח לחיות, יצליח להתעורר מהתרדמת,יצליח להשתקם.

רק שנתיים חלפו מאז שמטען רב עוצמה התנפץ לצד אהרון, קצין הצנחנים שהוקפץ ללחימה בבוקר שלאחר חתונתו. מאות רסיסים חדרו אל גופו ומוחו, ראשו ופניו הושחתו, והרופאים העריכו שנותרו לו שעות אחדות לחיות - והוא מהלך, מדבר, מניף את בתו התינוקת הודיה, נהנה ממסעות ג'יפים מפרכים בטבע, מתבדח על האף החדש שקיבל בניתוח, נוגע בהיסח הדעת בשקע שנותר בין הלסת לחלק הגולגולת שהושתל בראשו. "למדתי להעריך את הנס היומיומי", אומר בראיון ל"ישראל השבוע" אביו, הרב זאב קרוב, שליווה את תהליך השיקום המפרך של בנו, "בכל פעם שאהרון הצליח לבצע פעולה כלשהי, קפצנו משמחה: לאכול, לראות, לשמוע, להביע רצון, לדבר, ללכת. אף אחת מהפעולות האלה לא היתה מובנת מאליה. ואז אתה מתבונן על עצמך מבצע את הדברים היומיומיים הפשוטים הללו, ומבין שהחיים עצמם הם נס".

הפצוע הקשה ביותר בעופרת יצוקה הוא גם המפורסם ביותר, לא רק בשל הפציעה החמורה, אלא גם לנוכח הנסיבות שסבבו את יציאתו לקרב. נראה שרק בישראל יכול חתן לקום בבוקר שלאחר החופה, ללבוש מדים ולהיפרד מרעייתו. רק בישראל יכולה להתקיים "שבת חתן" ללא חתן. ורק בישראל יכול זוג לחגוג את יום הנישואים הראשון שלו באריזונה, בהמתנה לניתוח ראש נוסף, אחד מני רבים.

* * *

קורותיו של הקצין המופלא הזה, של משפחתו הקרובה ושל אינסוף הקרובים־הזרים שהופיעו לרגע בחייהם, מתוארים בספר חדש שמוציא האב בימים אלו, "בלבב פנימה" (הוצאת ידיעות ספרים). זהו יומן מסע אישי־לאומי שמגולל שנה וחצי של היכרות מחדש עם בנו ועם הרוח המיוחדת לעם הזה, שעטף את אהרון באהבה גדולה.

"החוט הראשוני הוא כמובן הסיפור האישי, שכתוב מנקודת מבט סובייקטיבית שלי, אבל סביבו נטווים החוטים של עם ישראל", מסביר הרב קרוב את החלטתו להוציא את הדברים אל האור, "זכינו להיפגש עם עם ישראל ברגעיו היפים - רגעים של שותפות, עזרה, תפילה, אחווה, אהבה - ואני מבקש להציב מראה חיובית מול פני האומה הזאת".

אהרון קרוב נולד לפני 25 שנים בקרני שומרון, רביעי מתוך שבעה ילדים, בן ראשון אחרי שלוש בנות. אביו, מהבולטים באנשי החינוך במגזר הדתי, הוא רב הישיבה התיכונית בקרני שומרון, שם התחנך גם אהרון. עם סיום לימודיו פנה אהרון ללימודים בישיבת ההסדר בנצרים, אך פרש ממסלול ההסדר כשהחליט ללכת למסלול של קצונה ופיקוד.

כשהוא בן 23 ובתפקיד מפקד מחלקה בקבע, מצא אהרון את שאהבה נפשו: צביה מרדכי, סטודנטית לעבודה סוציאלית מקדומים. הימים הלבנים של ההכנות לחתונה היו ימי הצבע האדום שטרם הכניסה לעזה. הדרום בער, הצבא היה דרוך.

את השבת שלפני החתונה עשו שתי המשפחות המורחבות יחד ולאחר תפילת שחרית בבוקר שבת נקרא אהרון בדחיפות לצאת אל הדרום בפעם הראשונה: "זר לא יבין עד כמה הזוי ומיוחד המחזה הבא: הורים, אחים ואחיות מלווים בריקודים ובשירת 'כיצד מרקדים לפני החתן' לפני קצין במדים עם כיפה לראשו ונשק לכתפו, ופניהם לעבר מכונית המשפחה", מתאר הרב קרוב בספרו, "הקצין לוחץ על שלט המכונית (בעיצומה של השבת), מניע ונוסע".

ניתוח של 14 שעות

אהרון חוזר אל ביתו ביום שלישי באותו שבוע, 48 שעות לפני החתונה עם צביה. ארבע שעות לאחר סיום החתונה, ביום שישי לפנות בוקר, הוא מותיר בצלחתו את ארוחת הבוקר שהכינה לו הרעיה הטריה, לובש שוב את מדיו ויוצא אל הדרום. זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה רואה צביה את בעלה באור יום, כשהוא מהלך וגופו שלם.

הרב קרוב תמך בכל לב בהחלטתו של בנו. "במלחמת מצווה הכל יוצאים למלחמה, אפילו חתן מחדרו. אלפי שנים לא עמד עם ישראל בפני שאלה זו. אלפי שנים לא היה לנו צבא משלנו", הוא מפרט, "התחושה של כולנו היתה קשה אבל נרגשת. קשה מאוד להפסיק את מחול הבניין הפרטי שזה עתה החל להיבנות, אך המטרה שלשמה יצא החתן - היא מטרה גדולה וראויה, הנוסכת תחושת אמת וביטחון".

עשרה ימים לאחר מכן נכנס אהרון עם חייליו לתוך מבנה בעזה. מטען רב עוצמה שהיה מחובר לתקרה, מעל לראשו של אהרון, התפוצץ. כדור אש ענקי עלה השמימה. התקרה כולה נעלמה. הקשר הועף קומה אחת למעלה. אהרון ספג את המטען והרסיסים בראשו ובכל צידו השמאלי. החובשים ניסו לפתוח נתיב אוויר בקנה הנשימה. רק לאחר כמה ניסיונות, מצליח אחד החובשים להחדיר בכוח צינור דרך הפה הפגוע והמלא רסיסים ומנשים את אהרון במשך 40 דקות. במסוק שפינה אותו ממשיכים להנשים אותו דרך חתך מאולתר בגרון, בחושך מוחלט.

וכך מתאר זאב את הפעם הראשונה שבה ראה את בנו הפצוע, לאחר 14 שעות ניתוח: "הוא על המיטה, כך אומרים לנו לפחות. אי אפשר לזהות אותו. ראשו חבוש כמעט כולו. מחריץ אחד מבצבץ חלק מעין ימין וזהו. צינורות רבים מחוברים לגופו. ממוחו ומריאותיו יוצאים נקזים, מכשירי הנשמה ועוד. קשה מאוד לראות את בנך כך, שוכב בלי תזוזה ולא ניתן לזיהוי. אהרון, הקצין החסון בעל החיוך הרחב והנצחי, שוכב כאבן שאין לה הופכין".

"כל קושי בונה עוד קומה"

סיפורו של אהרון, הפצוע הקשה ביותר במבצע עופרת יצוקה, דווח בכל אמצעי התקשורת. החתן הצעיר התלוי בין חיים למוות הפך לסמל לאומי. אלפים החלו להגיע אל בית החולים, לתמוך במשפחה, מרביתם זרים גמורים. אלפי מכתבי חיזוק ומתנות מציפים את חדר ההמתנה במחלקה לטיפול נמרץ. מכשיר הפקס בבית החולים פלט ברכות ומכתבי עידוד ללא הרף. קהילות יהודיות ברחבי העולם ביקשו לארח את צביה ואהרון לאחר ההחלמה. חרדים מישיבת פוניביץ', שאינם מתגייסים לצה"ל, הגיעו להביע הזדהות ולהתפלל עבור אהרון. דתיים וחילונים, בני קיבוצים ובני ערים, צעירים ומבוגרים עטפו את משפחת קרוב בדאגה ובהצעות סיוע יום וליל.

זוג עולים מבוגרים הגיע אל ביה"ח אוחז במעטפה. הם הוציאו מחסכונותיהם 500 שקלים וביקשו להעניקם לאהרון לצורך נופש. "אהרון שוכב ללא תזוזה והם מביאים כסף לנופש", משחזר זאב, "הם לא נראו כמי שהפרוטה מצויה בכיסם. ניסיתי לומר להם שאין צורך בכסף וכי מספיקה התמיכה שלהם, אך הם בשלהם: הוא יבריא ויצטרך כסף לנופש".

זו לא הפעם הראשונה שבה אש עזתית פוגעת בבן המשפחה. הפעוט אריאל ירד, אחיינו של הרב קרוב, בן־דודו של אהרון, נפצע אנושות מרסיסי מרגמה כששיחק בחצר ביתו בעצמונה. ענפים נוספים של המשפחה: גיס אחד של אהרון, יהונתן לרר, הנשוי לאחות הגדולה רעות, נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה. גיס אחר של אהרון הוא סגן אלוף יואב מרדכי, אחיה של צביה, מג"ד 13 בגולני, שנפצע גם הוא באורח קשה במלחמת לבנון השנייה.

למה זה קורה דווקא לכם?

הרב קרוב: "השאלה היא לא למה זה קרה לבן שלי, לחתן שלי ולאחיין שלי, אלא איך מתמודדים עם זה. על השאלה למה דווקא אנחנו אפשר לענות כל תשובה, אולי בגלל שאנחנו נפלאים, אולי בגלל שאנחנו גרועים. אבל כל קושי כזה בונה בנו עוד קומה, מעמיק את החיים, נותן זווית ראייה שלא היתה לנו קודם. העולם שלנו הוא לא עולם שלם. כאב וחרדות הם חלק מהחיים, כמו בתהליך הלידה. עצב ושמחה בונים יחד עולם. אני לא מזמין לעצמי התמודדויות אבל כל קושי מניח לפתחנו אתגר".

וכשאתה מכיר את סיפורי הפציעה הקשים מהמשפחה הקרובה, ויודע שזה מה שאתה הולך לעבור, זה מעניק אופטימיות או מרפה ידיים?

"המון אופטימיות, ותקווה שאפשר לצאת גם ממצבים קשים ביותר. לאריאל ירד לא נתנו סיכוי לחיות, ודאי שלא לדבר. רסיס אחד חדר למוח ורסיס שני נעצר לפני חוט השדרה. שבע שנים אחר כך, אריאל היום הולך, מדבר, הוא פיקח ולומד בבית ספר רגיל".

חמישה ימים אחרי הפציעה אהרון מאותת כי כוחות החיים שלו חזקים מנבואות השחור של הרופאים: הוא מניד את ראשו לפי בקשת הסובבים אותו. בשבוע השני לפציעה כבר פקח את שתי עיניו. אחר כך הניע את היד. סימני החיים הולכים ומתגברים, אך השאלות עודן מנקרות: לכשיתעורר, איזה אהרון יקבלו הוריו, אחיו ואשתו? "דאגתי לאן יגיע בסוף הדרך", אומר אביו, "האם יחזור לעצמו פיזית, רוחנית? האם יצליח לנהל חיי משפחה? האם יוכל להיות אבא?".

טיול בוואדי אחרי הפציעה

באורח נס פלאי, שלושה חודשים בלבד אחרי שנתלה בין חיים ומוות, קרוב יותר לצד האפל של החבל, עובר אהרון לשיקום בתל השומר. מול גדודי המצלמות וכלי התקשורת שהגיעו לסקר את העברתו לשיקום, כשהוא בכיסא גלגלים, מניף אהרון את ידו הימנית ומצדיע למנתח. זאב: "תהליך ההחלמה שלו היה מהיר ביותר, מעבר לכל הציפיות. זה שילוב של תפילות עבורו שהגיעו מכל הכיוונים, ובקעו כנראה רקיעי שמיים - ובעיניי גם ערב שירה בקיבוץ חילוני שהוקדש לאהרון הוא תפילה - יחד עם כוח הרצון האדיר שהיה לאהרון".

דוגמה לכוח הרצון היא ההחלטה של אהרון, שהיה נער גדול־גוף, להשיל ממשקלו כדי להתגייס לקרבי. "הוא הוריד 30 ק"ג בחצי שנה, הפך לבחור תמיר ורזה, והגיע ראשון בגיבוש. אף אחד לא האמין לו שכמה חודשים קודם לכן היה ממש שמן".

שלושה חודשים לאחר הפציעה, בחול המועד פסח, אהרון מתעקש לרדת ולטייל בוואדי היפהפה שמתחת היישוב שבו גדל, נחל קנה. אהרון צועד בוואדי, מדי פעם מרים בידיו אחיין או אחיינית. כשאחד המטיילים האחרים בנחל מזהה את אהרון עיניו כמעט יוצאות מחוריהן: "אתם סתם עובדים על כולם, הוא בכלל לא פצוע". כשהוא משתחרר מבית החולים, חשה המשפחה את החום וההערכה המושפעים עליהם מכל קרן רחוב. אהרון, אשתו והוריו הפכו לסלבריטאים בעל כורחם. בעל המסעדה שזיהה אותם וסירב לקבל תשלום, הנהג שצעק לעבר אהרון ברמזור "אני מצדיע לך, גיבור!", האזרח שהתעקש להחליף איתו את פתקית המספר בתור במשרד הרישוי.

אהרון, חרד לפרטיותו ומתגעגע לאנונימיות שלווה, סירב להתראיין לכתבה. היום הוא לומד בכולל בישיבת נצרים באריאל, נוסע שלוש פעמים בשבוע לטיפולים במחלקה השיקומית בתל השומר, ומעביר הרצאות על סיפור פציעתו במוסדות חינוכיים. יש לו אף חדש, וחצי גולגולת חדשה, והפציעה כמעט שאינה ניכרת בפניו. הדיבור עדיין אינו שוטף ושליפת המילים אינה שלמה, אבל הוא מנהל חיים עצמאיים ומעיד שמאז הפציעה הפך לאדם שמח יותר. צביה סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית והיא מטפלת בבתם הודיה בת החצי שנה.

"היו רגעי משבר, אבל הם היו לחלקיקי זמן קטנים. בהתנהלות היומיומית חווינו את התהליך הגדול ולא את הפרטים", מסכם הרב קרוב את התקופה שבה אור וחושך שימשו בערבוביה, "אי אפשר להסביר מה זה לראות את הבן שלך סובל, עובר עינויים סיניים, ניתוח ועוד ניתוח, ופתאום יש נסיגות וזיהומים, לשמוע את הפיזיותרפיסט אומר לו 'הכאב הוא הידיד הטוב ביותר שלנו' ולדעת שכואב לבן שלך. לפעמים אנחנו לא יכולנו להסתכל.

"בשביל הורים, הילד הוא הכי חשוב, זה ברור, אבל כאן היתה עוד מישהי בתמונה: צביה. בחורה צעירה שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית, בעלה עוזב יום אחרי החתונה, והיא מקבלת אותו בחזרה כשהוא פצוע אנוש ואף אחד לא יודע מה יהיה איתו. את יום הנישואים הראשון שלהם העבירו בטוסון, אריזונה, בציפייה לניתוח, כשבעלה בלי אף, והם מציינים שנה למציאות חיים לא צפויה ולא שגרתית. לצביה כוחות נפש וגבורה בלי גבול. אנחנו מברכים על כך שזכינו בכלה כזאת".

הטלפונים והחיזוקים מכל רחבי הארץ ממשיכים להגיע. שיחות של הזדהות, של התרגשות, של שמחה. מכתבים נרגשים נשלחים אל המשפחה. אדם זר הגיע מחדרה רק כדי להעניק לאהרון מתנה ולהביט בו. כשנולדה הודיה זרמו אל הבית מתנות מאנשים פרטיים ומחברות מסחריות. "העם שלנו עשוי מעופרת יצוקה, צריך רק ללחוץ על המתג הנכון כדי לגלות זאת", אומר הרב זאב קרוב, "למדתי שעם ישראל מת לחיות אחרת. גירויים כמו הסיפור של אהרון מרימים אותו לגבהים".

לחץ כאן להמשך...

שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

ט"ו בשבט בחצרו של הצדיק רבי יצחק-אייזיק מספינקה. בית-המדרש הגדול והמפואר גדוש בהמוני חסידים, שבאו מקרוב ומרחוק. במרכז בית-המדרש שולחן ארוך ורחב, עמוס פירות, מגדנות, יינות ושאר מיני מטעמים. אווירה חגיגית אופפת את הכול.
בראש השולחן יושב הרבי, פניו נוהרות באור עילאי ופיו שופע תורה וחסידות, כמעיין המתגבר. החסידים מטים ראשם קדימה, מצמידים כף-יד קעורה לאוזנם – מתאמצים שלא לאבד שום מילה.
הרבי מבאר את עניין המרגלים שהוציאו את דיבת ארץ-ישראל רעה – על-פי פשט, רמז, דרוש וסוד. מכאן הוא עובר לדברים שטרם שמעתם אוזן, על הר-המורייה ועל בית-המקדש שהתנוסס עליו לתפארה – ליבה של ארץ-ישראל ולב כל העולם כולו.
עומדים החסידים צפופים זה לזה, רגליהם על אדמת ספינקה, אך נשמותיהם כאילו מרחפות להן בחללה של ארץ-ישראל. הנה הן בירושלים, משתחוות אפיים ונושאות רינה במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם. משם שטות הנשמות אל קבר-רחל ולמערת-המכפלה. מיד אחר-כך הן גומאות במעוף מרחקים וכבר הן על הרי הגליל, פוקדות את קברו של רבי שמעון בר-יוחאי ואת קברי שאר התנאים הקדושים הטמונים שם.
שעה ארוכה מאוד נושא הרבי דברים ומרומם את נפש החסידים. והנה, הרבי משתתק. הס גמור שורר בבית-המדרש. בדממה המוחלטת אפשר לשמוע אפילו את רחש האש האוחזת בפתילות שמאירות את המקום. מאות זוגות-עיניים נעוצות בנקודה אחת ויחידה המחברת את כולם כתרי"ב איברים לראש אחד.
הרבי מושיט יד ענוגה אל קערת הכסף המרהיבה, עמוסת הפירות, שלפניו. נוטל מתוכה פרי חדש, בשל וסמוק. אוחז את הפרי בידיו. "ברוך אתה ה'", פותח הרבי והברכה מתנגנת מפיו כמו הייתה שירה, "אלוקינו מלך העולם", ממשיך הרבי ומדביק את החסידים ברגש עז של תודה וברכה לה'.
"שהחיינו...", מבקש הרבי להמשיך את הברכה, כאשר קול נפץ אדיר מחריד פתאום את הדממה וקוטע את חוט המחשבה והדבקות. באופן טבעי מוסטים המבטים אל מקור הרעש, והעיניים מתקשות להאמין למראה הנגלה להן – שניים מחלונות הוויטראז' המרהיבים של בית-המדרש מנופצים לרסיסים, ושתי האבנים הגדולות שגרמו לכך נחות בגסות-רוח זועקת על השולחן הגדול, במרחק של הושטת יד ממקום שבתו של הרבי.
חיוורון עז מציף את פני החסידים. מביטים הם זה בפני זה כאובדי עצות. בבת-אחת חודרת ההכרה לתודעת הכול – אדוני הארץ ועושי דברם מתקשים להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם. האבנים שהושלכו פנימה באו אפוא להזכיר להם כי גרים הם, גרים בלבד, על אדמה זו.
אך ראה זה פלא – על פניו של הרבי לא ניכר אפילו רמז למבוכה הכללית. אדרבה, עיניו מפיקות רוגע ושלווה. חדי-הראייה מבין החסידים אף יכולים להבחין בזיק של חיוך בקצות עיניו של הרבי.
עדיין אוחז הוא בפרי וממשיך במקום שבו פסק – "...וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".
"אמן!", שואגים החסידים, אך ליבם בל איתם. "שהחיינו וקיימנו?!", תוהים הם, "והגיענו לזמן הזה?!", תמהים הם. האם לא הוכח זה עתה ההפך הגמור?!
והרבי, כמו קורא את מחשבות חסידיו, טועם טעימה קלה מן הפרי, מניחו לפניו ופותח ואומר: "כן בניי היקרים, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כל מילה אמת לאמיתה ואין להרהר אחריה. לא רק מצד קבלת-עול וגזרת-מלך מברכים אנו ברכה זו ומתכוונים לכל מילה, אלא גם מתוך הבנה והשגה...
"לכל מצווה ומצווה יש זמן שבה מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. התוכן הפנימי של ט"ו בשבט הוא ארץ-ישראל. ט"ו בשבט מעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל, את הערגה לגאולה העתידה".
השתתק הרבי לרגע, בטרם הגביה את קולו ואמר: "אמרו לי אתם, בניי – מהי הדרך הטובה ביותר לטעת בליבנו כמיהה זו וערגה זו; האם לא כאשר חשים את חשכת הגלות הנוראה? האם לא כאשר מבינים את גודל החשכה שאנו שרויים בה?
"חסד עושה עמנו הקב"ה, החפץ לקבוע בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה וציפייה עמוקה לגאולתנו השלמה. לשם כך הוא שולח לכאן כמה 'שקצים' עלובים, כדי שישליכו לתוך בית-המדרש, בעיצומה של חגיגה והתרוממות-הרוח, שתי אבנים גדולות. למען נדע כי בחושך שרויים אנו ונתחנן לפניו כי יוציאנו לאורה.
"הוא אשר אמרתי – 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'"...

לחץ כאן להמשך...

חופי הארץ

לרגע הזה חיכינו והתפללנו. היינו מוכנים לעבור את הסבל והתלאות ובלבד לזכות להגיע אל חופי הארץ. נתפסנו בידי האנגלים והוגלינו לקפריסין. אחרי כל זאת אפשר לשער את הרגשתנו כאשר האנייה הגיעה סוף-סוף לנמל חיפה. ובכל-זאת, לתדהמת הכול, נשארנו על האנייה ולא הסכמנו לרדת.
את הסיפור אתחיל בכ"א באייר תש"ה, יום השחרור ממחנה גונסקירכן באוסטריה. בחסדי ה' שרדתי מן התופת, יחיד מכל משפחתי. אנו, הניצולים, היינו חולים וחלשים, בודדים ועזובים.
רבים החלו לחזור לארצות מוצאם, בתקווה לפגוש בני-משפחה או להשיב לעצמם רכוש אבוד. היו שביקשו להגיע לאמריקה, 'ארץ החלומות'. בליבי בערה שאיפה להגיע לארץ-ישראל.
לא קלה הייתה הדרך. יצאתי מהמחנה חולה וחלוש, ונזקקתי לאשפוז של כמה שבועות בבית-מרפא מקומי. כשהתאוששתי מעט יצאתי לזלצבורג, שם היה מחנה-פליטים. ממנו המשכתי לאיטליה, ברכבת עמוסת חיילים איטלקים, ששבו לבתיהם משדה-הקרב.
כעבור כמה שבועות הגענו לרומא. כבר הגיעו ימי החגים (תש"ו), וזו הייתה הפעם הראשונה, מאז פרוץ המלחמה, שזכיתי להשתתף בתפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים בבית-כנסת.
ארץ-ישראל עדיין הייתה רחוקה. את חודשי החורף עשינו בסנטה, שבדרום המדינה. שם גם חגגנו את ליל-הסדר ואף זכינו לביקורי אישים חשובים, ובהם הרב יצחק-אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל, והרב בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי-אגודת-ישראל, והם עודדו אותנו בחום לעלות לארץ.
מיד אחרי חג-הפסח נרשמתי לעלייה. נשלחתי עם כמאה צעירים למחנה-הכשרה. רוב בני הקבוצה לא שמרו תורה ומצוות, ואני וחבריי נאלצנו להתעקש על מטבח כשר במחנה.
בחודש מנחם-אב התחלנו סוף-סוף במסע לארץ-ישראל. במוצאי שבת חזון עלינו על משאיות של 'הבריחה', והובאנו למחנה קררה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של ר' לייבל קוטנר.
ר' לייבל היה חסיד גור שאיבד את רעייתו וילדיו במחנות. בכל-זאת לא איבד את שמחת-החיים ואת המרץ ומאור-הפנים. הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה, ודאג לכל צרכינו הגשמיים והרוחניים.
יצאנו לדרכנו באישון ליל, בסירות קטנות, והן הובילו אותנו לעומק הים. שם טיפסנו בסולמות-חבלים על אוניית 'ארבע חירויות', שהפליגה ארצה. הנסיעה באנייה הייתה קשה ומתישה. שנים-עשר יום ארכה הדרך; יותר מאלף בני-אדם על אנייה שנועדה לכמאתיים איש בלבד.
כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל-אביב, כבר המתינו לנו האנגלים. כמה עשרות בחורים נועזים קפצו למים. את רובם לכדו האנגלים (שניים מהם הצליחו לשחות לחוף ושניים אחרים טבעו). החל "קרב" בינינו לבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו זרנוקי מים. כצפוי, האנגלים גברו והועלינו על אנייה צבאית שהפליגה לקפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות, כשחופי הארץ התרחקו והלכו מעינינו.
בקפריסין נכלאנו ב'מחנה 60', תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם הקים ר' לייבל קוטנר, עם קבוצת מונהגיו, בית-כנסת ובית-מדרש, עם תפילות כסדרן ושיעורי תורה לרוב.
מדי חודש שחררו האנגלים כשבע-מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף וחמש-מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. גם תורנו הגיע.
ביום שישי י"ז בשבט (תש"ז) עלינו על האנייה בדרכנו לארץ-ישראל. השמחה הייתה עצומה. באונייה קיימנו את תפילת ליל-שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות-נפש עילאית.
בשעה עשר של בוקר שבת-קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה. נוסעי האנייה מיהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו, ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאנייה כרוכה בחילול שבת, ועל-כן עלינו להישאר בה עד צאת השבת.
האנגלים חשדו שזו תכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו ואפילו ניסו להפחיד אותנו שהאצ"ל והלח"י עלולים למקש את האנייה (בהיותה אניית צבא אנגלית) ולפוצצה, אולם אנחנו עמדנו על שלנו. "כשיופיעו שלושה כוכבים ברקיע, נרד מן האונייה", הבטיח להם ר' לייבל.
ואמנם כך היה. נשארנו על האנייה, סעדנו עליה סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות. אחר-כך התפללנו מנחה, אכלנו 'סעודה שלישית' והתפללנו ערבית. אפילו 'הבדלה' עוד הספקנו לעשות על האנייה, ומיד אחר-כך ירדנו ממנה. מהאנייה הובלנו בשיירה - טנק מלפנים וטנק מאחור! - אל מחנה-המעצר בעתלית. שחרורנו הסופי היה רק כעבור חודש, בכ"ד באדר (תש"ז).
סיפור סירובם העקשני של כמאה צעירים שומרי מצוות לרדת מן האנייה האנגלית בשבת, הכה גלים בכל הארץ והופיע בעיתונים. המעשה קידש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הציבור הרחב.
רבים מחברי הקבוצה הוסיפו לשמור גם בארץ על קשר חם עם ר' לייבל קוטנר, מחשובי חסידי גור, שהתגורר בתל-אביב ונפטר בשיבה טובה לפני כשנתיים

לחץ כאן להמשך...

הסיפור של אילנית חורי

בבית הוריה שבנתיבות משלימה אילנית חורי את תהליך החלמתה מפציעתה האנושה בתאונת-דרכים קשה שאירעה לה לפני שנה. הטיפול כולל נסיעה יום-יומית ל'בית לוינשטיין' לצורך שיקום. על-אף זאת אילנית שמחה ומאושרת ומלאת תודה לה'.
סיפורה של אילנית מוגדר על-ידי כל הרופאים שטיפלו בה – נס רפואי. היא עצמה משוכנעת כי חייה ניצלו בזכות המעשים הטובים שעשתה זמן קצר קודם לתאונה. את תודתה לה' הביעה בסעודת הודיה גדולה, שהתקיימה לא-מכבר באולם-אירועים גדול, בהשתתפות מאות קרובי-משפחה ומכרים.
אילנית היא אישה צעירה כבת עשרים ותשע, עובדת סוציאלית קהילתית. לפני כמה שנים החלה לעבוד במועצה האזורית גלבוע. בין השאר פעלה עם אוכלוסייה חלשה בבית-שאן. באותה תקופה התגוררה בקיבוץ מרב. בעקבות שיחות ממושכות עם רב הקיבוץ, התקרבה לשמירת מצוות ונעשתה שומרת תורה ומצוות במלוא מובן המילה.
לפני כשנתיים עברה לעבוד במועצה האזורית מטה-בנימין. את מגוריה קבעה במצפה-דני, הסמוך ליישוב מכמש. גם כאן לא שכחה את המשפחות שבהן טיפלה בבית-שאן. פעם בשבוע, בכל יום שישי, נהגה לצאת לבית-שאן, לבקר בבתי המשפחות, לשוחח, לעודד ואף לסייע בחבילות מזון שגייסה למענן.
זה קרה בדיוק לפני שנה, ביום שישי, י"ב באדר-א תשס"ג. אילנית יצאה כדרכה, במכוניתה, לכיוון בית-שאן. מזג-האוויר היה גשום וערפל כבד כיסה את הדרך. היא הגיעה בשלום לבית-שאן, ביקרה אצל 'משפחותיה', חילקה להן מזון, ויצאה בחזרה לביתה.
בכביש הבקעה, לא-הרחק משדמות-מחולה, ניסה רכב שבא מולה לבצע עקיפה. בגלל הערפל לא הבחין, כנראה, ברכבה, והתנגש חזיתית במכוניתה. מעוצמת ההתנגשות הועפה מכוניתה לנתיב הנגדי והתנגשה בשתי מכוניות נוספות.
למקום הגיע עד מהרה צוות של רופאים צבאיים ששהה בסביבה. מבין כל נפגעי התאונה מצבה של אילנית היה החמור ביותר. הרופאים עוד הספיקו לשמוע אותה מתחננת לעזרה – "תצילו אותי! תצילו אותי!" – קודם שאיבדה את הכרתה.
הצוות שטיפל באילנית אמר נואש. בגלל פציעתה הקשה לא מצאו הרופאים שום דרך להנשימה ולנסות להחזירה לחיים.
ואז הגיע למקום מנשה פרג, פרמדיק בניידת טיפול-נמרץ של מד"א מעפולה. "מה עושים איתה?", שאל מנשה את הצוות שטיפל בה לפניו.
"אין מה לעשות, היא כבר מתה", הייתה התשובה.
"כלומר?", תהה מנשה.
"כלומר, לא נושמת".
"אז מדוע אינכם מבצעים הנשמה?!", תמה הפרמדיק.
"אי-אפשר, כל הלסת הקדמית מרוסקת".
"אם-כן עשו לה קנולה דרך הגרון!", התעקש.
"ניסינו פעמיים ולא הצלחנו. התקשרנו לרופא והוא בדרך לכאן כדי לקבוע את המוות. מצטערים, אבל אין מה לעשות", נדו בראשם.
"תשמעו חבר'ה, לא באתי לכאן מעפולה כדי לשמוע ש'אין מה לעשות', אלא כדי לנסות להציל חיים. תנו לי לעשות משהו!", ביקש מנשה, כמעט התחנן.
"אם אתה רוצה מאוד לעשות משהו, קח את הסדין הלבן וכסה את הגופה", קבעו.
מנשה החליט ליטול את העניינים לידיים. "תודה רבה לכם, אני לוקח פיקוד על האירוע", הכריז הפרמדיק, שמאחוריו כעשרים וחמש שנות ותק בהצלת חיים.
מנשה ביצע חתך בגרון, החדיר צינורית והחל להנשים – פעולה כירורגית קיצונית המבוצעת רק במקרי חירום קשים ביותר, כשכבר "אין מה להפסיד". בגופה החלו להיראות סימני חיים קלושים. כעבור שעה קלה הגיע למקום מסוק שהעביר את הפצועה למרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה.
תקופה ארוכה הונשמה אילנית במכונת הנשמה כשהיא מחוסרת הכרה. מנשה פרג, איש בעל לב גדול, נהג להתקשר מדי פעם ולהתעניין בשלומה. "עדיין קריטי", "עדיין בלי הכרה", היו התשובות שקיבל. בפעם האחרונה שטלפן בישרה לו אחת האחיות (מתוך טעות או אי-הבנה) על פטירתה של הפצועה, ומנשה חש כאב-לב גדול.
חלפו כארבעה חודשים מאז התאונה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון. "שלום, מדברת אילנית חורי", אמר הקול מעבר לקו.
"מי?!", השתומם מנשה.
"כן, אילנית חורי, זו שהצלת את חייה בתאונה ליד שדמות-מחולה", נשמע הקול מהמכשיר.
מנשה הוכה הלם. "מאיפה... מאיפה את מדברת אליי... מהקבר?!", שאל כלא-מאמין.
"לא, דווקא מהעולם הזה... רציתי להגיד לך תודה". חלפו כמה שניות עד שמנשה קלט והפנים את הדברים ואז פרץ בבכי.
אילנית נפצעה אנושות. ימים רבים הייתה מחוסרת הכרה. בכמה מקומות בגופה רוסקו העצמות. ברגלה השמאלית הושתלה פלטינה באורך של חצי מטר. פלטינה הושתלה גם במקומות נוספים בגופה. לאחר כל זאת ונגד כל הסיכויים, היא חיה והולכת על רגליה ומצפה כבר לחזור לעבודתה ולמשפחות המצוקה בבית-שאן שמחכות לה.
"אם הקב"ה מחליט שמישהו צריך לחיות", אמרה אילנית למשתתפים הנרגשים בסעודת-ההודיה, "אז הוא חי!".
(תודתנו לשולח הסיפור, הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית-אל וראש ישיבת עטרת-כוהנים)

לחץ כאן להמשך...

הקהילה בחברון

שליחי היישוב היהודי בירושלים הגיעו אל אחיהם, בני הקהילה הספרדית אשר בחברון ובפיהם בקשה דחופה – היישוב זקוק לסיוע במצוות פדיון שבויים. יהודי חברון גילו בתחילה היענות וביקשו לשמוע במה מדובר בדיוק, אולם כששמעו את הסכום שנקבו שליחי-המצווה מירושלים – הביטו זה בזה בעיניים תמהות.
"חמשת-אלפים לירות", אמרו השליחים, "זה הסכום שהטילו עלינו חכמי ירושלים לגייס מכם; אף לא לירה אחת פחות".
קהילת חברון לא הייתה עשירה וגם לה היו צורכי צדקה משלה. "עניי עירנו קודמים!", טענו תושבי המקום, "ואין באפשרותנו לתת סכום גדול כזה". מכיוון שכך, עזבו השליחים את חברון ריקם.
זמן קצר לאחר מכן התמנה פחה חדש לחברון מטעם הממשלה הטורקית ששלטה אז בארץ-ישראל. עם מינויו הטיל הפחה על יהודי עירו גזרות שונות ומכבידות. הגדיל לעשות, כאשר יום אחד זימן אליו את ראשי הקהילה והודיע להם כי דורש הוא מיהודי חברון להעלות לו מס חד-פעמי בסך חמישים אלף לירות.
זה היה סכום עצום שבני הקהילה בחברון, גם אם מאוד רצו בכך, לא יכלו לשלמו. דרישתו של הפחה הממה את העומדים מולו והמילים כמו נעתקו מפיהם.
הרשע לא הניח שום מקום לספקות בדבר רצינות כוונותיו. בו-במקום ציווה על משרתיו לאסור את ראשי הקהילה ולהכניסם לבית-הכלא, עד אשר יומצא לו הסכום המלא שדרש. דבר הגזרה והמאסר נפוץ עד מהרה - והעיר חברון נבוכה.
חכמי הקהילה מיהרו לכנס את כל בני-עדתם לטכס עצה. בתוך כך קם אחד החכמים והחל מכה על חטא - "אשמים אנחנו, על שלא שעינו לבקשת חכמי ירושלים ולא סייענו להם במצוות פדיון שבויים. לכן באה עלינו הצרה הזאת. אין זאת אלא כי מן השמים נוהגים בנו 'מידה כנגד מידה'"...
בסופה של התכנסות הוחלט לגייס כל סכום אפשרי מן הקהילה ומחוצה לה. עם זה נקראו כל הגברים, הנשים והטף להרבות בתפילה ותחינה לפני מי שלב מלכים ושרים בידיו.
בימים הבאים אפפו תחושת מתח ואווירת התעוררות את כל יהודי חברון. רבים מהם צמו והתענו; חכמי העדה ומנהיגיה ניסו להעביר את רוע הגזרה בדרכיהם-שלהם.
לאחר יממה של צום ותפילות מתוך כוונות וייחודים המסורים להם, חיברו החכמים נוסח מיוחד של בקשת רחמים. את הנוסח כתבו בכתב אשורי על מגילת קלף שאותה ביקשו לשלשל אל תוך מערת המכפלה.
באותם ימים הייתה הכניסה למערת-המכפלה אסורה על יהודים. הדרך היחידה להחדיר את המגילה פנימה, אל מקום קברי האבות, הייתה על-ידי מתן שוחד לשומר המערה. ואמנם לאחר שזה קיבל מטבע הגון, הגיעה המגילה עם בקשת הרחמים ליעדה.
התאריך הסופי שקצב הפחה לתשלום הכסף היה י"ד בטבת. הוא הודיע כי אם עד אז לא תתמלא תביעתו, ימכור את כל בני הקהילה לעבדים וכך ישיג את הכסף הדרוש לו.
בליל י"ד בטבת באו כל בני הקהילה והתכנסו בבית-הכנסת. במצוות החכמים נסגרו הדלתות והחלונות. החכמים עוררו את צאן-מרעיתם לחזור בתשובה שלמה. לאחר מכן אמר הקהל כולו 'סליחות'.
בלילה נדדה שנת הפחה. את ראשו העסיקו המחשבות על הצפוי להתרחש ביום המחרת. הוא לא יכול להירדם מהמחשבה על הסכום האגדי שהוא עתיד לקבל מיד היהודים. לפתע קם ממיטתו והחל לשוטט בחדרי מעונו. הוא נכנס לחדר האוצר ומישש בידיו שק מלא דינרי זהב. "בקרוב", אמר בליבו, "יגדל הוני כפל-כפליים מכספי היהודים"...
אחר-כך גברה עליו עייפותו והוא נרדם. בחלומו ראה שלוש דמויות הדורות. הדמויות נכנסות פנימה אל תוך ביתו, פוסעות בצעדים מדודים לעבר שק הדינרים, נוטלות אותו עמהן ונעלמות כלעומת שבאו. הפחה הנחרד פותח בזעקות שבר ו...מתעורר.
כל אותו לילה לא פסקו יהודי חברון מלהתפלל ומלהתחנן. לפנות בוקר, קודם שהפציע השחר, נשמעה לפתע נקישה על דלת בית-הכנסת. הדלת נפתחה ולתדהמת היהודים שפתחוה ראו מולם שק מלא דינרי זהב. משתוממים הביטו יהודי חברון בשק הדינרים שהונח לפתחם על-ידי יד נעלמה.
שעה קלה לאחר מכן התייצב הפחה בכבודו ובעצמו בשערי בית-הכנסת, ותבע את חמישים אלף הלירות. היהודים הנרגשים הושיטו לעברו את שק הדינרים, אותו שק שבמו-ידיו מישש רק כמה שעות קודם-לכן, הוא השק שניטל על-ידי שלוש הדמויות מן החלום.
באותו רגע הבין גם הפחה כי אלוקי היהודים שעה שוב לתפילותיהם ועשה להם נס. "כן, כן", גמגם הפחה, "יודע אני כיצד הגיע שק זה אליכם. אבותיכם - אברהם, יצחק ויעקב - ביקרו הלילה בביתי"...
י"ד בטבת, היום שבו היו עתידים יהודי חברון להימכר לעבדים - נהפך להם לששון ולשמחה וליום טוב ונקבע לדורות כ"פורים חברון".

לחץ כאן להמשך...

מערת המכפלה

אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו החיילים למערת המכפלה בחברון. צריך לזכור כי למרות שבמערה זו קבורים האבות והאימהות לא נתנו הערבים רשות ליהודים להיכנס למערה, הם אמרו שאברהם יצחק ויעקב שייכים רק להם, ונתנו ליהודים רשות לעלות עד המדרגה השביעית.
לאחר המלחמה כששחררנו את חברון שלח הרב ניסים את הרב מרדכי אליהו לטפל במערת המכפלה ובכותל ובקבר רחל. כשהיו במערה נכנסו החיילים בפעם הראשונה אחרי הקרבות. היו שם הרבה חיילים וגדולי המפקדים של צה"ל ועוד כמה רבנים חשובים.
החיילים חלקם פצועים חלקם רעבים והרבה מהם עייפים לאחר כמה ימי לחימה ושראו שם שטיחים ישנו עליהם. פתאום יצא השייח של המערה – ג'עברי – והתחיל לצעוק על המפקדים ועל החיילים: תצאו מהמערה הזאת אתם לא מכבדים אותה, אנחנו המוסלמים כשבאים לכאן רוחצים את הידיים 5 פעמים מורידים את הנעליים. ואתם ישנים פה ואוכלים פה ועולים על השטיחים עם הנעלים המלוכלכות שלכם – אין לכם כבוד למקום הקדוש הזה – צאו מהמערה!
כולם שתקו חוץ מהרב אליהו
אמר לו הרב תקשיב יא שייח! אתה יודע שאם יבוא משרת לפני המלך עם בגדים מלוכלכים ויגיש לו אוכל עם מגש מלוכלך לפני כל השרים אחת דתו להמית. אבל אם הבן של המלך, שלא היה בבית אמא ואבא הרבה שנים ואביו דאג לו ואמו בכתה עליו בלילות – אם הבן הזה יבוא אחרי שנים של נדודים בלי להזמין תור ויבוא עם בגדים קרועים ומאובקים וייכנס לאמצע ישיבת השרים ויאמר: אבא, חזרתי! אמא, חזרתי הביתה! אביו ואמו יחבקו אותו בכל לב למרות הבגדים הקרועים והמאובקים – זה הבן שלהם.
תקשיב יא שייח! אברהם זה אבא שלנו. שרה זו אמא שלנו. אנחנו מתנהגים פה כמו בבית. אתם בני אל-פטמה – בני השפחה – הגר. אתם מתנהגים כמו שראוי למשרת להתנהג, ואנחנו מתנהגים כמו שראוי לבנים להתנהג.
השייח האדים כולו מבושה – גם סתמו את פיו וגם קראו לו בן השפחה. הוא נעלב, הסתובב על מקומו וחזר לחדרו בכעס גדול. אותם קצינים בכירים שהיו שם פנו לרב מייד ואמרו לו: מה עשית? אנחנו רוצים דו קיום עם הערבים בשלום, למה הרגזת אותו?
ענה להם הרב: צריך לומר להם את האמת, רק כך הם מבינים!
כך נמשך הוויכוח כמה דקות עד שהדלת של השייח נפתחה. הוא יצא כפוף כולו נרגש ואמר לרב בחנפנות: יא חכם יא סידי בבקשה סליחה!
הרב פנה למפקדים הבכירים ואמר להם: אתם רואים איזו שפה הם מבינים!

לחץ כאן להמשך...